- מה צריך למכור במכירת חמץ?
- האם אפשר למכור חמץ גמור כמו לחם ופיתות?
- האם צריכים למכור מוצרי קטניות?
- מה עם תרופות שאינן כשרות לפסח?
- מה עם אוכל של בעלי חיים האוכלים בימי הפסח מזון שאינו כשר לפסח?
- והאם מותר לקנות אחרי הפסח ממכולת שלא מכרה בתקנת 'ערב-קבלן'?
הקדמה
הנושא של מכירת חמץ לנכרי, עלול להיתפס בקרב הקהל הרחב כסוג של תחכום והערמה. על כן חשוב לפתוח עם סקירה קלה אודות השתלשלות והתפתחות המנהג ומתוך כך נבין: א. יסודו של מנהג מכירת החמץ הוא כבר בדברי ה'תוספתא' (מתקופת המשנה). ב. מדובר במכירה רצינית וגמורה אשר מתירה לנכרי להיכנס אלינו הביתה בעיצומם של ימי הפסח ולקחת מכל אשר יחפוץ (תוך שהוא משלם על מה שייקח).
מבוא - רקע הלכתי והיסטורי
אזכור ראשון של מנהג מכירת החמץ לנכרי עבור ימי הפסח בלבד, מובא בתוספתא (פסחים פרק ב): "ישראל וגוי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה". מדובר שם על יהודי שנוסע באונייה להפלגה ארוכה ועל כן מוכרח לשמור לעצמו חמץ לאכילה עבור הימים שאחרי הפסח ואינו יכול לבער הכול לפני החג. מובא בתוספתא שיכול למוכרו או לתיתו במתנה לגוי לימי הפסח – תוך שכוונתו לקחתו מהגוי לאחר הפסח. כך פוסק השולחן ערוך (סימן תמח ס"ג) "מכרו או שנתנו לנכרי שמחוץ לבית, אע"פ שהישראל מכירו לנכרי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה".
התוקף החוקי מאחורי מכירה זו, מוסבר היטב בדברי החתם סופר (או"ח סימן קג): "דהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק ... אף על פי ששניהם יודעים שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח, מכל מקום השתא מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולאכלו ... אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח וחוזר ומוכרו לישראל". כלומר, מבחינה הלכתית וחוקית, הגוי יכול לאכול את החמץ בימי הפסח, משום שהוא שלו לכל דבר ועניין ואינו עושה זאת רק מחמת אהבתו ליהודי. ולכן המכירה היא גמורה בלי פקפוק.
עם זאת, דברי התוספתא לא מספיקים לימינו. משום שמכירה זו הייתה באופן שהגוי משלם ולוקח את החמץ אליו ומוציאו מרשות היהודי בימי הפסח. אך חלפו השנים והתעוררה בעיה חדשה: התפתח מסחר רחב בייצור יי"ש ובירה העשויים מגרעיני שעורה שהיא חמץ, גם יהודים החזיקו בחכירה מהפריצים או הממשלה מבשלות-שֵׁכָר והיה להם הרבה חמץ שלא ניתן להעביר אותו לרשות הגוי הקונה. ולכן הפתרון של התוספתא לא הספיק.
כאן הורו הפוסקים לעשות את המכירה באופן חדש: על ידי מכירת המפעל לגוי או הכנסת החמץ לחדר בתוך המבשלה ומכירת החדר. כך נוצרה המכירה המוכרת לנו, שהחמץ נשאר על מקומו בבית היהודי והגוי קונה את המקום או שוכר את המקום עם החמץ שעליו.
