שמעון הכופר

שמעון הכופר

ה"משכילים" הציבו לעצמם מטרה, להסיר מחיצות בין ישראל לעמים. הם הפיצו במרץ את רעיונות הכפירה ההרסניים, והתאמצו לפרוץ אל תוך קהילות היראים. נציגיהם חדרו לתוך קהילות ישראל במסווה של יהודים יראי שמים. ה"משכילים" הנסתרים השתלבו בתוך הקהילות והשפיעו עליהן לרעה מבפנים, בכוונה להחריב ולהרוס.

•

בשנת תקנ"ב בא לווילנה אחד מתושבי זמוט, שמעון שמו. האיש מצא חן בעיניהם של מנהיגי העיר בגלל היותו תלמידם של גדולי חכמי האסטרולוגיה, ההנדסה והדקדוק, בקי בתנ"ך באופן נפלא, ובעל תפיסה והבנה טובה.

ר' יששכר, אחיו של הגאון מווילנה, וכן ר' אברהם, בנו של הגאון, קרבו מאד את שמעון, ואף ביקשו ממנו לשמש כמשגיח כללי על כל מלמדי התנ"ך בתלמודי התורה שבווילנה. שמעון, "משכיל" סמוי, הסתתר תחת אצטלה של ירא אלקים, ואפילו הגאון בעצמו כיבדו עד מאד, ואף ביקש ממנו לכתוב דברי ביקורת על ספרו העוסק בתורת הדקדוק, "דקדוק אליהו".

איש לא שיער בנפשו ששמעון, שתפס מקום של כבוד בין תלמידי החכמים בווילנה, הוא "משכיל" נסתר, ומטרת בואו לווילנה היא עשיית נפשות לתנועת ההשכלה, רחמנא לצלן.

שמעון, המסית והמדיח, הצליח במשימתו. הוא בחר קבוצה של תלמידים מוכשרים במיוחד, מאלה שכבר למדו גמרא בישיבה, ולמד איתם תנ"ך עם פירושים שונים. בעת הלימוד היה מרעיל את נפשותיהם ברעיונות כפירה איומים. פעם בחצי שנה היה בוחר את התלמידים החרוצים ביותר, בעלי הכישרונות, ובתמימות מעושה של "הוי גולה למקום תורה" היה שולחם לבתי הספר שתחת השפעת ה"משכילים" בגליציה ופולין. להורי התלמידים היה מספר שבנם נוסע לאחת הישיבות המפורסמות במינסק, סלוצק, סמרגון ובריסק.

איש לא ידע ממעשיו הנלוזים של שמעון. אדרבה, הוא הצליח להתחבב על אנשי הקהילה בווילנה, הקפיד להתרחק מאש המחלוקת שבין החסידים והמתנגדים, ובכך בנה לעצמו תדמית של איש שלום, אוהב שלום ורודף שלום. שמעון התחבב, אפוא, גם על עדת החסידים.

באותה עת התפשט נוסח התפילה שקבע אדמו"ר הזקן. לא אחת היה שמעון מהלל ומשבח באזני החסידים את סידור התפילה של אדמו"ר הזקן. "אינני בקי בתורת הנסתר", היה נוהג לומר בחנופה, "אולם בקי אני בחוקי הדקדוק. בעניין זה יכול אני לומר בפה מלא שאין סידור מדויק יותר מסידורו של רבכם, רבי שניאור זלמן".

ראשי ה"משכילים" נחלו הצלחות לא מעטות בקהילות שונות ברחבי פולין, גליציה, ליטא, רוסיה ואוקראינה. אולם, הם טרם הצליחו לחדור אל מעוזי הקהילות של עדת החסידים, ובפרט בקרב חסידי חב"ד. לאור הצלחתו של שמעון בווילנה, החליטו לשולחו לליאזנא, עיר הבירה של עדת החסידים ומקום שבתו של נשיאם, אדמו"ר הזקן. הוטל עליו לדווח על הנעשה בקרב עדת החסידים, ולבדוק כיצד ניתן ללחום בהם ולהעמיד מקרבם חיילים לתנועת ההשכלה.

