אש אוכלה אש
סתיו תקמ"ז. ברחובות ליאזנא משתוללת סופת שלגים עזה. שריקתה המאיימת של הרוח מעבירה צמרמורת עזה.
"כבר שנים רבות לא חווינו חורף קר כל כך", שחים זה לזה תושבי העיירה, בישבם ליד האח הבוערת. "הקדים לבוא החורף", נאנחים בהשלמה. "רק אמצע תשרי, וכבר אי אפשר לצאת בלי מעיל פרווה ומגפיים חמים...".
חסידים רבים הגיעו לעיירה, כדי לשהות בחג הסוכות במחיצת רבם, אדמו"ר הזקן. חלקם הצטננו בדרך ומיד עם בואם נפלו למשכב. בין החולים היו גם כאלו אשר מצבם הוגדר כקשה ואף אנוש.
ליל שמיני עצרת. בבית הכנסת נערכות הכנות לקראת ההקפות הקרבות. ברם, השמחה מעורבת בעצב. דאגה ממלאת את לב החסידים, והם מזכירים את החולים לפני רבם.
"התורה הקדושה היא אש, כמאמר הפסוק "אש דת". היום שמחת תורה! אני מצוה שיביאו את כולם להקפות, ו"אש אוכלה אש", האש של שמחת תורה תכלה את אש הקרירות", קורא הרבי.
חיש פושטת השמועה בעיירה, "הרבי הורה לכל החולים להגיע להקפות, והבטיח שיזכו לרפואה שלמה". השליחים יצאו דחופים, לסייע לאלו אשר לא מסוגלים להגיע בכוחות עצמם. חלושים, קודחים מחום, קמו החולים ממיטותיהם, התעטפו במעילים חמים, ושמו פעמיהם אל בית הכנסת, כשבעיניהם ניצוץ של תקווה.
•
ר' אייזיק הקשיש הביט בר' משה, אחיינו, השוכב במיטה ללא ניע, וחמלה מילאה את ליבו. הרופא אבחן אצלו דלקת ריאות חריפה ולא נתן לו סיכויים רבים להחלים. כבר שבוע ימים רתוק ר' משה למיטה כשמצבו מידרדר מיום ליום, שיעולו מתחזק ומחריף, והחיוורון שעל פניו מקבל אט אט גוון אפרפר מחריד.
"למה הייתם צריכים לצאת לדרך בקור הזה?" הוכיח ר' אייזיק את בניו של ר' משה, אברכים צעירים שהגיעו יחד עם אביהם לליאזנא.
"רצינו לחסות בצילו של הרבי", השיבו הבנים, כשפרצי שיעול רמים קוטעים את דבריהם. גם הם חלו בדרך, אך שפר עליהם גורלם, והרופא הגדיר את מצבם כבינוני.
ר' אייזיק, המתנגד הקשיש, הביט ברחמים מהולים בכעס באורחיו החסידים.
"לדעתי, מעשכם נחשב כמצווה הבאה בעבירה", נאנח-נזף.
•
השמועה על הוראת הרבי הגיעה גם לביתו של ר' אייזיק, ומיד פרץ וויכוח סוער בין המארח הקשיש לבין האברכים הצעירים.
"אנחנו הולכים להקפות, וגם ניקח את אבינו איתנו", טענו האברכים מתוך אמונה חסידית יוקדת.
"החולים פטורים אפילו מעלייה לרגל, וכל שכן ממצוות דרבנן ומנהגים", טען ר' אייזיק, הלמדן הישיש. "ואם תיקחו את אביכם, יחול עליכם גדר של רוצחים במזיד! אינכם מבינים שבקור השורר בחוץ, ריאותיו לא יחזיקו מעמד?!".
"אבל הרבי הבטיח שהחולים יתרפאו!", קראו האברכים בלהט.
"הרבי שלכם אמנם אדם גדול, אך כדי לרפא חולה אנוש כמו אביכם, עליו לחולל נס הקרוב לתחיית המתים. מופתים כאלו אירעו רק על ידי הנביאים בימי קדם", נאנח ר' אייזיק. התלמיד-חכם הזקן העריך מאוד את אישיותו של מייסד חסידות חב"ד, אך לא היה מוכן להאמין בסיפורי המופתים שסיפרו החסידים אודותיו.
אולם, האברכים הצעירים האמינו בדברי הרבי, והיו נחושים בדעתם ללכת להקפות. כאשר הגיעו שליחי אדמו"ר הזקן לביתם, ביקשו את עזרתם, ויחד נשאו את ר' משה אל בית הכנסת.
•
מנהגו התדיר של אדמו"ר הזקן היה לערוך הקפות במניין מצומצם, לקדש בסוכתו, ולאחר מכן להגיע להקפות הכלליות בבית הכנסת.
הפעם אירע דבר מה יוצא דופן. כאשר נכנס אדמו"ר הזקן לסוכתו, ביקש לקרוא לשלושה חסידים משלושת המעמדות, כהן, לוי וישראל.
"בחרתי בכם לשמש כבית דין", אמר להם אדמו"ר הזקן. "אתם תשמעו את הקידוש, ותענו "אמן", כשאתם מכוונים בליבכם לאותן הכוונות שאני אכוון".
לאחר הקידוש שפך אדמו"ר הזקן את שיירי היין לתוך בקבוק מלא יין, מסרו ל"בית הדין", ואמר: "חלקו מיין זה לחולים, ויהיה לרפואה שלמה. כמו כן, הכריזו בעזרת הנשים, שנשים אשר טרם נפקדו בפרי בטן, וכן נשים אשר שכלו עובריהן, תוכלנה לשתות מהיין ולהתברך בזרע של קיימא".
שלושת החסידים מיהרו אל בית הכנסת וחילקו מהיין לחולים ולעקרות.
•
ר' אייזיק לא האמין למראה עיניו. הסומק חזר ללחייו של ר' משה, והוא אף הצליח לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. המחלה נעלמה מבלי להותיר זכר.
"תחיית המתים", מלמל ר' אייזיק בהתפעלות, ומיהר לבית מדרשו של אדמו"ר הזקן, להתחיל ללמוד את תורת החסידות.
לקוטי דיבורים, חלק ב, עמ' 486