התקדמות נוספת הייתה במשך השנים: המכירה ההיא נעשתה באופן שכל אחד שנצרך לכך, מכר את החמץ באופן פרטי לידידו הגוי. אולם עם התפתחות המהפכה התעשייתית, כל אדם מחזיק בביתו הפרטי כמויות חמץ ואינו רוצה לבערם ולשרפם לפני החג. אמנם רבים אינם יודעים כיצד למכור ולעשות את הקניינים ולעשות מכירה אמתית, לכן לפני בערך מאה וחמישים שנה התחיל סדר, שהרב מרכז את המכירה ונעשה שליח למכור עבור כולם את החמץ לגוי.
למעשה, ישנן שהעלו טענות על מכירת החמץ שהיא נראית כהערמה, שהרי לא מוציאים את החמץ מהבית ולא נותנים אותו בפועל לגוי, אלא רק סוגרים אותו וכותבים לגוי שהחמץ נמכר. גם הגוי לא באמת מתכוון לקחת את החמץ, אלא בדעתו לבוא אחרי הפסח ולהחזיר את המכירה. טענה נוספת היא, שכיון שהחמץ נשאר בבית הישראל, גם אם ירצה הנכרי לקחת את החמץ - אין לו דרך לקחת אותו. (ישנם ספרדים הסוברים כך, שההיתר שכתב השולחן ערוך הוא רק באופן שהגוי לוקח את החמץ לרשותו ממש).
משום כך נהג הגר"א, שלא לסמוך על מכירת חמץ לעניין חמץ גמור והיה מבער את כל החמץ מביתו לפני החג. רק נהגו לעשות מכירת חמץ עבור הכלים או דברים שאינם חמץ-גמור, וכן עבור החשש שמא ימצא בביתו חמץ.
וכך ישנם נוהגים בימינו להחמיר ולא לסמוך על המכירה לעניין חמץ גמור, מחשש שהיא הערמה ו'בדיעבד' ו'בשעת הדחק'. רק לבעלי חנויות שיש להם הרבה חמץ ויהיה להם הפסד מרובה אם יבערו את כל החמץ – להם התירו למכור חמץ לגוי. ויתירה מכך, יש נהגו להחמיר לא לקנות מוצרי חמץ ממפעל שייצר חמץ קודם הפסח ונמכר במכירה חמץ, אלא להמתין עד ליצור החדש שלאחר הפסח.
אך רוב גדולי ישראל ובראשם רבנו הזקן (שחידש את המכירה בדרך של 'ערב קבלן[[:קובץ:///C:/Users/Administrator/Downloads/מכירת חמץ.docx# ftn1|[1]]]) האריכו לחזק ולבסס את המכירה שהיא מכירה גמורה וחלוטה, באומרם שכאשר מוכרים עם כל הקניינים המועילים (וכן באופן המתאים על פי חוקי המדינה), הרי המכירה היא תקפה ואם יתעקש הקונה הגוי לבוא לביתנו לקחת את החמץ – לא נוכל לעכב בעדו, ואם כן החמץ שלו ממש. וזה שלא בא לממש את קנייתו ובדעתו למכור בחזרה לאחר הפסח את החמץ ליהודי - אינה מפחיתה את תוקף המכירה.
וכך נהגו רבותינו נשיאנו למכור חמץ גמור, ובימי זקנותו של הצ"צ מכרו חלה בחמץ, כדי שיהיה לו מה לאכול במוצאי החג[2].
ובעניין הטענה שהגוי לא יכול להיכנס לביתנו לקחת את החמץ, כתוב בשטרות המכירה השונים שיש לגוי רשות להיכנס לכל מקום לקחת את החמץ וחייבים לתת לו להיכנס ואם לא יקבל רשות - הוא רשאי לשבור את הדלת ולהיכנס ולקחת את החמץ שלו!.
חשוב לציין את דברי הרבי אשר יש להשתדל לזַכות כמה שיותר יהודים במכירת חמץ, גם כאלו שייתכן ח"ו שיאכלו בפסח מחמץ זה. וזאת משום שהאיסור בפסח הוא בעצם השהייה של החמץ ברשותנו, וגם אנשים אלו כל זמן שאינם אוכלים את החמץ – החמץ שייך לגוי ואינם עוברים על בל יראה ובל ימצא[[:קובץ:///C:/Users/Administrator/Downloads/מכירת חמץ.docx# ftn3|[3]]].