כישלון חרוץ נחל שמעון בביקורו בליאזנא. למעשה, שליחותו זו היא שחשפה את פרצופו האמיתי, וגרמה בסופו של דבר להסרת המסווה מעל פניו גם בווילנה.

הוא בעצמו דיווח לממונים עליו על מהלך ביקורו בחצר אדמו"ר הזקן. מכתבו הגיע לידי החסידים, וכך נחשפו פרטי סיפור המעשה.

שמעון הכיר את עדת החסידים בווילנה, ולפיכך, בבואו לליאזנא, הצליח בנקל להתערות בין החסידים ולעקוב אחר אורחות חייהם מקרוב. אף על פי שבלבו בז להם, ולמרות היותו כופר בכל דבר שבקדושה, הוא מתאר במכתבו לא מעט רגעים בהם נכבש בדביקותם של החסידים ועבודת ה' שלהם ברצינות. הוא אף השתתף בשיעור בספר ה"תניא" שמסר אדמו"ר האמצעי, בנו הבכור של אדמו"ר הזקן. הוא התפעל מאד מהביאורים וההסברים שפעלו על לב השומעים. במכתבו הוא מתאר בהתרגשות את ניגוני החסידים המעוררים את לב האדם, ניגונים של דבקות ושמחה.

•

שמעון המסית ביקש מהגבאים להתקבל ל"יחידות" אצל הרבי. כעבור כמה ימים הגיע תורו והוא התייצב במבוא הכניסה לחדר הרבי, לקראת כניסתו אל הקודש פנימה.

"כשנכנסתי לחדרו של הרבי, נפל עליי פחד ומורא ממחזה פני האיש, מבטו החזק והחודר, וקולו האדיר", מתאר שמעון במכתבו את רגע הכניסה ל"יחידות".

"מה חפצך?", שאל הרבי. "מלמד דרדקי הנני, מהעיר זמוט. אני לומד עם תלמידיי על פי כללי וחוקי הדקדוק", פתח שמעון את דבריו בלשון חלקלקות. "והנה, כמה מחבריי המלמדים קמו עליי, והם דוברים סרה על סדר הלימוד שלי עם התלמידים. טוענים הם כי אסור לי ללמד את הילדים את תורת הלשון והדקדוק. כראיה לשיטתי הצגתי בפניהם את סידור התפילה בנוסח החדש שחיבר הרבי, שהוא מדויק על פי כללי הדקדוק, ובכך הסתתמו טענותיהם. אבקש, אפוא, לטובת הרבים, שהרבי ייתן לי מכתב המלצה, להיות לי לעדה כי טוב הדבר ללמוד על פי כללי הדקדוק ולהרגיל את הילדים בקריאה נכונה מגיל קטן, ואף טוב שהילדים ילמדו לימודי תנ"ך".

שמעון המסית ידע היטב כי אם יעלה בידו לזכות בתעודת המלצה מאת הרבי תרום קרנו בעיני החסידים ויקל עליו להשפיע עליהם כרצונו ולהפיל אותם ברשתו.

אדמו"ר הזקן עצם את עיניו והשעין את ראשו על זרועותיו. כעבור זמן מה הגביה את ראשו, פקח את עיניו ואמר: "אכן, אמירת פיוטי התפילה והמזמורים, ובפרט קריאת שמע ושמונה עשרה, צריכה להיות בזהירות גדולה, על פי חוקי הדקדוק. אך העיסוק בתורת הדקדוק דורש זהירות גדולה עוד יותר. בהיכלות של מעלה ישנם היכלות מיוחדים לכל סוג של לימוד. "היכל חכמת הדקדוק" ו"היכל תורת הלשון" עומדים סמוכים זה לזה. בין שני ההיכלות עומד "היכל מגלי פנים בתורה שלא כהלכה".

"בלילה, כשהנשמה עולה לשאוב לה חיים במרום, היא נכנסת להיכל הלימוד שבו עסק האדם בשעות היום. לפעמים מזדמן שהנשמה טועה בדרכה, ובמקום להיכנס ל"היכל חכמת הדקדוק" או ל"היכל תורת הלשון" היא נכנסת ל"היכל מגלי פנים בתורה שלא כהלכה". לכן צריכים זהירות רבה בלימוד חכמות אלו".

