''לאחרונה ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון והוא זכה לקבלת פנים נאה ומכובדת מאת הממשל והנשיא טראמפ. אבל, כזכור, לא תמיד הוא זכה לקבלת פנים מכובדת כזאת. בעבר, אצל ממשל אובאמה, הוא הגיע פעם אחת כאורח בלתי רצוי והוא הוכנס לבית הלבן מהדלת האחורית, ללא תמונות משותפות עם הנשיא ובלי מסיבת עיתונאים משותפת.
ביהדות אנחנו מוצאים סיפור דומה. נעמן היה שר הצבא של ארם (דמשק של ימינו). ארם היתה המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון בתקופה התנ"כית, והם הרבו להציק למלכות ישראל. נעמן היה הרמטכ"ל של הצבא החזק ביותר באיזור והוא התקיף את ישראל. באחת הפעמים הוא לקח בשבי נערה קטנה שהפכה להיות משרתת בביתו של נעמן.
בדיוק באותה תקופה חלה נעמן בצרעת. מחלת הצרעת שמוזכרת בתנ"ך היא לא מחלה טבעית רגילה ושגרתית ואף אינה קיימת כיום. הרמב"ם מגדיר את המחלה הזאת שהיא "אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל" (הלכות טומאת צרעת פט"ז הלכה י). עם המחלה הזאת הקב"ה היה שולח מסר לאותו אדם שהוא לא מרוצה מהתנהגותו. גם כאן המדרש אומר שהסיבה שנעמן קיבל צרעת היא בגלל שהוא שבה נערה יהודיה מארץ ישראל (מד"ת ב, תזריע טו).
הנערה היהודיה השבויה סיפרה לגבירתה, אשת נעמן, שיש נביא בישראל ושמו אלישע וביכולתו לעשות ניסים ולרפאות אנשים חולים, וכדאי אפוא שנעמן יבקר אצלו והוא ירפא אותו. שר הצבא פנה אל המלך וסיפר לו את הצעתה של הנערה היהודיה מארץ ישראל, המלך הביע את הסכמתו והוסיף שהוא ישלח איתו מכתב למלך ישראל ויצווה עליו לרפאות את נעמן מהצרעת.
ואכן נעמן בא לישראל עם משלחת שלמה של עוזרים ושמשים ועם מתנות לרוב. כאשר מלך ישראל קרא את המכתב הוא קרע את בגדיו "ויאמר האלקים אני להמית ולהחיות כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי". המלך טען שהסיבה שמלך ארם שלח אותו אליו, היא רק משום שהוא מחפש עילה להלחם בו.
לאלישע הנביא נודע שהנה הגיע הרמטכ"ל המהולל של הצבא החזק ביותר במזרח התיכון והוא מחפש תרופה לצרעת שלו. הנביא שלח מיד מסר אל המלך ואמר לו "למה קרעת בגדיך יבוא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל". אדרבה, שלח אותו אלי והוא יבוא ויראה את כחו של עם ישראל שיש להם נביאים שביכולתם לחולל ניסים ונפלאות.
וכאן מגיע החלק המעניין של הסיפור. נעמן מגיע עם כל המשלחת המכובדת שלו לפני ביתו של הנביא, ואלישע אפילו לא מוכן להכניסו הביתה, אף לא בדלת האחורית. אלישע אפילו לא יוצא לראות אותו, אלא שולח אליו מסר שעליו לרדת לטבול בנהר הירדן שבע פעמים ואז הוא יתרפא.
נעמן מאד נפגע מכך שהנביא לא יצא לפוגשו, הוא התרגז ואמר שנהרות דמשק טובים ומשובחים יותר מכל מימי ישראל, ואם כבר להתרחץ - כדאי לעשות זאת בארצו שלו... הוא עמד לעזוב את הארץ בכעס מופגן, אבל עבדיו ויועציו לא ויתרו לו והתחננו לפניו שינסה לבצע את עצת הנביא כי אולי "זה יעבוד". לבסוף הוא נתרצה וקיבל את עצתם. הוא אכן ירד וטבל בירדן שבע פעמים כפי שהנביא הורה לו, ואכן התרחש הנס "וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר".
