- למידע נוסף על הסיפור ראה כאן בארוכה.
- הערה: בספר סיפורים נוראים מובא בגרסה אחרת על הבעש"ט. ייתכן ומדובר בשני סיפורים נפרדים
"דיבוק" של רוצחי זכריה
פעם הביאו אל אדמו"ר הזקן יהודי שנכנס בו "דיבוק".
הרבי הביט באיש המתייסר, והחל לספר: "כשעמד זכריה הנביא בעזרה, וניבא על חורבן בית המקדש, זעמו כמה אנשים על דבריו, ורגמו אותו באבנים.
"רוצחי זכריה עשו אמנם מעשה נורא, אך כוונתם טובה הייתה. הם ידעו שכל עוד שומר הנביא את נבואתו לעצמו, תוכן הנבואה לא מוכרח להתקיים. אך ברגע שדברי הנבואה יוצאים מפי הנביא, הנבואה תתקיים בוודאות. כששמעו שזכריה מתחיל לנבא על חורבן בית המקדש, רצו לעצור אותו בטרם יאמר את כל דבריו האיומים, כדי למנוע את התגשמותם. הם קיוו שאם יהרגו את זכריה לפני שיסיים את נבואתו, יצליחו להציל את בית המקדש ואת עם ישראל כולו מהחורבן הנורא.
"הם היו מוכנים למסור את נפשם, להיות נידונים למיתה, הכול בשביל להציל את כלל ישראל. בפועל, הם איחרו את המועד, והנביא הספיק להשמיע את כל דברי נבואתו, כך שהרצח היה לחינם. אך, הכוונה הייתה טובה.
"ומדוע זכריה עצמו לא יכול היה לכבוש את נבואתו? מדוע הוא לא היה מוכן למסור את נפשו, להתחייב מיתה על כך שהוא כובש את דברי נבואתו ולא מוסר את הנבואה לעם, למען כלל ישראל?
"אלא שזכריה היה בטל כליל לרצון העליון. עבורו לא היה קיים דבר מלבד רצון ה'".
אדמו"ר הזקן סיים את דבריו, ומיד פרח ה"דיבוק".
אחר כך אמר אדמו"ר הזקן שה"דיבוק" לא היה אלא רוח של רוצחי זכריה הנביא. נשמות הרוצחים לא מצאו לעצמן תיקון, עד שלימד עליהן זכות.
•
הרבי סיפר את הסיפור בהתוועדות שמחת תורה. הרבי דיבר באריכות ובהתרגשות רבה, תוך כדי בכי, על הצורך והדרך לגלות את הטוב הטמון בכל נשמה יהודית, גם כשנראה כלפי חוץ שהיא מצויה בדיוטא התחתונה, וכי כל אחד יכול וצריך לעורר וללמד זכות על כל יהודי בכל מצב, ובעצם זה הוא מגלה את הטוב שבו ומסיר ממנו את הרע שדבק בו.
הדרן על מסכת סוכה. סיפורי חסידים – מועדים, עמ' 371. ליקוטי סיפורים, עמ' שסו