חטא היהירות
בעיירה קטנה, לא הרחק מהעיר ויטבסק, התגוררה אלמנה, ולה בן ושתי בנות. מאז מות בעלה, ניהלה לבדה את הפונדק, שהיווה את מקור פרנסת המשפחה. כשגדלו הילדים, גלה הבן למקום תורה, והבנות נותרו עם אמן, מסייעות לה בעבודתה.
כשהגיעה הבת הבכירה לפרקה, נמצא לה שידוך הגון, בחור למדן וירא שמים בשם זאב.
זאב חפץ להמשיך להגות בתורה גם אחרי נישואיו, ואשתו וחמותו הסכימו לכך בשמחה.
יומם ולילה ישב האברך השקדן באחת מפינות הפונדק, והתנועע מעל ספר פתוח.
•
הכומר המקומי, שחיבב את הטיפה המרה ונהג לבקר בפונדק דרך קבע לשתייה הגונה, הבחין בצעיר היהודי הלומד ומעיין מבלי להתיק את עיניו מהספר שלפניו.
באחד הימים ניגש אל זאב, ובפיו שאלה על תורת ישראל. האברך הרים את ראשו מהספר, הרהר קמעה, והשיב תשובה בהירה ומדויקת. הכומר החל להעלות טיעונים שונים, בניסיון לסתור את דברי הצעיר הלמדן, ועד מהרה התפתח בין השניים ויכוח ממושך בענייני דת. בסוף הויכוח הייתה ידו של זאב על העליונה.
הכומר הוקסם מחריפותו של היהודי הצעיר, ומאותו יום הרבה לנהל עימו דיונים. כל הויכוחים היו מסתיימים בניצחונו המוחץ של זאב, והכומר היה מהלל את חכמתו בפני כל הנוכחים בפונדק. זאב היה נהנה מהשבחים, ומתנפח כולו מרוב גאווה.
תלמידי חכמים שנקלעו לפונדק ושמעו את הויכוחים הממושכים בין העילוי הצעיר לבין הכומר, חששו מאד מהשלכותיו של הקשר המסוכן. הם ניסו לשכנע את זאב להתרחק מאיש הכמורה הערמומי, אך הצעיר הגאה היה מניף ידו בביטול.
עם הזמן הצטרפו גם שני רעיו של הכומר, כמרים אף הם, מהעיירות הסמוכות, לפולמוסים שניהל עם זאב. גם הם התפעלו מאד מחכמתו וחריפותו של זאב, ואף ציוו על כל מאמיניהם לכבד את החכם הצעיר.
באחד הימים החלו אנשי הכמורה לשכנע את זאב לנסוע לויטבסק, אל ראש הכמרים. "ראש הכמרים שמע עליך והוא חפץ לראותך. אם תצליח לנצח אותו בויכוח, תזכה בכבוד גדול", טענו.
זאב התלבט. לבסוף, ניצחה תאוות הכבוד, והוא יצא לדרך.
הויכוחים עם ראש הכמרים לא היו קשים מויכוחיו עם כומר העיירה ורעיו. לבו של האברך התמלא גאווה. כל הכמרים מעריכים את חכמתו, ואף מבקשים ממנו לשהות בחברתם עוד ימים אחדים, כדי לענות על שאלותיהם בענייני דת ואמונה.
כל ימי שהייתו אצל ראש הכמרים, דר זאב בדירה מיוחדת שהוקצתה לו, וסעד סעודות כשרות, שהובאו ממטבחי הקהילה היהודית.
"אהיה אסיר תודה אם תואיל לבקרני פעם נוספת", אמר לו ראש הכמרים טרם נפרדו.
כששב זאב לביתו, מילא פיו מים. איש לא ידע היכן שהה בימים האחרונים, אך כולם הבחינו במצב רוחו המרומם.
•
חלפו שבועות מספר, ובאחד מימי הקיץ החמים עצרה בפונדק חבורת תלמידי חכמים לנוח מעמל הדרך. בני החבורה ישבו סביב אחד השולחנות, לגמו מים קרירים ושוחחו בדברי תורה.
זאב שמע את שיחתם, והחליט להתערב ולהשמיע את דעתו בנושא הנידון. להפתעתו, סברותיו לא הרשימו את האורחים. "אברך צעיר צריך להאזין בדממה לדברי הקשישים ממנו", גערו בו.
זאב חש כי כבודו נפגע אנושות, ומאותו יום החל לזלזל בתלמידי חכמים, בטענה כי אינם יודעים לכבדו ולהעריכו כיאות.
באותם ימים נחנך באחד מכפרי הסביבה מנזר חדש, וראש הכמרים השתתף באירוע החגיגי. בדרכו חזרה לויטבסק, ערך סבב ביקורים בעיירות האזור.
האלמנה ובנותיה נדהמו, כאשר לפונדקן נכנסה פמליה של עוטי גלימות שחורות, אנשי הכנסייה.
ראש הכמרים ומלוויו ניגשו אל זאב, היושב ולומד בפינתו, וביקשו לשוחח עימו בענייני דת.
השיחה בין זאב לכמרים נמשכה שעה ארוכה.
