לפני כשמונה-מאות שנה התחולל בצרפת אירוע מכונן ששינה את ההיסטוריה של יהדות צרפת – שריפת התלמוד.
הדבר אירע ב 1244- , הממשלה אספה עשרים וארבע קרונות של ספרי התלמוד בבלי, וביום ששי ט' בתמוז ( 17 ביוני) הם הובאו אל כיכר העירייה של פריז ושרפו אותם. האירוע הותיר כמובן רושם קשה וצורב על היהודים באותה עת. המהר"ם מרוטנבורג חיבר קינה מיוחדת על האירוע הכואב – קינה שפותחת במילים "שאלי שרופה באש". עד עצם היום הזה עם ישראל נוהג לומר את הקינה הזאת בבוקרו של יום תשעה באב.
כפועל-יוצא משריפת התלמוד, עזבו ישיבות רבות עם תלמידיהם ורבניהם את אדמת צרפת, כאשר חלקם עלו לארץ ישראל וחלקם היגרו למדינות אחרות.
לאמיתו של דבר, מאחורי השריפה הטראגית הזאת מסתתר סיפור כואב ביותר.
הרמב"ם נולד לפני כתשע-מאות שנה לערך, כמאה שנה לפני שריפת התלמוד המדוברת. אין אדם שלא שמע על אישיותו של הרמב"ם ופועלו כפוסק, רופא ופילוסוף וכמי שכתב ספרים בכל מקצועות התורה. באחרית ימיו כתב הרמב"ם את ספר "מורה נבוכים" שעסק בשאלות פילוסופיות עמוקות שנוגעות לנבכי האמונה היהודית ולטעמי המצוות.
היום התחלנו לקרוא את חומש ויקרא שנקרא גם בשם "ספר הקרבנות". ההסבר המקובל לכללות הנושא של הקרבנות הוא שמדובר בענין רוחני שמטרתו להעלות את עולם החי לקדושה. או כהסברו של הרמב"ן שכאשר יהודי מביא קרבן, עליו לחשוב באותם רגעים שבגלל חסדו של הבורא מכפר הקרבן על מעשיו – 'נפש תחת נפש', ועצם המחשבה הזאת מעוררת את האדם לתשובה על מעשיו.
אולם הרמב"ם מסביר ב'מורה נבוכים' שלו שהסיבה לקרבנות היא מפני שבני ישראל בהיותם במצרים היו עובדי עבודה זרה והורגלו להקריב כל "מיני בעלי חיים בהיכלות ההם... לא גזרה חכמתו... שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם כי... טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל... ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם... וציונו לעשותם לו יתעלה ושיהיה הקרבן לו" (מורה נבוכים ח"ג ל"ב).
במילים פשוטות: דעתו של הרמב"ם היא שהסיבה להקרבת הקרבנות היא משום שבני ישראל היו עובדי עבודה זרה וכבר הורגלו לכך, לכן העניקו להם תחליף, ובמקום להקריב קרבנות לעבודה זרה, הם מקריבים קורבנות לשם ה'.
ההסבר של הרמב"ם הצליח להרגיז אנשים רבים שלא הורגלו לשמוע תובנות מהסוג הזה. ואכן ארבעים שנה לאחר פרסום הספר, הטילו רבנים בצרפת חרם על ספריו של הרמב"ם, עד כדי כך שמתנגדיו של הרמב"ם פנו לכנסיה והלשינו שהרמב"ם כתב בספריו נגד הנוצרים – ואכן היו אלו דברי אמת שכן הרמב"ם סבר שהם עובדי ע"ז.
אותם אנשים שלחמו ברמב"ם ובספריו עודדו את הנוצרים לבער את ספריו מן העולם. כתוצאה מכך, קיבלה הכנסיה את הסמכות להכנס לבתים יהודיים ולבדוק בספריות פרטיות על-מנת לאסוף ולשרוף את ספריו של הרמב"ם. אירוע זה התרחש שנים ספורות לפני שריפת התלמוד (רד"ק, ראה בס' 'תור הזהב והשמד' עמ' 59)
כעבור זמן הגיעה הכנסיה למסקנה שאם הרמב"ם כתב בספרו נגד הנוצרים הרי שבוודאי הוא שאב את דבריו היישר מן התלמוד. ואם-כן, מוכרחים אפוא לומר שגם בתלמוד מופיעים דברים נגד הנצרות. הצעד הבא התבקש אפוא מעצמו: הוצא צו לאסוף את כל ספרי התלמוד על-מנת לשורפם רח"ל.
