שני סוגי ציות

שני סוגי ציות

"מאן דהו מבקש לראותך בדחיפות", בישר המשרת.

ר' דוד הניח את כוס התה וקם מהשולחן. בכניסה לטרקלין עמד חסיד. ניכר היה שעבר כברת דרך ארוכה טרם בואו הנה.

"שלום עליכם, אפשר לשבת", החווה ר' דוד על כורסה נוחה. אולם האורח נותר לעמוד על הסף.

"מצטער, אני ממהר מאד. עליי להספיק לבקר במקומות נוספים. נשלחתי הנה על ידי הרבי, ואני זקוק לכסף", אמר חסידו של אדמו"ר הזקן, ובקולו לא היתה מתינות רבה.

"הרבי אמר מהו הסכום הנדרש?" שאל ר' דוד.

השליח נענע בראשו לשלילה.

ר' דוד מיהר אל המגירה, בה הניח את רווחיו מהעסקאות האחרונות, ומסר את תכולתה לשליחו של הרבי.

"זה כל מה שיש ברשותי כרגע", התנצל ר' דוד. השליח טמן את המטבעות בצרורו, ומיהר לדרכו. הרבי הורה לו לבקר בביתו של חסיד אמיד נוסף, ר' שלום, המתגורר במעלה הרחוב.

"שלום עליכם", קידם ר' שלום את השליח בברכה לבבית. "מה מביא אתכם הנה?".

"הרבי זקוק לכסף", השיב השליח, מתנשף.

"כסף? כמה כסף?", שאל ר' שלום, פותח את ארנקו.

"לא יודע. הרבי לא ציין סכומים", התנצל השליח.

ר' שלום סגר את הארנק, ושקע בהרהורים, 'מוזר... למה לא אמר הרבי מהו הסכום הדרוש לו? כיצד אדע כמה לתת?'.

לאחר התלבטות ממושכת עלה במוחו רעיון: "אסע מחר אל הרבי, ואשאל אותו בעצמי".

השליח יצא מהבית בידיים ריקות.

שב השליח אל אדמו"ר הזקן, ומסר את הכסף שנתן ר' דוד. שאלו הרבי בתמיהה: "והיכן הכסף שמסר לך ר' שלום?".

סיפר השליח על תשובתו של ר' שלום.

למחרת, סמוך לעלות השחר, הגיע ר' דוד לליאזנא, ונכנס אל רבו ליחידות.

"עליך לעזוב את מקום מגוריך!", הורה לו הרבי. ר' דוד לא שאל שאלות. הוא פעל מתוך קבלת עול, כדרכו. הזדרז לשוב אל ביתו, עוד לפני שחרית, מכר את כל רכושו, העלה את בני ביתו על מרכבה, ועזב את העיר. תוך כדי נסיעה קדרו השמים, וגשם עז ניתך ארצה.

"מטר בעיצומו של הקיץ?", תמה ר' דוד, והאיץ בעגלון.

כעבור זמן קצר פסק המטר, והרוח פיזרה את העבים. העגלה עצרה בליאזנא, ור' דוד נכנס לבית המדרש להתפלל שחרית.

הבוקר של ר' שלום התחיל בצורה שונה בתכלית. הוא סבר שאין לו סיבה למהר. הוא צעד נינוח אל בית הכנסת, ותכנן להתפלל באריכות כהרגלו. הוא הורה לעגלון להגיע לביתו בחצות היום, עד אז, אפילו יספיק לסעוד את ליבו ולאגור כוחות לקראת הנסיעה לליאזנא.

ר' שלום עמד עטוף בטלית ועטור בתפילין, כשלפתע כוסו השמים בעבים שחורים ופרצה סערה עזה. הבריק ברק, ואחריו נשמע קול רעם חזק. ר' שלום המבוהל שלח מבט לעבר החלון, ונרעד. פרצה דליקה. הרחוב עלה באש.

הוא רץ בבהילות לעבור ביתו המפואר, וראה לשונות אש ארוכות מלחכות את קירות העץ. כחץ מקשת פרץ אל הבית, להציל את בני ביתו. לשמחתו, לא היו אבידות בנפש, אולם הוא ירד מנכסיו.

אוצר סיפורי חב"ד, חלק ה, עמ' 114