מאז הביקור, גדל כבודו של זאב בקרב הגויים הדרים בעיירתו, ובהתאם - נסקה גאוותו וחשיבותו העצמית לגבהים. 'מדוע הנוצרים יודעים להעריך את כישרונותיי הנדירים, ואילו אחיי היהודים מזלזלים בכבודי?', הרהר זאב, משחזר את נזיפתם של תלמידי החכמים על ניסיונו להתערב בשיחתם, ומיד לאחר מכן חושב על הכבוד שחולקים לו הגויים.
אחרי חג הסוכות עזב זאב את ביתו, נוסע ליעד בלתי ידוע. כעבור שבועות מספר שב, נסער כולו. שהה בבית מספר ימים, ונעלם פעם נוספת.
•
בחודש כסלו הגיעה אל הפונדק מעטפה חתומה.
"מכתב מזאב!", התרגשה האלמנה.
האלמנה ובנותיה לא למדו קרוא וכתוב בשפת המדינה, ולכן נאלצו לחכות לשובו של הבן.
הבן שב לקראת חג החנוכה.
מיד כשקרא את השורה הראשונה, חשכו עיניו. "זאב נמצא בחצרו של ראש הכמרים. הובטח לו שאם ימיר את דתו, יהיה לאדם גדול, וכולם ירחשו לו כבוד רב".
זעקות מרות פרצו מפי האלמנה ובתה.
השבת כבר עמדה בפתח. לא נותר אלא לקבל את פניה מתוך תחינות ותפילות ליד הנרות הדולקים.
•
יצאה השבת. הרקיע השחיר.
כפור עז שרר בחוץ, ושלג עמוק נערם בדרכים. ברם, האלמנה וילדיה לא נרתעו ממזג האוויר האימתני. מיד לאחר ההבדלה עלו על עגלה ויצאו לדרך, אל אדמו"ר הזקן.
כשהגיעו לליאזנא, פרצו אל בית המדרש, הישר אל תוך סעודת מלוה מלכה, והחלו לזעוק: "רבי, הצילה נא! זאב שלנו נמצא אצל ראש הכמרים ורוצה להשתמד, חלילה! אוי!...".
הנוכחים הקשיבו מזועזעים לסיפור האלמנה וילדיה, וציפו לתגובתו של הרבי.
להפתעת כולם, אדמו"ר הזקן לא ברך, לא ייעץ, ואפילו לא עודד. הוא רק אמר: "אינני יכול לעזור במאומה. אוכל רק לספר על מאורע דומה, שאירע אצל רבי, המגיד ממזריטש".
•
המעשה אירע בחורף תקכ"ט, בעת שהייתי במחיצת מורי ורבי. לא הרחק ממזריטש שכנה עיירה, שבה דרה משפחה יהודייה, בודדה בין מאות נוכרים. באחד מבניה של אותה משפחה נכנסה לפתע רוח שטות. האברך הצעיר, שהיה תמיד ירא שמים ולמדן, החליט פתאום להשתמד, רחמנא לצלן. לא מתוך מחשבות פסולות והרהורי כפירה הגיע להחלטתו, אלא בגלל גאווה טיפשית.
כשנודע לאב האומלל כי בנו הולך אל הכומר, הלך ללוותו, וכל הדרך ניסה להוכיח לו כי הוא טועה, ללא הועיל. כשנוכח האב לראות כי דבריו נופלים על אוזניים ערלות, קם ונסע למזריטש, אל המגיד.
"רבי, הצל את בני משמד!", בכה האב השבור בכאב.
המגיד האזין לסיפור הכאוב, ולאחר מכן אמר דבר תורה על הפסוק "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'...".
כשסיים הרבי לומר את הדרוש, הורה למניין מתלמדיו לקרוא תהלים כל הלילה.
כשהפציע השחר, הופיע אורח בפתח בית המדרש. היה זה האברך שרצה להשתמד, רחמנא לצלן.
איש לא שאל אותו מאומה.
מספר ימים שהה האברך במזריטש, ואף נכנס לחדרו של הרבי. לאחר מכן שב לביתו, בעל תשובה גמור.
•
אדמו"ר הזקן סיים את סיפורו, ברך ברכת המזון ופנה והלך לחדרו.
התלמידים בחרו בעשרה מביניהם שיקראו תהלים כל הלילה, כמו בימי המגיד.
בבוקר שבו האלמנה וילדיה לביתם.
כעבור שעה קלה נכנס לבית המדרש אברך עם שק על שכמו, והצטרף לאמירת התהלים, כשהוא בוכה בדמעות שליש.
לנוכחים לא היה ספק בדבר זהותו. זה היה זאב.
איש לא שאל אותו מאומה.
כל ימי חג החנוכה שהה זאב במחיצת הרבי, ואף זכה להיכנס ל"יחידות". לאחר מכן שב לביתו.
כעבור שבועות מספר העתיקה המשפחה את מושבה לעיירה אחרת, הרחק מהכמרים הערמומיים. זאב פתח דף חדש, והפך לאברך חסידי מן השורה.
ליקוטי דיבורים, חלק ב, עמ' 548