גלותו של ה"מגלה עמוקות"
פעם אחת הגיע ר' אהרן מקרלין לרבו, המגיד ממזריטש, בליווי בנו, אשר, נער חריף ושנון.
באחד הימים שוחח אשר עם שניים מתלמידי המגיד, ועד מהרה הפך הדו שיח להתנצחות בין שני צדדים.
תלמידי המגיד הביטו המומים בנער הצעיר, המעז להתווכח עמם, משל היו בני גילו. אך העילוי הצעיר המשיך להפריך את דבריהם של תלמידי החכמים, ולא חש כי הוא פוגע בכבודם.
התלמידים הפגועים נשאו עיניהם לעבר רבם, בציפייה כי ימחה בנער הצעיר, אולם המגיד לא התערב בוויכוח. בראותם כי מורם מביט ורואה את כבודם מושפל ואינו פוצה את פיו, נפלה רוחם של שני התלמידים.
'נראה שראויים אנו לביזיון זה...' הרהרו בכאב.
בראות המגיד את פניהם הנפולות של תלמידיו, קרא להם לשיחה.
"הבה ואספר לכם על ייחוסכם", פתח הצדיק, והחל את סיפורו: "לפני שנים רבות התגורר באחד הכפרים יהודי אמיד, שבבעלותו אחוזות ושדות לרוב. העשיר השיא את בנותיו לתלמידי חכמים, העניק לזוגות הצעירים דירות נאות באחוזתו ודאג לכל מחסורם.
כאשר הגיעה בתו הצעירה לפרקה, חיפש עבורה חתן מיוחד, אשר יעלה בלמדנותו על שאר החתנים. נסע העשיר לישיבה השוכנת בעיר הסמוכה, וביקש מראש הישיבה להמליץ על בחור מצטיין.
ראש הישיבה הצביע על בחור צנום, שישב ולמד מבלי להרים את עיניו מן הספר. הבחור לא הרשים את העשיר בהופעתו, אך הוא סמך על חוות דעתו של ראש הישיבה.
במהרה נערכו קישורי התנאים ונקבע מועד לחתונה.
חתניו של העשיר, שרצו לעמוד על טיבו של גיסם לעתיד, ניסו לנהל עמו שיחות תורניות. ברם, הבחור מילא פיו מים. החתנים הלמדנים החליפו ביניהם מבטים נבוכים. לליבם התגנב חשש, שחותנם נפל בפח, ולקח לבתו חתן בור ועם הארץ.
לאחר התלבטות ממושכת, החליטו לשתף את חותנם בחשדות. אבי הכלה דאג, אך המשיך בהכנות לחתונה, מתוך תקווה כי החששות יתבדו.
בסעודת החתונה הפצירו החתנים בגיסם החדש לומר פלפול תורני, אך הבחור לא נענה לבקשתם. כעת, לא היה כל ספק בלב הגיסים כי החותן רומה, והבחור אינו עילוי כי אם מתחזה.
חלפו שבועות אחדים, במהלכם ניסו החתנים לשכנע את הבעל הצעיר לתת גט לאשתו. לאחר שסירב, פנו אל גיסתם והפצירו בה לבקש להתגרש ולא להמיט חרפה על המשפחה המכובדת. אולם, גם האישה הצעירה לא אוותה להתגרש, וטענה כי היא שבעת רצון מבעלה.
החתנים הכועסים פנו אל חותנם ודרשו ממנו להתערב. החותן, אשר העריך מאד את חתניו הלמדנים, החליט לשמוע בקולם.
העשיר קרא לבני הזוג ודרש מהם להתגרש. כשעמדו הצעירים בסירובם, סילק אותם מדירתם הנאה והקצה להם בקתה עלובה בקצה אחוזתו.
חלפו חודשים, ופעם, בשעת לילה מאוחרת, יצא העשיר לשאוף אוויר צח. הוא טייל באחוזתו רחבת הידיים, מהרהר בבת זקוניו המתגוררת עם בעל תימהוני בחורבה עלובה. בלא משים נשאוהו רגליו לעבר הבית הדל.
כאשר קרב אל הבקתה, הבחין בבתו, מנמנמת על אבן בפתח.
'כנראה סילק אותה בעלה המגושם מהבית'... חשב העשיר בכעס, והקיץ את בתו.
"מה מעשייך בחוץ?" חקר.
הבת המופתעת ענתה בפשטות, שבעלה לומד כעת בחברותא עם אליהו הנביא והיא לא רוצה להפריע להם בלימודם.
האב הזועם היה בטוח שנטרפה עליה דעתה.
"הגולם הזה זוכה לגילוי אליהו? הבלים! אינו מתבייש לגרש אותך מהבית, ועוד מספר לך סיפורים הזויים?!"
מיהר העשיר הנסער להעיר את חתניו, והאיץ בהם לבוא עמו אל הבקתה ולעזור לו להציל את בתו האומללה מידיו של איש הבליעל.
החותן והחתנים התקרבו אל הבקתה, מוכנים לקרב. לפתע הופיעה בפתח דמותו של החתן הצעיר.
"אנא, אל תתקרבו אל הבית", ביקש בקול תחנונים. "אתם מסכנים את חייכם!"