נמצאנו למדים, שאת ההתחלה וה"רשות" לבצע שריפות מסוג זה קיבלה הכנסיה מאת היהודים עצמם. רק לאחר מכן הבינו אותם רבנים שלחמו ברמב"ם ששריפת הגמרא היתה עונש על שריפת ספרי הרמב"ם והביעו חרטה על כך (ראה 'חמדה גנוזה' עמ' יח).
אנו עומדים פחות משבועיים לפני חג הפסח שבו חוגגים את היציאה של עם ישראל משעבוד לגאולה ומעבדות לחרות. בואו נעצור לרגע ונחשוב, כיצד המצב הידרדר עד כדי כך שהמצרים שיעבדו את עם ישראל? מה הסיבה שעם ישראל ירד בכלל לארץ מצרים?
התשובה היא פשוטה: האחים שמכרו את יוסף לעבד, יצרו בעצם הפעולה הזאת מציאות טראגית שאפשר לקחת יהודי ולעשות אותו עבד. מכירת יוסף היתה הפתח והשורש לכל הגלות של מצרים. אחרי שהאחים "פתחו את הדרך" באו המצריים ושעבדו את כל בני ישראל לעבדים.
הבעל-שם-טוב מפרש את דברי המשנה הידועים "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות ג, א) – הרי לכאורה קודם עורכים את ה'חשבון' ורק אחר-כך נותנים את ה'פסק דין', ומדוע המשנה הופכת את הסדר ומקדימה את ה'דין' ל'חשבון'?
אלא מסביר הרבי (בשיחת יו"ד שבט תשכ"ו), שהבעש"ט אומר שלאף אחד אין שליטה על יהודי ואי אפשר לשפוט יהודי. יהודים נקראים הבנים של הקב"ה, ולפיכך אין לשום כוח בעולם שליטה עליהם. אין שום אדם בעולם שיכול לשפוט יהודי, ואפילו הקב"ה בעצמו לא רוצה לשפוט יהודי. היחידי שיכול לשפוט את היהודי על מעשיו זה הוא עצמו. ולכן ראשית כל שואלים אותו על דעתו כיצד ראוי לנהוג עם אדם פלוני שעשה מעשה מסוים, וכאשר הוא פוסק את הדין בשביל רעהו, הרי שמחילים עליו את פסק הדין שהוא עצמו נתן כאשר הוא עושה מקרה כזה.
אנחנו מוצאים סיפור כזה במפורש בתנ"ך. כולם מכירים את הסיפור התנ"כי המפורסם על דוד המלך ובת שבע. מסופר בספר שמואל ב' (בתחילת פרק יב) שה' שלח את נתן הנביא אל דוד המלך והוא סיפר לו סיפור: "ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש, לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה". נתן הנביא ממשיך לספר לדוד המלך שבא אורח לביתו של העשיר, והעשיר רצה להכין עבורו ארוחה מיוחדת אבל הוא חמל על הצאן והבקר שלו, ולכן הוא נטל את "כבשת האיש הרש" ושחט אותה כדי להגיש לאורח שלו.
"ויחר אף דוד באיש מאד", והוא פסק מיד שהאיש העשיר בן מוות הוא, ובנוסף לכך עליו לשלם פי ארבע על מה שלקח מהעני. ואז הנביא פונה אליו ואומר לו את המילים המזעזעות – "אתה האיש".
מדוע נתן הנביא היה צריך לבצע את ה'תעלול' הזה, לספר סיפור לדוד המלך ורק לאחר מכן להטיח בו שהוא האיש?! אלא שדוד המלך היה צריך קודם לפסוק את הפסק של אותו אדם לפי ראות עיניו, ורק אחר כך מגישים לו את החשבון...
לכן אומר הבעש"ט שכל אדם צריך להשתדל ולהזהר תמיד לדון כל אדם לכף זכות, משום שלמעשה בזה הוא דן את עצמו לכף זכות.
''פרוייקט בחסות "משרד השלוחים" הדברים על אחריות הכותב בלבד''