הרב אלי וולף / לקוטי שיחות חלק ג
פרשתינו פותחת את חומש ויקרא, חומש העוסק בעיקר בפרטי עבודת הקרבנות - שהיא אחת העבודות העיקריות שהיו במשכן ובית המקדש.
עבודת הקרבנות בבית המקדש היתה נפתחת בכל יום עם הקרבת "קרבן התמיד", וכן היא היתה מסתיימת עם הקרבת "קרבן התמיד".
קרבן התמיד, הוא קרבן שהיו מקריבים אותו פעמיים בכל יום, קרבן אחד בבוקר וקרבן שני לקראת סוף היום - ומשום כך הוא נקרא בשם "קרבן תמיד", הוא קרבן תמידי שהיו מקריבים אותו בכל יום ויום מימות השנה, ביום חול ובימי שבת ומועד. קרבן התמיד היה פותח את עבודת היום בבית המקדש, הוא היה הקרבן הראשון שהיו מעלים על המזבח, ואיתו היו מסיימים.
קרבן התמיד, הינו כבש שהיו מקריבים על המזבח, ואליו היו נלווים "מנחות" ו"נסכים", המתלווים אל הקרבן - כמות קטנה של יין ושמן, וכן מעט קמח ומלח.
התקציב לרכישת הכבשים להקרבה לאורך כל ימות השנה - היה מכסף שנאסף מכל עם ישראל. כל אחד ואחד מעם ישראל תרם סכום כסף קטן, ומהכספים שהצטברו מכל העם נרכשו הבהמות לקרבן.
המדרש אומר (במדבר רבה כא, כא) שקרבן התמיד היה מכפר על עבירות מסויימות שהאדם נכשל בהם לפני הקרבת הקרבן. באמצעות הקרבת קרבן תמיד - העבירות הללו היו מתכפרות.
•
הוראות התורה בכלל, הינם נצחיים. דיני התורה, ואפילו סיפורי התורה - יכול וצריך כל אחד למצוא בהם הוראה לחייו, הם אקטואליים לכל אחד, בכל דור ובכל מקום. כך הוא בכל פרטי התורה, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי הוראות התורה לגבי בית המקדש והעבודות שנעשו בו.
מטרתו של בית המקדש הוא "ועשו לי מקדש" - "ושכנתי בתוכם", שהקב"ה ישכון "בתוכם" - בתוך כל אחד מעם ישראל, בלבו ובביתו של כל יהודי. אפילו כעת, בזמן בו הבית הגשמי חרב, אפילו בזמן בו "מפני חטאינו - גלינו מארצנו", כל אחד יכול וצריך לבנות "משכן" להקב"ה בביתו ובחייו, לבנות מקום בו תשרה השכינה, השראת שכינה שתביא אליו ברכה לחייו הפרטיים.
כך שמצוות הקרבנות בכלל, וקרבן התמיד בכללם - שהיא הפתיחה והיסוד לעבודת היום במקדש - הינם אקטואליים לכל אחד ואחת מאיתנו, בכל מקום ובכל זמן.
•
יהודי צריך לתת "קרבן" להקב"ה, וקרבן התמיד מלמד אותנו לקח משולש:
הלקח הראשון הוא: אין צורך שהיהודי "יקריב" את כל רכושו ונכסיו, הקב"ה לא תובע מיהודי לתת לו את הכל ולא ישאיר לעצמו כלום.קרבן התמיד הוא לא יותר מאשר כבש אחד, מעט שמן ויין, קצת קמח ומלח - ותו לא.
יתרה מזו, גם קרבן זה - הוא לא ניתן בכל יום על ידי כל יהודי. לא כל אחד צריך לבוא לבית המקדש בכל בוקר ולהקריב כבש. דורשים מכל יהודי רק השתתפות קטנה משלו בכבשים העולים לקרבן בכל יום, ובהשתתפותו של היהודי - הוא נעשה שותף בכללות הקרבנות העולים לקרבן בכל ימות השנה.
לא הכמות, לא כמה כוחות, לא כמה כסף, לא כמה נכסים היהודי מוסר להקב"ה - לא זה הדבר החשוב ביותר. אלא העיקר הוא - באיזה אופן נותנים זאת. התנאי העיקרי הוא, שזה יינתן מכל הלב.
אפילו אם הכמות היא לא גדולה, אלא רק חלק קטן מכלל הרכוש, אבל כאשר היהודי נותן זאת מתוך חיות ושמחה - נחשב הדבר כמו קרבן התמיד שהיה עולה לקרבן בבית המקדש. גם אם ההשתתפות שלי היא לא גדולה - אני מקריב ושותף ב"קרבן תמיד", והדבר מביא לי את כל הברכות של הקב"ה.
