הרב אלי וולף / משיחת שבת ויקרא תשמ"א
פרשת ויקרא פותחת במילים "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר", הקב"ה קורא למשה רבינו מאוהל מועד.
כשנביט אל פסוק זה כפי שהוא כתוב בספר התורה, נראה דבר חריג. הפסוק כולו כתוב בגודל אותיות רגיל, אולם האות "א" של המילה "ויקרא" כתובה בכתב קטן יותר מאשר שאר האותיות.
מלבד הצורך בהבנת משמעות האות הקטנה, ומהי ההוראה מכך אלינו, הדבר גם מעורר תמיהה.
האות "א" היא האות הראשונה בסדר האלף-בית היהודי, דבר המבטא את חשיבותה של אות זו, יתרה מזו, האות "א" שמושמעת כמילה "אלף", מרמזת גם על "אלופו של עולם", על הקב"ה. כך שאות זו מסמלת את הדבר הגדול ביותר שישנו – לאור זאת יש להבין מדוע הוקטן גודל האות הזו.
באם התורה רוצה להדגיש במילה "ויקרא" משהו המסמל "הקטנה", ולכן אחת מהאותיות המרכיבות את המילה קטנה מיתר חברותיה – מדוע נבחרה לכך דווקא האות "א", אות המסמלת גדולה, ולא אות אחרת, האות "ו" למשל, שהיא לא חלק מהמילה עצמה אלא באה כתוספת על תוכן המילה.
שאלה זו מתחדדת עוד יותר לאור ההשוואה שחז"ל עורכים במילה "ויקרא", כביטוי להבדל בין נבואתם של נביאי ישראל לבין נבואתו של בלעם, נביא מאומות העולם.
חז"ל במדרש מציינים שהנבואה בה פונה הקב"ה אל משה רבינו פותחת במילה "ויקרא", ואילו הנבואה לבלעם פותחת במילה "ויקר", "ויקר אלוקים אל בלעם" (בלק כג, ד).
והם מבארים, שהקריאה למשה רבינו זו "קריאה של חיבה", הקב"ה מחבב אותו, ולכן הוא "קורא" לו "ויקרא אל משה", ואילו ההתגלות אל אומות העולם הינה בביטוי המרמז על טומאה, "ויקר".
ההבדל בין המילה "ויקר" המבטא יחס באופן שלילי, ובין המילה "ויקרא" המבטא יחס באופן חיובי – הינו האות "א", המופיעה במילה ויקרא וחסרה במילה ויקר.
כך שלאור דברי חז"ל אלו, התמיהה גדולה שבעתיים. הכיצד זה, שדווקא האות המדגישה את גדולתו ומעלת חיבתו של משה רבינו בעיני הקב"ה – היא זו הכתובה קטנה יותר משאר חברותיה בפסוק.
•
כאשר אדמו"ר בעל ה'צמח-צדק', הרבי השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, הגיע לגיל שלוש, הכניס אותו זקנו, אדמו"ר הזקן 'בעל התניא', אל ה'חדר'. הרבי 'בעל התניא' הורה ל'מלמד' לקרוא עם הילד את הפרשיה הראשונה של פרשת ויקרא.
לאחר שה'מלמד' למד עם הילד את הפרשה, שאל הילד את זקנו, מדוע האות "א" של המילה "ויקרא" הינה קטנה.
זקנו הגדול התעורר בדבקות רוחנית מתוכן שאלתו של הילד הקטן, ולאחר משך זמן הסביר לילד את משמעות הדבר.
תוכן ההסבר היה: ישנם בתורה אותיות רגילות, " בינוניות", ישנם אותיות "זעירות" – קטנות, כמו זו של פרשתינו, וישנם אותיות "גדולות", כמו האות "א" של המילה "אדם", בפסוק הפותח את ספר 'דברי הימים': "אדם שת אנוש".
גם אדם הראשון (של אות "א" הגדולה) וגם משה רבינו (של אות "א" הקטנה בפרשתינו) – הסביר 'בעל התניא' - היו אנשי מעלה שלא היה כמותם. אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה וממנו הושתתה האנושות כולה, ומשה רבינו היה זה שקיבל את התורה מידיו של הקב"ה, דיבר עם ה' "פנים אל פנים".
אולם משה רבינו, למרות מעלותיו הכבירות, התורה מעידה עליו "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (בהעלותך יב, ג).