הגיסים לעגו לדבריו, ואחד מהם אף ניסה להתפרץ לבית, כשלפתע, לתדהמת כולם, צנח ארצה ללא רוח חיים.
העשיר וחתניו נבהלו מאד.
'צדקה בתי, בעלה איננו אדם פשוט, כי אם צדיק נסתר...' הרהר העשיר, מביט בחרדה בגופה הדוממת.
אחרי ההלויה שב העשיר אל הבקתה העלובה, מתכנן לבקש את סליחת חתנו, ולהתחנן שישוב עם אשתו אל הדירה המרווחת שממנה גורשו.
"מצטערת, אבא, אך איחרת את המועד", אמרה הבת בצער. "לבעלי כאב מאד שגרם להריגת נפש בשגגה, והוא קיבל עליו גלות, כדי לכפר על החטא".
העשיר שב אל ביתו, כשהשלוה ממנו והלאה. הוא ייסר את עצמו על יחסו הלא הוגן כלפי חתנו הצדיק.
'עליי למצוא אותו ולפצותו על כל הסבל', החליט.
הוא טבל נוצה בקסת הדיו, והעלה על הכתב את כל ההתרחשויות מאז נישואי בתו הצעירה ועד היעלמותו של בעלה. לאחר מכן תיאר את חתנו, וניסח פנייה נרגשת: "אם תיתקלו בו, אנא, נסו לדבר אל ליבו, שימחל על כל העלבונות ויואיל לשוב אל ביתו".
הוא העתיק את האיגרת עשרות פעמים, ושלח את ההעתקים לכל הרבנים אשר במחוזות הסמוכים.
בינתיים נדד החתן מעיר לעיר ומעיירה לעיירה. בבגדיו הבלויים לא נבדל במאומה מהאביונים שהיו חבריו למסע.
פעם אחת הוזמן להתארח בביתו של יהודי מכניס אורחים. בסיום הסעודה הבחין בעל הבית בהיעלמותו של חפץ יקר ערך. לשולחן הסבו מספר אביונים, אך החשד נפל דווקא על הנסתר.
ראשי הקהילה פסקו שעל הגנב לספוג ביזיונות מאנשי הקהילה, כמנהג אותם ימים. החתן הנסתר נאלץ לעבור בין שורות של אנשים המטיחים בו עלבונות ויורקים לעברו.
רב הקהילה שמע קולות רעש, ויצא לראות על מה המהומה. כאשר ראה את פניו של "הגנב", נזכר לפתע בתיאור המופיע במכתב, והבין כי מצא את החתן האבוד.
הוא הזמין את ההלך אל ביתו וסיפר לו על המכתב שקיבל מחמיו.
"הביזיונות שספגת בעת ביצוע גזר הדין כיפרו על החטא, וכעת תוכל לשוב אל ביתך", פסק הרב. החתן קיבל את הפסק בקבלת עול, ושב אל ביתו. החותן קיבל אותו בכבוד גדול, שיכן אותו עם אשתו בבית מרווח ודאג לכל מחסורם. החתן המשיך להגות בתורה, ולימים התפרסם כאחד מגאוני דורו, וכונה על שם ספרו - "מגלה עמוקות"."
לאחר שסיים המגיד את סיפורו, פנה אל אחד התלמידים, שהיה צאצא של ה"מגלה עמוקות", ואמר: "כעת תדע את ייחוסך".
לאחר מכן פנה המגיד אל התלמיד השני, שהיה צאצא של ה"בית חדש", וסיפר על גדולתו של זקנו ועל הקשר בינו לבין ה"מגלה עמוקות": "כאשר סיים הב"ח לכתוב את חיבורו התורני, שלחו אל ה"מגלה עמוקות", כדי לקבל ממנו הסכמה. השליח הגיע בערב פסח, עת עסוק היה ה"מגלה עמוקות" באפיית מצות. הוא הודה לשליח וביקש ממנו להניח את הספר בצד, שכן כרגע אינו יכול לעיין בו.
"מה אמר ה"מגלה עמוקות" על ספרי?" חקר הב"ח את השליח.
"הוא היה עסוק, וביקש שאניח אותו בצד", השיב השליח.
כאשר שמע הב"ח את תשובת השליח, נפלה רוחו.
'כנראה שלא למדתי תורה לשמה, ואין חיבורי ראוי שה"מגלה עמוקות" יעיין בו', חשב הב"ח בכאב, ורצה להשליך את חידושיו לתוך האח הבוערת.
בשמים ראו את צערו של הב"ח, והחליטו להעניש את ה"מגלה עמוקות" על עגמת הנפש שגרם. בבית דין של מעלה הוחלט שה"מגלה עמוקות" יסתלק מהעולם. רק כאשר ה"מגלה עמוקות" חש בצער שנגרם לב"ח, ומיהר לנסוע אליו ולפייסו, בוטל גזר הדין."
המגיד סיים את סיפורו ואמר לתלמידיו: "כעת שמעתם שני סיפורים על גדולתם של זקניכם. דעו לכם, שזקניכם הקדושים היו מוכנים לתת כל מה שהיה להם על מנת להעיף ולו מבט חטוף בנער אשר, בנו של ר' אהרן מקרלין!".
אוצר סיפורי חב"ד חלק טז, עמ' 3