לאחר שתיקה קצרה פנה הרבי אל שמעון ושאל: "כיצד מפרש אתה לתלמידיך את הפסוק "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד"?".

"אני מפרש להם כפירושו של רש"י בפסוק, "ויחרד" הוא "לשון תמיהה"", השיב שמעון.

"ומדוע אינך מוסיף להם גם את פירושו השני של רש"י, בשם המדרש, כי יצחק "ראה גיהינום פתוחה מתחתיו"?".

"סבורני כי אין להלאות את מוחותיהם הצעירים והרכים בדברי אגדה מפחידים על הגיהינום וכדומה", השיב שמעון. "ובכלל, הילד מתקשה להבין ולשער כיצד ייתכן שהגיהינום הגדולה והרחבה, שאש מתלקחת בוערת בה תמיד כבר יותר מחמשת אלפים שנה, תיכנס לתוך חדרו של יצחק אבינו, ולמרות זאת הוא ועשיו בנו יישארו בחיים...".

"אהה", אמר הרבי. "אם כן, אמור לי, לפי דעתך, מניין לו למדרש כי אמנם ראה יצחק "גיהינום פתוחה מתחתיו"?".

שמעון שתק. לא הייתה לו תשובה לשאלה.

הרבי המשיך. "אסביר לך את העניין. כשנכנס עשיו אל יצחק, ויצחק שאל אותו לזהותו והוא השיב "אני עשיו בנך בכורך", היה זה שקר! הלוא עשיו מכר את בכורתו ליעקב, ועל פי דין תורה יעקב הוא הבכור. כיוון שידע יצחק שעשיו משקר – "ויחרד יצחק חרדה גדולה" על השקר ששיקר עשיו. כיוון שהוא שקרן, הרי גיהינום פתוחה לו מתחתיו".

שוב עצם הרבי את עיניו והשעין את ראשו על שתי ידיו. כך נמשך הדבר זמן מה. אחר כך פקח את עיניו, נטל בידיו את אחד משני הנרות שדלקו על השולחן וקרבו אל פניו. הביט הרבי במבט חודר בשמעון, ואמר בחריפות: "כשאדם הוא וילנאי, ואומר שהוא מזמוט, כשהוא מעביר בנים למולך ההשכלה ואומר שהוא מלמד – הרי גיהינום פתוחה לו מתחתיו! כמה נפשות איבדת מאז שנתפסת למינות, ועדיין עומד אתה במרדך?!...".

שמעון הכופר מיהר לעזוב את החדר, מבוהל ומבויש. הוא ידע כי עליו לעזוב את העיר בחיפזון, בטרם יתגלה קלונו ברבים. באותם ימים, כשמישהו מה"משכילים" נתפס ונחשף, לא היו קהילות היראים חסים עליו כלל. תחילה היו מלקים אותו לעיני כל, אחר כך מגרשים אותו בבושת פנים, בחרפות ובגידופים. מכך חשש שמעון יותר מכל.

אולם, מיד כשנכנס לבית הכנסת הסמוך לחדרו של הרבי, סחבו אותו החסידים שנכחו שם לריקוד חסידי מסורתי, "מחול היחידות"... פחד ואימה אחזו בשמעון, ורגליו כשלו. הוא ניסה כמה פעמים לעזוב את מעגל הרוקדים, ללא הצלחה...

•

בינתיים ציווה אדמו"ר הזקן לשלוח מברק מהיר לחסידים בווילנה, ולהודיע להם כי שמעון אינו אלא "משכיל" ארור הצד את נפשות ילדי ישראל כדי לשולחם אל בתי ספרם של חברי תנועת ההשכלה.  

המכתב הגיע אל החסידים ר' ברוך מרדכי ור' משה מייזליש[1] בחודש אלול, בשעה ששמעון עשה את דרכו ללבוב, לשולחיו ה"משכילים", כדי לתת להם דין וחשבון ממסעו במושבות החסידים. משם עתיד הוא לשוב לווילנה כדי להמשיך במעשיו הנלוזים.