פרטי ההלכות
הדברים הנמכרים:
כאמור, אף שישנם שאין מוכרים חמץ גמור, נתפשט בתפוצות ישראל למכור גם חמץ גמור, והכוונה היא ללחם ועוגיות ושאר מוצרי חמץ העשויים מקמח ממש. חשוב לשים לב גם לדברים שמעורב בהם חמץ, שגם אותם חייבים להוציא מהבית או למכור אותם במכירה, כמו געפילטע פיש, פיצוחים שיש בהם קמח, וכדומה.
תרופות שאינן כשרות לפסח ויש בהם טעם, ככדורי מציצה וסירופים, וכן ויטמינים ותרופות טבעוניות שדרך אנשים בריאים לאוכלם[4], אם יש בהן חשש חמץ – צריך לסגור אותם במקום מיוחד ולכלולם בשטר המכירה. מנגד, תרופות רגילות שאינן כשרות לפסח - אין צריך למכרם.
דייסות דגנים הם חמץ וצריכים למוכרם.
מי שיש לו חמץ בדואר או ב**'דיוטי פרי**
יש למכור גם חמץ במקום העבודה השייך לנו.
רצוי מאד לסגור ולכלול במכירה גם את השואב-אבק ומטאטא חמץ המלאים בחמץ וקשה לנקותם.
בעלי חיים האוכלים חמץ בפסח, מוכרים לגוי הן את הבעל חי והן את האוכל שלו והיהודי ממשיך להאכיל את הבעל חי בשביל הגוי, בחמצו של הגוי.
דברים שאינם נמכרים:
אוכל שאינו כשר לפסח, אך גם אינו חמץ או תערובת חמץ, כבשר ודגים שאינם של פסח, יין ושמן, קופסאות שימורים, קפה ותבלינים, קקאו ושוקולד, קטשופ סוכר ומלח – יש לסגור במקום מיוחד כדי שלא יבואו לאכול ממנו ואין צריך לכלולם בשטר המכירה[[:קובץ:///C:/Users/Administrator/Downloads/מכירת חמץ.docx# ftn5|[5]]].
כמו כן, קטניות וכן תבלינים העשויים מקטניות, פריכיות אורז וטחינה, דייסות תינוקות העשויים מקטניות וכן כל הדברים הדומים לקטניות שנהגו האשכנזים לא לאוכלם – יש לסוגרם במקום מיוחד כדי שלא יבואו לאוכלם ואין צריך לכלולם במכירת חמץ[[:קובץ:///C:/Users/Administrator/Downloads/מכירת חמץ.docx# ftn6|[6]]].
חומרי-ניקוי לגוף ולבית, ובשמים ותכשירים שאין משתמשים בהם בפסח – יש לסגור בארון מיוחד, ואין צריך לציין ארון זה בשטר מכירה[[:קובץ:///C:/Users/Administrator/Downloads/מכירת חמץ.docx# ftn7|[7]]].
כלי החמץ:
חמץ הבלוע בכלי נקי – אינו צריך מכירה, כי לא עוברים על בל יראה בבלוע בכלי.
יש חוששים שמא נשאר בכל זאת חמץ בעין על הכלי ולשם זה צריך למכור גם את כלי החמץ. וכך כתב הבן איש חי (פרשת צו ס"ט), לכלול גם את כלי החמץ במכירה.
אך כאן מתעוררת בעיה חדשה: הלכה היא שכלי גוי צריכים טבילה ואם כן לאחר הפסח כשנקנה חזרה מהגוי את החמץ ואת כלי החמץ – נצטרך לטבול את כל הכלים. ולכן כתב החתם סופר בשם מורו רבי נתן אדלר זצ"ל לכתוב בשטר המכירה שמוכרים את החמץ שעל הכלים אבל לא את הכלים עצמם.
