כוחה של השתטחות

כוחה של השתטחות

"באתי להיפרד. נוסע אני לניעז'ין לרגל מסחרי בטבק. ככל הנראה אשוב עוד חודשים מספר", סיפר  האברך לידידו, החסיד ר' יעקב קדנר.

"סע לשלום, ידידי היקר. ואנא, כשתשהה בניעז'ין, לך להשתטח על קברו של אדמו"ר האמצעי. אמנם אינך משתייך לעדת החסידים, אך תפילה במקום קדוש לעולם לא תזיק", ביקש ר' יעקב מידידו.

•

הנסיעה מוילקומיר לניעז'ין הרחוקה נמשכה חודשים ארוכים. המזל לא האיר לו פנים, ועסקיו לא הצליחו. אבל לא הכישלונות העסקיים הטרידו אותו, אלא דאגה בלתי מוסברת שלפתה את ליבו וסירבה להרפות.

ליבו לא בישר לו טובות. הייתה לו תחושה כי משהו לא טוב מתרחש בביתו. בלילה פקדו אותו סיוטים וביעותים, ותמיד חזרה על עצמה תמונה אחת מחרידה. אשתו מוטלת על ערש דווי, דועכת לנגד עיניו.

•

חצי שנה נעדר האברך מביתו, וכששב סיפרו לו בני ביתו על הנס הגדול שאירע.

זמן קצר אחרי שנסע, נפלה אשתו למשכב. המחלה התגברה מיום ליום, ובאחד הלילות איבדה האישה את הכרתה.

שלושה רופאים מומחים הוזעקו אל מיטתה, ושעות ארוכות ניסו לעורר אותה מעלפונה. למרות כל מאמציהם, היא לא פקחה את עיניה. בבוקר הודיעו הרופאים כי אפסה כל תקווה.

ואז, לפתע, אירע הנס. בשעה עשר בבוקר היא התעוררה, ובמצבה חל שיפור ניכר. בתוך חודש הבריאה כליל ללא תרופות, והרופאים ניצבו משתאים נוכח הנס הגלוי.

"הזוכרים אתם באיזה יום בדיוק אירע הנס?", שאל האברך את בני הבית.

הם נקבו באוזניו בתאריך, והוא רץ בהתרגשות אל בית ידידו החסיד, ר' יעקב.

•

"עוד לא שהית בביתך, וכבר באת אליי?", תמה ר' יעקב.

"אני מוכרח לספר לך נס גדול. אחרי שתשמע את סיפורי, תבין מדוע אני כה נרגש", אמר האברך והחל לספר. "נסיעתי לא שיפרה את מצב עסקיי, כי אם הפכה אותי לבעל חוב. בנוסף, רדפו אותי פחדים בלתי מוסברים. כל הזמן דמיינתי כי קורה משהו רע לאשתי.

"למרות מצב רוחי הירוד החלטתי למלא את בקשתך, וכששהיתי בניעז'ין הלכתי להשתטח על ציונו של הצדיק. טבלתי במקווה, לבשתי מעיל חם וצעדתי אל ה"ציון". בחוץ שרר כפור עז, אך המעיל חימם היטב את גופי.

"כשנכנסתי ל"אוהל" ונעמדתי ליד המצבה, חשתי לפתע באימה הנופלת עליי, כמוה לא חוויתי מעודי. הקור פשט באיבריי, וכל גופי רעד ללא שליטה. התעורר בי רצון לנוס מהפחד ומהקור, אך ברגע האחרון עצרתי. 'אני שוהה במקום קדוש, ולא יאונה לי כל רע', הרגעתי את עצמי, והתחלתי לקרוא מאמרי זוהר ולומר פרקי תהלים.

"אחר כך קראתי את המאמרים מהספר "מעבר יבוק" המסודרים על הלוח, ועיניי החלו לזלוג דמעות. מימיי לא בכיתי כך. הנחתי על הקבר שני "פדיונות נפש", האחד בעדי ובעד משפחתי בכלל, והשני בעד אשתי בפרט. ברגע שהנחתי את ה"פדיונות", חשתי הקלה עצומה. שמחה גדולה מלאה את ליבי. הרגשתי כי אני נמצא בגן עדן, והתקשיתי מאד להיפרד מהמקום הקדוש.

"משם נסעתי הביתה. כל הדרך הייתי עליז ושמח, ושום דאגה לא הטרידה את שלוותי. כששבתי לביתי סיפרו לי על הנס הגדול שקרה לאשתי, וכשנודע לי שהנס אירע בדיוק באותם רגעים שבהם הנחתי את הפדיונות באוהל, לא יכולתי לכבוש את התרגשותי, ומיהרתי אל ביתך, לספר על הנס האדיר".

לאחר שסיים האברך את סיפורו, הפטיר: "אם רבותיכם הקדושים חיים וקיימים גם אחרי הסתלקותם, הרי על אחת וכמה שגדולה קדושתם בחייהם".

"אדרבה, אמרו חכמינו כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם", ענה ר' יעקב.

סיפורים נוראים, עמ' סד. סיפורי חסידים, עמ' 352