כניסה

תורה וגדולה - גדולה שאינה נתפסת במקום

תורה וגדולה

בתקופת נשיאותו של המגיד, התגורר במזריטש יהודי עשיר ולמדן עצום. כל ימיו היה עוסק בלימוד התורה ועבודת ה'. פרנסתו הייתה מצויה בשפע, הודות לחנות שהייתה בבעלותו. אשתו היא שניהלה את כל ענייני החנות, ואילו הוא היה נכנס בכל יום לחנותו רק לשעתיים כדי לסייע מעט, ובשאר כל היום היה יושב ולומד בבית המדרש.

אף על פי שהתגורר במזריטש, בסמיכות למגיד הגדול, להיותו מהמתנגדים לדרך החסידות הוא מעולם לא טרח להיכנס ולפגוש את המגיד.

ערב שבת אחד, השכים היהודי קום והלך באשמורת הבוקר לבית המדרש. בבואו לבית המדרש מצא שם כמה אברכים שאינם מבני העיר, יושבים והוגים בתורה.

"מאין אתם? מה מעשיכם במזריטש?", שאל אותם.

"באנו ממרחקים כדי להיות בשבת במחיצתו של רבינו הקדוש, המגיד ממזריטש", ענו לו האברכים.

שמע האיש את תשובתם והתחיל להרהר בינו לבין עצמו. 'הנה, אנשים אלו ממרחק כה רב באו אל המגיד, ואילו אני מתגורר כאן בקרבת מקום ועדיין לא ראיתיו אפילו פעם אחת...'. גמר אומר ללכת ולהקביל את פני המגיד ביום מן הימים. הוא אמנם לא רצה לבטל אפילו שעה משיעורי התורה שלו, אך באחד הימים החליט שבמקום לפקוד את החנות שבבעלותו ייגש הוא אל בית מדרשו של המגיד.

כשנכנס וראה את טוהר זיו פניו והדרת הקודש הנסוכה על פני המגיד, חש את זיו השכינה והרוממות, החליט בליבו שעליו לבוא לעתים תדירות יותר כדי להסתופף בצילו של הצדיק. ואכן, הוא התחיל להיות מבאי בית המדרש הקבועים, החל לעסוק בתורת החסידות, עד שהפך לחסיד מובהק.

אולם, ככל שהתקרב היהודי אל החסידות ואל המגיד, כך הפסיד ממון בעסקיו. אט אט חש כי גלגל ההצלחה נהפך עליו, רווחי החנות ירדו מטה והיהודי הפך לעני. כשהגיעו מים עד נפש, לא יכול היה החסיד להתאפק, ונכנס אל המגיד בטרוניה. "רבי! כיצד ייתכן הדבר? מאז שהתקרבתי אל הקודש ועליתי במדרגות ההתקשרות לרבי ולימוד החסידות, ירדתי מטה מטה במצבי הגשמי והפרנסה אינה מצויה עוד כי אם בקושי רב...", קבל החסיד.

"מה קושיה היא זו?", השיבו הרב המגיד. "הלא למדן אתה ובוודאי אתה מכיר את מאמר רבותינו שאמרו כי "הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר – יצפין. וסימנך – שולחן בצפון ומנורה בדרום". אולם, מה יעשה אדם שרצונו להיות גם חכם וגם עשיר? הלא המרחק בין הצפון לדרום רב הוא!...".

דממה שררה בחדר. החסיד שתק, ואף הרבי הרהר בדבר זמן מה. רק אז המשיך בדבריו: "דבר אחד יכול האדם לעשות! אם האדם שם את עצמו בענווה ושפלות בפני כל אדם, עד שחש כי הוא אין ואפס, ממילא נעשה הוא רוחני יותר. הרוחני אינו תופס מקום. אדם כזה יכול, אפוא, להיות באותו הזמן – גם בדרום וגם בצפון!...".

חדרו דברי המגיד לליבו של החסיד, ומאז והלאה נעשה שפל רוח מאד ועניו בפני כל אדם. עד מהרה גם ההצלחה חזרה אליו כמקודם והוא חזר להיות עשיר.

רשימות דברים, חלק ד, עמ' קכ. סיפורי חסידים, עמ' 215