בכל יום שיבוא
אחד מחסידיו של הרבי ה"צמח צדק" חכר חנות ואכסניה סמוך לעיר אורשא.
כשהזדקן, הפקיד את ניהול עסקיו בידי בנו. במשך שנה ניהל הבן את העסק, וכשהגיעה העת לחדש את החוזה עם הבעלים, הלך אל בית הפריץ להאריך את תוקף החוזה ולשלם את דמי החכירה.
שעה ארוכה המתין ליד השער הנעול, עד שניאותו המשרתים להכניס אותו אל תוך הטירה המפוארת.
הפריץ הוציא בקבוק משקה חריף, והזמין את האורח אל השולחן. לאחר שלגם הפריץ מספר כוסות, התחיל להשפיל את אורחו ולגדף את היהודים.
המילים הפוגעות שבקעו מפיו של הפריץ השיכור לא נעמו לאוזניו של בן החסיד. 'האם מידי שנה בשנה, בכל פעם שתסתיים תקופת החוזה ותידרש הארכה, יהיה עליי לחכות שעות ארוכות ליד השער, ולאחר מכן לחוות השפלות בבית הפריץ?' הרהר, ולפתע הבזיק רעיון בראשו - מדוע עליו לחזור לכאן פעם בשנה, אם אפשר לחתום על חוזה לשלוש שנים?
הפריץ הסכים לרעיון בחפץ לב, והבן שב אל אביו, גאה בפתרון המקורי שמצא.
"מה עשית, בני?", נבהל האב הקשיש. "הרי משיח עומד לבוא בכל רגע ממש, ואתה שילמת בעד שלוש שנים... מה יהיה על הסכום הגדול שילך לאיבוד? הרי משיח יבוא עוד קודם!...".
ראה מעשה ונזכר תלמוד, עמ' 267. הלקח והליבוב, חלק ב, עמ' ריג