ואף על פי שיתמהמה
רב היה כאבם של החסידים לאחר הסתלקות מורם ורבם, אדמו"ר הזקן.
פעם ישבו אחדים מהם, ושוחחו על מצב ההחשכה והסתרת הפנים הנוראה.
"עתה, לאחר הסתלקותו של רבינו, רק ה' יודע מתי יבוא המשיח", אמר אחד החסידים בצער.
"כן, נראה שרחק ממנו מנחם", הסכים רעהו, כשאנחה בוקעת מעומק ליבו.
"ואנו חשבנו שהגאלה כבר קרובה", הוסיף חסיד שלישי.
•
לפתע נפתחה הדלת. לחדר נכנס נכדו של רבם, רבי מנחם מענדל, לימים הרבי ה"צמח צדק", ופנה אליהם בתוכחה: "כך בדיוק אמר בלעם הרשע על בוא הגואל, "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב". אך לנו, לבני ישראל, אסור ליפול לזרועות הייאוש. עלינו לצפות לביאת המשיח בכל יום ויום ובכל רגע ורגע".
"שמעתי מסבא, הרבי", המשיך, "שלמגיד ממזריטש הייתה יכולת לעורר יראת ה' גם בתינוק בן יומו, ולרבו, הבעל שם טוב הקדוש, היה כוח לעורר יראת ה' אפילו בדומם! אם היו מנצלים את יכולותיהם העצומות, הייתה באה הגאולה. אם כן, מדוע לא השתמשו בכוחם להבאת הגואל? אלא שהקדוש ברוך הוא טרם רצה להביא גאולה לבניו. ואם הגאולה תלויה ברצון העליון, מה נפקא מינא אם הרבי הסתלק? כשתגיע עת רצון, וה' יתברך יחליט שהגיע זמן הגאולה, המשיח יבוא מבלי להתמהמה...".
סיפורי חסידים, עמ' 380