אזהרתו של הצדיק
"אל תלון בשום אופן בבית שפתחו פונה מזרחה", הזהיר אדמו"ר הזקן את חסידו.
ר' זלמן זעזמער[1] נטל מרבו ברכת פרידה, ויצא לדרך.
•
"נראה כי תעינו בדרך!", בישר העגלון בקול רועד. עצי היער, המוארים באורה הקלוש של הלבנה, עוררו אימה בליבו. קריאות הינשופים ויללות הזאבים שנשמעו ממרחק, העבירו צמרמורת בגוו.
ר' זלמן זעזמער זע באי נוחות על מושבו. גם הוא, כמו בעל העגלה, חשש מפני לילה ביער, בחשיכה העבותה. באמתחתו היה סכום כסף גדול, והוא לא רצה לחשוב מה יקרה אם ייפול השק לידי ליסטים.
הוא נזכר במסעו הארוך, בשליחות אדמו"ר הזקן. ה' הצליח דרכו, ובכל עיר ועיירה עורר את היהודים לעבודת ה' מתוך אהבה ויראה. היהודים אף תרמו לו ביד נדיבה, למען היישוב היהודי בארץ ישראל. ודווקא כעת, כששליחותו הוכתרה בהצלחה, והוא בדרכו חזור, אל רבו, ירדה העגלה מן הדרך, ותעתה ביער הסבוך... הוא ניסה להתעודד ולעודד את בעל העגלה, כשהוא מזכיר ששלוחי מצוה אינם ניזוקים.
לפתע הבחינו השניים באור מנצנץ.
העגלון הצליף בסוסים, והעגלה קרבה לעבר בית בודד, בליבה של קרחת יער קטנה.
הם נקשו על הדלת, ובפתח הופיע ישיש שקיבלם במאור פנים.
"היכנסו, אורחים יקרים", קרא לעברם בחביבות, והכניסם לחדר בו עמדו מיטות מוצעות.
"ברוך ה', נוכל לנוח מעט", נאנח העגלון בהקלה, והתרווח על המיטה.
ר' זלמן פתח את סידורו בתפילת ערבית, ופנה אל בעל הבית: "בעת התפילה עליי לפנות מזרחה. איה הכותל הפונה למזרח?".
הזקן החווה לכיוון דלת הכניסה.
ר' זלמן נחרד. אזהרת רבו הדהדה באוזניו: 'אל תלון בבית שפתחו פונה מזרחה'...
'כיצד לא שמתי לב לפרט כל כך חשוב?', הוכיח את עצמו.
"בוא נלך מכאן, מהר!", קרא לעבר בעל העגלה.
העגלון לא הבין את פשר החיפזון, אולם, כאשר הבחין בפניו המבוהלות של ר' זלמן הבין כי עליו לציית, בלי לשאול שאלות. השניים אספו בבהילות את חפציהם.
טרם הספיקו לצאת, התייצב הזקן בפתח, חוסם את המעבר.
"אני רק מכניס אורחים, אך לא מוציא אותם, חה...חה... חה... אתם נשארים כאן!", צחק צחוק מרושע.
הדלת נסגרה בטריקה, ומיד נשמע קול מפתח המסתובב בחור המנעול.
ר' זלמן והעגלון הביטו סביבם בבעתה, והבינו כי נפלו במלכודת. הם עמדו רועדים, ולפתע הגיעו לאוזניהם קולות צחוק פרוע. לבית התפרצה חבורה קולנית.
השניים הצמידו אוזנם אל דלת החדר, וניסו להאזין לשיחה שבין בעל הבית לאורחיו.
"של מי העגלה שעומדת בחוץ? האם הצלחת לצוד היום ציפור שמנה?", שאל מישהו את בעל הבית.
"הו, ציפורים שמנות במיוחד", בישר הזקן בגאווה. "חפצים רבים יש לציפורים האלו, ואף קול קשקוש מטבעות עולה מן השק שבידם".
"רצוננו להעיף מבט בציפורים!", דרש קול קשוח.
הדלת נפתחה, ולחדר התפרצו שישה שודדים חמושים. פניהם אכזריות, ובעיניהם תאוות רצח.
השודדים הביטו בקרבנותיהם הרועדים, וקראו: "זקן, תן לאכול! תחילה נטיב את ליבנו, ואחר כך נטפל בציפורים שלך. הן לא תברחנה מן הכלוב".
ר' זלמן הביט בפניהם הפראיות של השודדים, אזר עוז, ואמר: "דעו לכם, כי אני שליח מצוה של איש צדיק וקדוש. עיני הצדיק צופיות למרחוק, וכל הנסתרות גלויות לפניו. ברוח קודשו חזה מראש את הסכנה הצפויה לי, והזהירני לא ללון בבית שפתחו ממוקם מצד מזרח. בעל הבית עד, כי מיד כאשר נודע לי כי הפתח פונה מזרחה ביקשתי לברוח מכאן, אולם איחרתי את המועד. אני מזהיר אתכם, שאם לא תתנו לנו לצאת מכאן, רבי הצדיק והקדוש יידע על מעלליכם, וינקום מאתכם את דמנו השפוך!".
השודדים המגושמים לא התרגשו מדבריו של החסיד.
"אנחנו רועדים מפחד", לעגו לקרבנם, פורצים בצחוק. ברם, ר' זלמן הבחין כי פניו של הזקן עטו הבעה רצינית. נראה היה כי התרשם מן הדברים, והוא מהרהר אודותם.
כל הלילה קראו ר' זלמן ובעל העגלה פרקי תהילים בבכיות מעומק הלב. לפנות בוקר הגיע לאוזניהם קול צעדים חרישי, והדלת נפתחה. בפתח ניצב הזקן: "הזדרזו ובוא אחריי. אני אעזור לכם להימלט", לחש.
השניים לא האמינו למשמע אוזניהם. בזריזות אספו את החפצים ומיהרו אל העגלה הממתינה בחצר.
"הצלתי אתכם בזכות רבכם", אמר הזקן חרש, והושיט להם שטר של חמישים רובל.
"מסרו זאת לרבי", ביקש.
הסוסים פתחו בדהרה. שפתי העגלון והנוסע רחשו פסוקי הלל.
•
ר' זלמן נכנס אל רבו, ובטרם הספיק לגולל את חוויותיו המצמררות אמר לו הרבי: "כל אותו הלילה לא עצמתי עין בגללך".
החסיד מסר לרבו את השטר שקיבל מידי הזקן. הצדיק נטל את הכסף, ותחב אותו לתוך סדק בקיר.
•
חלפו שנים.
באחד הימים התדפק עני בלתי מוכר על פתח ביתו של אדמו"ר הזקן.
"רצוני לפגוש את הרבי", ביקש מהגבאי.
כאשר בישר הגבאי על האורח האביון הממתין בפתח, סירב הצדיק לקבלו. אולם, הוציא את השטר התחוב בסדק וביקש למוסרו לעני.
נטל העני את השטר והלך.
האם היה זה הזקן ממאורת השודדים? אולי. הרבי לא סיפר מאומה. זהות העני נותרה בגדר תעלומה.
סיפורי חסידים, עמ' 475. שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 72 ----[1] ראה הערה 17.