כוחה של אהבת רעים
תלמידיו של רבי מנחם מענדל מהורודוק ישבו סביב שולחן והתוועדו. בין הנוכחים היה גם אדמו"ר הזקן, שאחרי פטירת רבו, המגיד ממזריטש, הוא הרבה לשהות במחיצתו של הצדיק רבי מנחם מענדל.
תחילה חזרו התלמידים על התורה ששמעו מרבם, ואחר כך החלו לשוחח בענייני תורה ועבודת הבורא, ואף הביאו "משקה", כדי לומר "לחיים".
לפתע נעמד על רגליו אחד החסידים וביקש: "אחיי, ברכוני נא ברפואה שלמה".
רעיו הביטו בו בחמלה. הם ידעו שהאיש מתייסר כבר תקופה ארוכה, וגדולי הרופאים לא מוצאים מזור למחלתו. "וכי בכוחנו לברך?", תמהו. "לשם מה פונה אתה אל אנשים פשוטים כמונו? הברכות שייכות רק ליחידי סגולה, לצדיקי הדור!".
החסיד התעלם מהתוכחות והמשיך להפציר ברעיו שיעניקו לו ברכה. "ברכוני נא", התחנן, כשמעיניו זולגות דמעות.
חבריו רצו להסיח את דעתו, והחלו לנגן ניגון חסידי.
לפתע קם אדמו"ר הזקן, נעמד על רגליו והכריז: "שא, הסו!".
המנגנים השתתקו, וגם החסיד חדל מבכיו. כולם הביטו באדמו"ר הזקן, מצפים למוצא פיו.
"שכחתם כי פתקה ירדה מהשמים ובה כתוב: "מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול, אפילו מלאך מיכאל אינו יכול לפעול"?!...".
המתוועדים נזכרו מיד באותו פתק מופלא, וברכו את רעם בברכת "רפואה שלמה וקרובה" בהתלהבות גדולה. בברכת אחים בהתוועדות רעים ניתן להשיג שפע עליון, עוד יותר מפעולתו של "שרם של ישראל", מלאך מיכאל בכבודו ובעצמו...
המשיך אדמו"ר הזקן והבהיר את כוחה וחשיבותה של אהבת אחים וההתוועדות בצוותא, באמצעות משל: "ילדים קטנים אנוכיים הם מטבעם. הם רוצים לקחת את כל הדברים הטובים לעצמם, מתקשים להתחלק עם הזולת, עינם רעה בשל אחרים, והם כועסים ומתרגזים בקלות. המידות הרעות הללו מצערות את האב, העוקב אחר התנהגות ילדיו, והוא מחליט למסור את בניו למחנך מוכשר, כדי שידריך אותם.
"כעבור תקופה מסוימת בוחן האב את התנהגות ילדיו, ורואה שהשתפרו מאד. עתה הם חיים באהבה, אחווה, שלום ורעות, דואגים זה לזה, ומוכנים לוותר על טובת עצמם בשביל להיטיב לזולת. האב רווה נחת מילדיו, מקיים את כל משאלותיהם, וגם מעניק שכר למחנך, שהצליח לחולל את השינוי".
•
רבי הלל מפאריטש סיפר את הסיפור והוסיף: ברכת חסידים בהתוועדותם, מתוך אהבה ואחווה, יכולה לפעול יותר ממלאך מיכאל לא רק בדברים גשמיים כבני, חיי ומזוני, אלא גם בעניינים רוחניים. ההתוועדות עוזרת לשפר את הנהגות החסידים, ולמעלה נגרמת מכך קורת רוח רבה.
אוצר סיפורי חב"ד, חלק ד, עמ' 115