ויש הנוהגים לא למכור בכלל את כלי החמץ, כך כתב בשו"ת יחווה דעת (ח"ג סימן כד).
מנגד, בשטר המכירה של רבנו הזקן כתוב שמציינים בשטר-המכירה גם את מיקום כלי החמץ ומוכרים את כלי החמץ שיש עליהם חמץ בעין[[:קובץ:///C:/Users/Administrator/Downloads/מכירת חמץ.docx# ftn8|[8]]].
עכ"פ, בין אם מוכרים את כלי החמץ ובין אם לא – צריך לסגור את כלי החמץ בארונות ולקשור את הארון או לסמן אותו היטב, כדי שלא יבואו להשתמש בכלים אלו בפסח.
המקומות הנמכרים:
כאשר מוכרים 'חמץ גמור', יש להניחו סגור במקום בפני עצמו, כדי שלא יתקל בחמץ במהלך הפסח וישכח ויבוא לאוכלו. יש המשתדלים שהחמץ יהיה מונח בחדר בפני עצמו[9], ולפחות בארון בפני עצמו הסגור לגמרי ומסומן עליו שהוא מכור לגוי[[:קובץ:///C:/Users/Administrator/Downloads/מכירת חמץ.docx# ftn10|[10]]].
עצה טובה היא, שלא להשאיר 'חמץ גמור' בארונות שבהם רגילים לשים את החמץ בכל השנה, וכמו בארונות המטבח התחתונים והעליונים, זאת מכיוון שבקלות אפשר לשכוח ולהוציא מתוכם ובפרט כאשר יש ילדים בבית שמתוך רגילות נגשים לארון הממתקים הקבוע ולא שמים לב שכתוב עליו 'מכור לגוי'..
זמן 'חלות' מכירת החמץ הוא לקראת סוף 'שעה חמישית' בבוקר, ולכתחילה צריך עד אז להכניס את כל החמץ לארונות. בדיעבד יכול להכניס לשם כל זמן שמוצא חמץ בבית, כי הכול נכלל במכירה.
הנמצאים בארץ ויש להם חמץ בחו"ל, מוכרים חמץ זה לשבעה ימים (כי הולכים אחר חיוב בעל החמץ ולא אחר מקום הימצאות החמץ). וכן להיפך: מי שנמצא בחו"ל (או שנמצא בארץ וחוגג כאן שמונה ימים) צריך למכור חמצו לשמונה ימים.
אפשר למכור חמץ בחדר שלם ואז אין צריך לבדוק חדר זה, אך אין להיכנס ולהשתמש בחדר זה בפסח. אם נזכר בתוך הפסח שצריך להוציא דבר מהחדר – ייכנס ויוציא ולא ישתהה בחדר[[:קובץ:///C:/Users/Administrator/Downloads/מכירת חמץ.docx# ftn11|[11]]].
אופן המכירה:
נוהגים לעשות 'קניין סודר' ובו ממנים את הרב לשליח למכור את החמץ לגוי.
המזכים אנשים אחרים במכירת חמץ (ב'מבצעים' וכדומה), ירימו עם המוכרים סודר (השייך למזַכה) ובו ימנו את הרב להיות שליחם למכור את חמצו של בעל החמץ.
קניין זה אינו מעכב את המכירה ומי שמכר את החמץ ושכח לעשות קניין, מכירתו טובה ואינו צריך לחזור שוב ולעשות קניין.
ניתן לעשות שליח בטלפון ולבקש ממנו למכור עבורנו את החמץ. כמו כן ניתן למכור חמץ של אדם אחר, שלא בידיעתו, ובלבד שיידע על כך קודם סוף זמן ביעור חמץ.