פרנסי החסידים נרעשו מהמכתב שקיבלו מאדמו"ר הזקן. הם מיהרו לשלוח מרגלים לביתו של שמעון, ולבית ידידו הטוב, יוסף פעסעלעס, כדי לחשוף את מעלליו. בראש קבוצת המרגלים עמד בצלאל ברוך הננס, קרוב משפחתו של פעסעלעס. מראהו היה כאיש תם ומגוחך, ערל שפתיים, חצי עיוור וחצי חרש, גיבן וצולע על ירכו. אבל באמת היה בצלאל ברוך חכם ומבין דבר מתוך דבר, וכאילו בלא מתכוון היה "מזדמן" לבית פעסעלעס בזמן הנכון, שומע וקורא את כל המכתבים המתקבלים בביתו. כך ריגל הוא לטובת החסידים.

בתוך ימים מספר התאספו ביד החסידים חילופי מכתבים, שהוכיחו למעלה מכל ספק כי אכן שמעון וחברו מראשי תנועת ההשכלה הם.

•

ביום ראשון של חול המועד סוכות הוכרזה אסיפה רבתי מטעם הקהילה בווילנה, במעמד בית דין הצדק של העיר. שמעון הכופר ויוסף פעסעלעס נכחו אף הם באסיפה. שני אנשים בעלי צורה נעמדו והכריזו שהם עדים להעיד על האיש הנקרא בפי כל "רבי שמעון המדקדק" שהוא שליח ה"משכילים" להדיח את תלמידי הישיבות מלימוד התורה, וכי הוא מסית אותם ללכת ללמוד בבתי הספר של ה"משכילים". הם הוסיפו כי בידם נמצאת רשימת התלמידים שהסית במשך ארבע שנים, וכן הסכומים שהוציא להשגת מטרותיו.

"מוכנים אנו להישבע בשבועה חמורה שאמיתיים וכנים אנו, וכל דברינו שדיברנו מצויים תחת ידינו בכתב ידו של שמעון המסית והמדיח ובכתב יד חבריו. דורשים אנו להשביע את מר פעסעלעס בשבועה חמורה שיוסיף ויספר את הידוע לו ממעשי התועבות של שמעון הפוקר", סיימו העדים את עדותם.

בבית הכנסת קמה מהומה. שמעון נבהל, ובעודו פונה כה וכה בעיניים תוהות, ניגשו אליו שניים משומרי הקהילה ואחדים מפרחי החסידים, ו"סחבו" אותו כדי להצילו מידי הקהל הזועם. רבים מהורי התלמידים, שלא קיבלו כל אות חיים מבניהם במשך חודשים ושנים, גילו כעת את האמת המרה על אודות שמעון הכופר, וחפצו לרגום אותו באבנים.

שמעון הונח למשמרת בכלא הקהילה בשמירה מעולה. במשך שלושה שבועות עסק בית הדין בקריאת המכתבים והראיות שנלקחו ממעונו של שמעון, ובאמצע חודש מרחשוון נחרץ משפטו, לשלחו עם בני ביתו מהעיר בבושה ובחרפה. בשלושת הימים שקדמו לשילוחו מהעיר, היו אנשי הקהל עוברים על ידו ויורקים בפניו.

ביום החמישי, עשרים ושלשה לחודש מרחשוון, התקיים פסק הדין. הכול ליוו את שמעון הכופר ובני ביתו בגירושם מהעיר בתהלוכה של בוז.

הודות לאדמו"ר הזקן וחסידיו, הוסר המסווה מעל פניו של שמעון הכופר, המסית והמדיח, ופסקה פעילותו העוינת בעיר ווילנה.

אוצר סיפורי חב"ד, חלק ג, עמ' 236 ----[1] מגדולי תלמידיו של אדמו"ר הזקן. הרבי אף כינה אותו "חכם ונבון". נוסף על היותו חסיד ולמדן גדול, היה בקי גם בשפות זרות.