משה רבינו חשב לעצמו שאילו המעלות האלו שהוא זכה להם; היותו בנו של מנהיג הדור עמרם, הקב"ה התגלה אליו בסנה, הקב"ה קרא לו לעלות אליו אל הר סיני - אילו המעלות האלו והכוחות שהוענקו לו מהקב"ה, היו אצל יהודי אחר, הלה לבטח היה טוב ממנו. הלה היה מגיע לפסגות רוחניות גבוהות יותר, הוא היה מנצל אותם ומשתמש בהם טוב ממנו.
לכן, בשל ענוותנותו של משה רבינו, האות "א" בפסוק "ויקרא אל משה" הינה קטנה, כדי להדגיש את מידת הענווה של משה רבינו. דווקא בפסוק המדגיש את חיבתו של משה רבינו, פסוק בו הקב"ה קורא לו - האות "א" קטנה, כדי לציין את מידת ענוותנותו של משה רבינו.
עד כאן נקודה מביאורו של אדמו"ר הזקן 'בעל התניא' לנכדו אדמו"ר בעל ה'צמח-צדק'.
•
ביאור זה המתאר את מעלתו של משה רבינו, שלמרות חשיבותו ומעלתו, הוא היה "עניו מאוד מכל האדם", ולא זו בלבד שהיו אלו שני פרטים שונים בחייו של משה רבינו, מעלתו מחד וענוותנותו מאידך, אלא הם שני חלקים של אותה נקודה –
העובדה שהקב"ה העניק לו כוחות וכישרונות שכאלו, מעלות גבוהות שכאלו – דווקא הם אלו שהביאו אותו לתחושה של "עניו מאוד". המעלות והכישרונות הללו – הם אלו שהביאו אותו לענווה שכזו -
מהווים הוראה ולימוד אלינו.
הקב"ה מטיל על כל אחד מאיתנו תפקיד: "ויקרא". כל אחד מאיתנו צריך "לקרוא" ליהודי אחר ולעורר אותו לקיים תורה ומצוות. הקב"ה מטיל עלינו תפקיד, בו הוא דורש מאיתנו להיות כמו אברהם אבינו בשעתו "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" (וירא כא, לג), לקרוא בשמו של הקב"ה לכל אדם.
ומלבד התפקיד המוטל עלינו - הקב"ה גם מעניק לנו את הכוחות והאפשריות לבצע וליישם זאת.
תפקיד זה של "ויקרא" המוטל עלינו, מחד - הוא "א", אך מאידך – הוא "א" קטנה.
"אלופו של עולם", הקב"ה עצמו הטיל על כל אחד מאיתנו משימה, אנחנו מבצעים זאת בשליחותו, ו"שלוחו של אדם כמותו". יש לנו את מלא התוקף והעוצמה של ה"א" הגדול מכולם, "אלופו של עולם".
אין כל מקום למחשבה של "מי אני ומה אני", מי אני שאצא ואקרא ליהודי אחר לקיים תורה ומצוות.
אנחנו לא באים בכוחנו, אנחנו באים בכוחו של "אלופו של עולם", בשליחותו ובהוראתו. בכוח ה"א" האמיתי, האות הראשונה "אלף" - המרמזת על "אלופו של עולם"
אך יחד עם זאת, דווקא בשל העובדה שאנחנו לא באים בכוחנו האישי - ה"א" היא קטנה. שום דבר לא משלנו, שום דבר לא בא מהיכולות והכישרונות שלנו. הכל הוא של הקב"ה. לכן ה"א" היא קטנה.
עלינו להיות "ויקרא" כמו משה רבינו. דווקא המעלות הייחודיות שהיו בו - הם אלו שהביאו אותו ל"עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", כך גם אנו, תוקף העוצמה שיש בנו, עוצמה שהיא בכוחו של הקב"ה, והיא רק מכוחו של הקב"ה - אמורה להביא אותנו לרגש של ענווה וביטול.
לכן, מכל האותיות של המילה "ויקרא", דווקא האות "א" היא הקטנה ביותר. האות המסמלת את הגדלות והתוקף הגדולים ביותר, היא זו הכתובה כקטנה.
וכאשר ננהג באופן זה של "אלף-זעירא", נזכה בסופו של דבר להגיע להיות "אלף-רבתי" כמו "אדם" של ספר דברי הימים, המופיע לאחרי ספר ויקרא. אחרי עבודת "ויקרא" נגיע למעלת "דברי הימים".