"סרוליבה"
כשנמלט רבי ישראל מרוז'ין מרוסיה וחצה את הגבול האוסטרי, הגיע לכפר ששמו "סרוליבה".
"מדוע נקרא הכפר בשם זה?", חקר רבי ישראל. איש מתושבי המקום לא יכול היה לענות על שאלתו.
הצדיק לא הרפה, והכפריים ייעצו לו לפנות לקשיש כבן מאה, הדר בקצה הכפר. "בגלל גילו המופלג שוכב הזקן במיטתו כל היום, אך שכלו צלול עדיין. אולי הוא זוכר את תהליך הקמתו של כפרנו, ויוכל לענות על שאלתך".
ביקש רבי ישראל לשאול את הזקן האם הוא יודע מדוע נקרא הכפר "סרוליבה". כשהשיב הזקן בחיוב, הורה רבי ישראל להביאו אליו, כדי שיספר את סיפורו.
•
וכך פתח הזקן וסיפר: בצעירותי נהגתי לרעות את הצאן באזור זה, בין ההרים. פעם אחת הבחנתי בזאב המתקרב אל העדר. צעקתי בכל כוחי, אבל איש לא שמע את זעקותיי. הזאב המשיך להתקרב, ולבסוף טרף שה מהעדר והלך לו. למחרת שב הזאב וטרף שה נוסף. ביום השלישי פחדתי לצאת אל המרעה לבדי, וביקשתי מרעי להצטרף אליי. הצטיידנו באבנים ובמקלות, וציפינו לבואו של הטורף.
הזאב התקרב, חושף את שיניו החדות, ואנו חשנו כי אומץ רוחנו נוטש אותנו כליל. הפחד החל כובש את ליבנו. נשאתי עיניי אל ההרים, ולפתע הבחנתי בדמות מוכרת. היה זה "סרול", היהודי. לא פעם ראיתיו מתבודד באזור זה, לומד ומתפלל.
"סרול, סרול, עזור לנו!", צעקתי.
סרול ירד מן ההר, וצעד באומץ לקראת הזאב. הוא עמד זמן קצר מול הטורף המאיים. אחר ניגש אליי ואמר: "אל תירא, הזאב כבר אינו בין החיים".
"והרי הזאב עומד על רגליו!", התפלאתי. "בוא ואראה לך כי הוא מת", השיב סרול.
התקרבתי אל הזאב כששיניי נוקשות. להפתעתי, נוכחתי שהטורף מת.
"יש לך סכין?", שאל סרול. "אם כן, תוכל לפשוט את עורו של הזאב, ותהיה לך פרווה ללבוש".
עשיתי כפי שהורה לי סרול, ועד היום אני לובש את הפרווה החמה.
•
הזקן הרים את בגדו העליון, הראה לצדיק את בגד הפרווה, והמשיך בסיפורו. אחרי המקרה ההוא הבנו כולנו כי סרול איש קדוש.
באותו אזור זרם מעיין, ולעיתים סרול היה טובל בו. בימי החורף, כשהיה מציב את רגליו הרטובות על הקרקע הקפואה, היה עורו נדבק למעטה הקרח.
אני ורעיי ראינו את עקבות הדם שמותיר סרול על השלג, והחלטנו להקל מעליו את סבלו. היינו מניחים סמרטוטים סביב המעיין, וכך לא נדבקו עוד רגליו של היהודי הקדוש לקרח.
חלפו שנים, ולכפריי הסביבה נודע על קדושתו של סרול. הם הציבו גדר סביב המעיין בו טבל סרול, כדי שבעלי החיים לא ישתו מן המים. קראנו למעיין "המעיין הקדוש".
באחד הימים חלה בנו של אחד הכפריים, ולאחר שהביאו לו לשתות ממי המעיין – התרפא. הסיפור התפרסם במהירות, ומאז התחלנו להשתמש במי המעיין לרפואה.
במשך השנים התיישבו אנשים רבים סביב המעיין, ולבסוף הוקם כאן כפר, אשר נקרא על שמו של סרול הקדוש – "סרוליבה".
•
רבי ישראל הודה לכפרי הישיש על סיפורו.
הזקן שב לביתו, וכעבור זמן קצר עצם עיניו לנצח.
"יודעים אתם מי היה אותו "סרול", שעל שמו נקרא הכפר?", שאל רבי ישראל את תלמידיו, בספרו להם את הסיפור המופלא.
"היה זה רבי ישראל, הבעל שם טוב הקדוש...".
שמועות וסיפורים, חלק א, עמ' 9