המעיין הלבן

המעיין הלבן

המכשף אקים, הדר בכפר לויצוע, קילל את המעיין של ליאזנא. מאז, הפכו מי המעיין לשחורים, הצאן והבקר ששתו את מימיו חלו ומתו, והרועים, שרגילים היו לרחוץ במים, חלו בצרעת ובקדחת.

בכל הסביבה לא היה מעיין נוסף, וגם נהרות לא זרמו בקרבת ליאזנא. לבעלי הצאן והבקר לא נותרה ברירה, כי אם לשאוב לבהמותיהם ממי הבאר.

•

שני הילדים ישבו בבוסתן, בצל האילנות.

"שניאור זלמן, מה מברכים אחרי אכילת תפוח?", שאל לפתע יהודה לייב הקטן.

"תפוח? מניין לקחת תפוח?", נחרד האח הגדול. כל פירות הגן היו "נטע רבעי", פירות האילן משנתו הרביעית. הפירות אסורים באכילה בטומאה או מחוץ לחומות ירושלים.

"המשרתת כיבדה אותי בתפוח שקטפה מהעץ", השיב יהודה לייב, ולא הבין מדוע אחיו נראה מבוהל כל כך.

"דע לך שעברת על איסור! פירות השנה הרביעית מותרים באכילה בירושלים בלבד ובטהרה!", הסביר שניאור זלמן, והוסיף: "כעת עליך לתקן את העוון. קבל על עצמך, שמהיום לא תכניס דבר אל פיך בטרם תוודא את כשרותו".

יהודה לייב קיבל על עצמו את התיקון.

"כעת, אתה צריך לטבול במקווה. גם אני אטבול, לתוספת טהרה, מחול אל הקודש", אמר שניאור זלמן לאחיו.

"אבל היכן נוכל לטבול?", שאל יהודה לייב.

"אני מרגיש שבעומק האדמה, תחת ההר, נובע מעיין. אם נחפור, יעלו המים, יזרמו לעבר הבור החצוב לרגלי ההר, ושם נוכל לטבול", השיב שניאור זלמן.

הילדים החלו לחפור, וכעבור זמן קצר התגלה מעיין מפכה.

המעיין החדש שימח מאד את אנשי ליאזנא. עתה היו להם מים זכים וצלולים להשקיית הבהמות ולרחצה.

למעיין הוענק השם "המעיין הלבן", על שם מקורו בסלע הלבן.

כעבור ימים אחדים ידעו כל תושבי הסביבה שמי "המעיין הלבן" ניחנו בסגולה מיוחדת. הבהמות החולות שטעמו מהם התרפאו מיד, וגם הרועים שרחצו את גופם במים הצלולים החלימו במהירות.

ספר המאמרים, תש"ט, עמ' 87