•
הלקח השני הוא: למרות שקרבן התמיד היה עולה על המזבח רק פעמיים ביום, פעם אחת בבוקר ופעם שניה לקראת ערב - למרות זאת הקרבן נקרא בשם "תמיד", שם שמבטא תמידיות.
משמעות הדברים היא, שגם משך הזמן שבין הקרבת שני התמידים - גם הוא חדור בתוכן של הקרבן.
לכן היו פותחים את היום עם הקרבת קרבן זה, הקרבת התמיד קודמת לכל שאר עבודות היום - כי קרבן זה אמור להשפיע על כל פעולות היום. כל המעשים והעבודות שייעשו במהלך היום, צריכים להיות חדורים ברוח של תוכן הקרבן הזה, הקרבן צריך להשפיע "תמיד".
זה גם המסר אלינו, לזמן בו אין לנו בית המקדש. קרבן התמיד מלמד אותנו כיצד ה"משכן" שלנו, החיים שלנו, ההנהגה היומית שלנו, צריכים להיות.
במשך היום אנו עסוקים בדברים שונים, בצרכי הגוף ובצרכי הנשמה. בעיסוקים הגשמיים שלנו - לא ניכר בהם אלוקות, לא ניכרת הרוחניות בהם, וגם בעיסוקים הרוחניים שלנו - כאשר הם נעשים רק על יסוד ההבנה שלנו, הרי עד כמה שההבנה שלנו לא תהיה עמוקה ורחבה, היא עדיין הבנה אנושית, הבנה שיכולה לעיתים להטות אותנו מדרך האמת -
לכן כדי לוודא ש"תמיד", במשך כל היום, הן בעיסוקים הרוחניים ובוודאי הן בעיסוקים הגשמיים, שתמיד נעשה את הדבר הנכון, ברוח ובתוכן הנכונים - עלינו לפתוח את היום עם "קרבן", עם קרבן תמיד. קרבן כזה שנקרא בשם "תמיד", פעולה שתשפיע על התמידיות של היום כולו. עלינו לפתוח את היום עם התמסרות אל הקב"ה.
מיד כאשר יהודי פוקח את עיניו בבוקר, הוא אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי". הפעולה הראשונה שיהודי עושה בבוקר - הוא מודה להקב"ה שהוא החזיר לו את נשמתו, והוא מכנה את הקב"ה בתואר "מלך".
היחס אל המלך - הוא התמסרות וביטול של האדם כלפיו, התמסרות מכל הלב והנפש.
וההתמסרות הזו, "קרבן התמיד" הזה, צריך להשפיע על משך היום כולו, שהיום כולו ימשיך להתנהל ברוח ובתוכן זה, שכל היום כולו, "תמיד", יהיה תחת ההשפעה והתוכן של "מודה אני לפניך מלך".
יהודי פותח את היום עם "קרבן תמיד", כאשר "קרבן" כולל בתוכו גם את שומן הבהמה וכן גם את הדם שלה. ה"שומן" - מסמל תענוג, השומן נוצר מתענוג. וה"דם" - מסמל התלהבות, חום, רתיחה.
יהודי פותח את היום עם "קרבן תמיד", מתוך נקודת מוצא שה"שומן" - התענוג שלו, וה"דם" - ההתלהבות שלו, ביום זה - יהיו "על המזבח", יהיו רק לעניינים של קדושה.
•
הלקח השלישי הוא: כאמור בתחילה מדברי המדרש - קרבן התמיד היה מכפר על עבירות מסויימות שאדם נכשל בהם.
משך חיי האדם רצופים באתגרים, האדם עובר קשיים ונסיונות, ועיתים שהוא נכשל בהם.
על האדם לדעת שאל לוליפול ברוחו ולהיות מאוכזב מעצמו באם הוא כשל, ובטח לא להגיע למצב של יאוש. בכוחו ובאפשרותו להתחזק ולתקן את מצבו.
באם הוא יקבל על עצמו להקריב קרבן תמיד, לומר בכל לבו, ולקבל על עצמו, שהקב"ה הוא "מלך חי וקים", באם הוא עומד בהחלטה איתנה להקריב את ה"שומן" וה"דם" על המזבח -
אזי קרבן התמיד מכפר על העבר, הקב"ה מוחל לו בלב שלם, ומעניק לו שפע ברכה במלוא המידה.