אין ואפס

אין ואפס

כשהובל הרבי הריי"צ לבית הסוהר בעקבות פעילותו לחיזוק היהדות בברית המועצות, קיבל על עצמו החלטה תקיפה - לא להתפעל כלל מאנשי המשטרה החשאית, הג.פ.או., אלא להתייחס אליהם משל היו "אין ואפס ממש".

ביצוע ההחלטה דרש מסירות נפש רבה. כשסירב לענות על שאלת החוקרים, נכלא בצינוק מלא רפש, שעכברושים רוחשים על כתליו. הרבי שהה בתנאים אלו יממה תמימה. למרות הסבל, הוא לא נשבר, והמשיך להתייחס אל סוהריו וחוקריו כאל אין ואפס.

ביום חמישי, ראש חודש תמוז, בשעה אחת עשרה בבוקר, נפתחה דלת התא, ונכנסו כמה שוטרים.

"קום!", ציוו ברוסית.

"לא אקום", השיב הרבי ברוגע, ביידיש. הוא ידע כי לדרישתם מטרה אחת ויחידה, להוכיח לאסיר כי הוא נתון תחת מרותם. הרבי לא היה מוכן להיות תחת מרותם, בשום אופן.

אחד השוטרים היה כנראה יהודי, והבין את תשובת הרבי.

"אם לא תציית, נכה אותך!", קראו השוטרים בזעם.

"נו", השיב הרבי בשלווה, ולא זע ממקומו.

הרשעים הרימו ידם על הצדיק, הכו אותו ויצאו מהתא.

כעבור זמן מה נכנסה קבוצת שוטרים אחרת. ביניהם היה השוטר לולב, יהודי ממשפחה חסידית, שפרק עול וחבר לקומוניסטים. הוא דיבר אל הרבי בכבוד, כמסורת בית אבותיו. "רבי, מדוע אתם מתעמתים עימם? למה לכם להתנצח? הרי הם באו רק כדי לבשר לכם על הקלה. כשמצווים לכם לקום, עליכם לקום!".

הרבי לא השיב מאומה.

"הרי הם יכו אתכם!", שב וטען לולב.

הרבי לא הגיב, והרשעים הכו אותו פעם נוספת.

לאחר מכן הגיעה קבוצת שוטרים שלישית. גם הם דרשו שהרבי יקום, וכשסירב – הכו אותו.

"עוד נלמד אותך לקח!", קרא בזעם אחד השוטרים.  

"מי את מי...", השיב הרבי ביידיש.

השוטרים הלכו.

הרבי נותר לשבת במקומו.

אחרי שעה קלה שבה קבוצת שוטרים אל התא, והם ביקשו מהרבי להתלוות אליהם למשרד. שם הודיעו לו כי משחררים אותו מהכלא, ומגלים אותו לעיר מרוחקת בשם קסטרמה, לשלוש שנות גלות.

חלפו מאז שנים עשר יום, והרבי התבשר על ביטולה של הגלות ועל שחרור מוחלט.

אם מחליטים בתוקף גדול שכל המניעות וההפרעות להפצת היהדות הם "כאין וכאפס ממש", מצליחים בעבודה הרוחנית ויוצאים לחירות אמיתית!

ספר השיחות, תש"א, עמ' 136. תורת מנחם, חלק לד, עמ' 140