הוא שוב חזר לבית הנביא ביחד עם כל המשלחת כדי להודות לו על שריפא אותו מצרעתו. בפעם הזאת הוא כבר התקבל אצל הנביא בכבוד ודרך "הדלת הראשית". הוא רצה להעניק מתנות לנביא, אבל הנביא סרב לקבל ממנו דבר (מלכים ב, ה).
פרשת השבוע פותחת במילים "ויקרא אל משה וידבר אליו". הפסוק הזה בא בהמשך לסיום חומש שמות ששם מסופר שמשה הקים את המשכן ואז "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, לה).
משה פחד להכנס אל המשכן כי הענן מילא את המשכן, והוא נשאר בחוץ, ואז ה' קורא לו "ויקרא אל משה" ומבקשו שיכנס לתוך המשכן פנימה.
בתקופתו של משה רבינו, גם לאומות העולם היה נביא שהיה באותה דרגה של משה. מישהו אולי יודע איך קראו לו? (שאלה לקהל)
התשובה היא: בלעם. על הפסוק "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה" (דברים לד, י) אומר המדרש שבישראל אכן לא קם, אבל אצל אומות העולם היה אחד כזה (במדב"ר יד, לד).
בא רש"י בתחילת פרשתנו ומבאר שישנו הבדל עצום בין היחס שבלעם קיבל מהקב"ה לבין היחס שמשה רבינו קיבל מהקב"ה. אצל בלעם כתוב "ויקר אלוקים את בלעם" - "ויקר לשון ארעי", מלשון מקרה. כלומר שהקב"ה במקרה פגש אותו ברחוב ואמר לו כמה מילים, אך מעולם לא הזמין אותו ל'פגישה רשמית'. אבל אצל משה רבינו לעומת זאת אנחנו קוראים ש"ויקרא אל משה" - הקב"ה קורא באופן רשמי למשה להכנס לתוך המשכן כדי לדבר אליו.
וזאת לא היתה הפעם הראשונה שה' קרא למשה והזמין אותו לפגישה פנימית פנים אל פנים. הפעם הראשונה שמשה נפגש עם הקב"ה היתה בסנה. משה ראה את הסנה בוער והקב"ה קרא לו - "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה" (שמות ג, ד).
הפעם השניה שהקב"ה קרא למשה לפגישה אישית היתה במתן תורה, כאשר הקב"ה ירד על הר סיני עם קולות וברקים וענן כבד על ההר, "והר סיני עשן כולו ... כעשן הכבשן ויחרד כל העם מאד". גם שם מסופר ש"ויקרא ה' למשה" (שמות יט, כ). והשבוע בפרשתנו אנחנו קוראים, כאמור, על הפעם השלישית. (ראה 'שיחות קודש' תשל"ב כרך ב עמ' 36).
וכפי שהמדרש אומר על הפסוק משיר השירים "הביאני המלך חדריו זה משה שנאמר ויקרא אל משה" (יל"ש סימן תכט).
יהודי צריך להשתדל להידמות לבוראו, "הדבק בדרכיו מה הוא רחום אף אתה". כשם שהקב"ה הזמין את משה הביתה ולא פגש אותו באקראי בחוץ - כך ממש עלינו להתנהג עם זולתנו. לא מספיק לפגוש אותו באקראי בבית הכנסת ואגב כך לשאול לשלומו, זה בוודאי דבר טוב ויפה לכשעצמו, אבל מאיתנו מצפים להדמות לה' - "הביאני המלך חדריו".
צריך להזמין את השני הביתה לארוחת ליל שבת, להכניס אותו מהדלת הראשית בקבלת פנים נאה ומכובדת, לפרוס לפניו את השטיח האדום, להעניק לו את מירב תשומת הלב שלנו כראוי לבן מלך. וגם אם פעם אחת כבר עשינו את זה, התורה מזכירה לנו שהקב"ה עשה זאת עם משה רבינו שלוש פעמים - שהם כבר "חזקה" - שבמהלכם הוא הזמין אותו אליו באופן אישי. אם אנחנו לא נתעייף ונזמין יהודי אחר לביתנו פעם אחר פעם, נזכה בוודאי למידה כנגד מידה, שגם הקב"ה יקרב אותנו אליו באורח אישי פעם אחר פעם, בבחינת "ויקרא" - "לשון חיבה".