בשטר המכירה צריך לפרט את כתובת המקום (עם החמץ) הנמכר ולחתום בחתימה ברורה עם שם ברור. לכתחילה אין להסתפק במילים "בכל מקום שהוא", אלא צריך לפרט היכן מונח החמץ בבית או לכתוב "במקומות המסומנים" ולסמן בבית את המקומות הנמכרים.
מוצאי הפסח:
מיד במוצאי הפסח ניתן לקחת מהחמץ ואין בזה חשש גזילת הגוי במקרה שהגוי עדיין לא מכר לרב בחזרה את החמץ[12].
הרמ"א (סימן רצו ס"ב וכן רבנו הזקן שם ס"י), מביא שיש נהגו להבדיל במוצאי הפסח על בירה, כי במוצאי הפסח היא חביבה יותר מהיין (הלכה זו מתאימה למי שמבדיל על שֵׁכָר אבל אנו מקפידים להבדיל על יין דווקא).
לאחר הפסח יש לקנות חמץ רק בחנויות המחזיקות באישור מכירת חמץ, כי חמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן באכילה ובהנאה. לכתחילה כדאי לקנות בחנות שנמכרה ב'ערב קבלן' או לקנות את החמץ לפני הפסח ואז לכלול אותו במכירה האישית. אמנם ניתן לקנות גם ממקום שמכר דרך הרבנות שאינה משתמשת בתקנת 'ערב קבלן'[13].
----[1]
אמנם אפשר לערער על כך, שמכירה כזו אינה טובה וחסר 'סמיכות דעת' של המוכר למכירה, כי הוא חושש שהגוי לא ימצא לשלם את הקניה והוא 'עייל ונפיק אזוזי' – יוצא ונכנס ומחפש להשיג את הכסף כדי לשלם למוכר, ואם לא ימצא הקונה את הכסף לשלם לו - תתבטל המכירה. כדי לפתור בעיה זו, מוכרים ב'ערב קבלן', היינו שישראל אחר שאינו קשור לחמץ, מתחייב לשלם את עלות החמץ במקום הגוי (ואחר כך ילך ישראל זה וייקח מהגוי את מה ששילם למוכר במקומו). ובאופן זה, מרגע המכירה אין ליהודי המוכר שום דין ודברים עם הגוי הקונה אלא רק עם היהודי האחר שחייב לו את כסף שווי החמץ. כך יוצא שמכירת החמץ והעברתו לרשות הגוי אינה תלויה בתשלום על הקניה כי החמץ שייך לגוי מרגע המכירה ואת התשלום משלם ישראל אחר. וגם אם לא ישלם היהודי הערב – עדיין החמץ נשאר שייך לגוי הקונה.
[2] אוצר מנהגי חב"ד עמוד עו.
[3]
[4]
[5]
[6]
[7]
[8]
[9]
[10]
כמו כן נפסק (תמז סכ"ד) שישנם דברים שאסור ליהודי השתמש בהם בפסח, אך מותר לו להשאירם בביתו ובלי למכרם לגוי. והדרך להשאיר בבית דברים אלו הוא על ידי סגירה בחדר סגור או להניחם בחדר שמשתמשים בו ולעשות להם מחיצה חזקה סביב החמץ שלא תהיה גישה קלה אל החמץ. ומשמע מכל זה שלא רצוי להשאיר חמץ סגור בשקית במקום שמשתמשים בו במשך הפסח.
וכן הדבר בעניינינו שכאשר מוכרים חמץ ומשאירים אותו בבית - יש להניחו בארון סגור במקום מיוחד ולא בארון בו משתמשים גם בפסח כי אז הנגישות לחמץ גבוהה וקרובה וחוששים שמא ישכח לאוכלו.
(ומטעם זה יש הסוברים שאין להשאיר שקית חמץ בפריזר או במקרר שמשתמשים בו בפסח כי הנגישות לחמץ גבוהה).
[11]
[12]
[13]