המראות הצובאות (הבר)

הרב חיים הבר

מראה, מראה

פתיחה: בין מראה וחלון

בעיירה צאנז היה יהודי מכניס אורחים גדול. כל עניי העיירה היו נכנסים לביתו תדיר וזוכים לארוחה חמה. הצדיק רבי חיים מצאנז ראה את טוב לבו והחליט לברכו בעושר. אולם, יחד עם העושר, גבה לבבו וכבר לא היה מכניס אורחים כבתחלה. שמע זאת הצדיק, וזימן את היהודי אל ביתו. משהגיע, הוליך אותו אל חלון הבית ושאלו: 'מה אתה רואה?' 'את האנשים ברחוב', השיב העשיר.

הוליך אותו הצדיק אל המראה, ושאלוֹ: 'ומה אתה רואה כעת?' 'את עצמי', השיב העשיר.

'מה ההבדל בין החלון למראה, שפה אתה רואה את הרחוב ופה את עצמך?', שאל הצדיק ומיהר להשיב בעצמו: 'המראה היא זכוכית מצופה בכסף, וכשמצפים בכסף – האדם רואה רק את עצמו...'.

פרשת השבוע: מראות הצובאות

השבוע אנו פוגשים את המראות. מסופר כיצד הביאו בנות ישראל מראות עבור הכיור, אך משה רבינו מאס בהם כי הן עשויות ליצר הרע.

אמר לו הקב"ה אלו חביבים עליי מן הכול. שעל ידי המראות, נשות ישראל שידלו את בעליהם להביא ילדים נוספים לעולם בזמן העבדות הקשה במצרים.

מצד אחד: עשויין ליצר הרע

מה הדיאלוג בין משה וה'?

אומר משה רבינו: עד כאן! זה אפשרי להשתמש בגשמיות למען השראת השכינה, ואדרבה זו התכלית של דירה בתחתונים. אבל עד כאן. יש גבול. מראה מייצגת את הנחיתות הגדולה ביותר.

ומדוע? שעשויין ליצר הרע.

בפשטות יצר הרע הכוונה לענייני עריות. אך מסתתר כאן עניין רחב יותר: הרי לשם מה יש מראה? המראה נועדה לאפשר לאדם לראות את עצמו!

שימו לב מה קורה כאן: עומד אדם, ובמקום להסתכל על הסביבה, על אנשים אחרים, לחשוב מה הוא יכול לעשות למענם, הוא מסתכל על אדם אחד ויחיד – על עצמו. איך אני נראה, כמה אני אהוב, וכו' וכו' וכו'.

אומר משה רבינו: זה לא! האהבה העצמית אין לה חלק ונחלה בעם ישראל ובעולם הקדושה. את המראות אי אפשר להביא לבית המקדש. אדם צריך להסתכל בחלון ולא במראה, ולראות אנשים אחרים.

מצד שני: חביבין עליי מן הכול

אומר על כך הקב"ה: אלו חביבין עליי מן הכול.

כלומר: בהחלט יש בעייתיות במראה, בכך שהאדם מרוכז בעצמו. השאלה היא, מה הוא עושה עם זה? אם זה מביא אותו לאטימות וחוסר רגישות כלפי אחרים, בודאי זה דבר שלילי. אבל אם זה מביא אותו למעשים טובים, אם על ידי זה הוא מגדל משפחה לתפארת, אם על ידי זה הוא דווקא עוזר לאחרים, אם על ידי זה שהוא שמח ואוהב את עצמו הוא מסוגל לאהוב גם אחרים – אומר הקב"ה אלו חביבין עליי מן הכול. ברגע שמעלים את האהבה העצמית ומשתמשים בה לקדושה, זו הדירה בתחתונים הכי גדולה שיכולה להיות.

מסופר שפעם הרבי הלך למכון לבעלות תשובה, שנקרא "מכון חנה" על שם אמו הרבנית חנה. הרבי עבר גם בפנימייה של הבנות, ובסוף העיר הערה: צריך לדאוג שתהיה מראה בכל חדר. כלומר, לקחת את המראה ולהעלות אותה לקדושה.

סיפור: למה יש לך בית חומה?

מספרים על החסיד ר' פינחס, שהיה אחד מחסידי אדמו"ר הזקן, שבנה לעצמו וילה גדולה ומפוארת בעיר שקלוב. שאל אותו אדמו"ר הזקן: פינחס, לשם מה אתה צריך וילה?

השיב החסיד: האמת היא, שכמספר הלבנים שיש בבית, כן מספר הדמעות ששפכתי בדיוק בשאלה הזו – בשביל מה פינחס צריך וילה. אולם כאשר יש לפינחס וילה, באופן טבעי כל האסיפות הקהילתיות מתקיימות בביתו. וכיון שהאסיפות בביתו של פינחס, ממילא יש לדעתו משקל משמעותי. וכאשר עולה שאלה שנוגעת לפלוני – פינחס מביע דיעה לטובתו וכך עוזר לו. לעומת זאת אם היה לפינחס בית פשוט, הרי שהאסיפות לא היו בביתו, ודעתו הייתה פחות חשובה, ובסופו של דבר לא היה יכול לעזור לפלוני.

אמר לו אדמו"ר הזקן: אם כן, אתה צודק (לקוטי סיפורים פרלוב עמוד 73).

כלומר, אם אנו משתמשים באהבה ובכבוד העצמי לקדושה – אלו חביבין עליי מן הכול.