פתיחה: סבב הכירות
חג שמח, וברוכים הבאים לליל הסדר הקהילתי של בית חב"ד. או יותר מדויק: ליל הסדר המשפחתי. פשוט כי כולנו משפחה אחת.
כיון שלא כולנו מכירים את כולנו, נפתח בסבב היכרות. נציג מכל משפחה יציג את שם המשפחה וכמה מילים קצרות על המשפחה[1].
תחילה אציג את עצמי: לי קוראים , וזו אשתי , ויש לנו ילדים חמודים, ואנו נמצאים כאן בשליחות כבר ___ שנים, כדי לעמוד לשירותכם. אנו כבר כמה שנים לא נוסעים לליל הסדר לחגוג עם המשפחה, מפני שבשבילנו, אתם המשפחה שלנו.
הצגת התוכנית ולוח זמנים
את ליל הסדר נתחיל בעוד ___ דקות, בשעה ____ בדיוק. תחילה נעשה קידוש ונקרא את ההגדה, ובעוד כשעה נגיע לסעודה. הסדר כולו יימשך כשעתיים וחצי, ויסתיים בערך בשעה ____.
לכל אחד מכם יש שקית אישית. בשקית תמצאו הגדה של פסח במתנה, וכן מגבת אישית, שילוו אתכם במהלך הסדר.
בכל שולחן יש קערת סדר, ובה סימני הסדר: זרוע, חתיכת בשר צלויה לזכר קרבן הפסח; ביצה, לזכר חורבן בית המקדש וקרבן חגיגה; כרפס, תפוח אדמה או בצל; חרוסת, תערובת של פירות לזכר החרסית והטיט שעשו במצרים; ומרור, עלי חסה עם שורש חזרת טחון. כמו כן, יש בכל שולחן מצות שמורות.
למען הסדר הטוב, נציג בכל שולחן יהיה אחראי על הקערה והמצות השמורות, וחלוקתם ליושבי השולחן בשעת הצורך, וכן על כל מה שיקרה בשולחן לאורך הסדר.
קדש
אנו מתחילים את הסדר באמירת קידוש. יש שני דברים מיוחדים בקידוש הזה:
ראשית, בליל הסדר, יש מצוה לשתות ארבעה כוסות של יין או מיץ ענבים טבעי, הן גברים והן נשים, זכר לארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי. כל פעם שותים את רוב הכוס. לכן, הפעם כולנו נעשה ביחד את הקידוש, וכולם ימזגו לעצמם כוס יין וישתו בסוף הקידוש.
שנית, יש מצוה להסב בליל הסדר, בעיקר בנוגע לגברים. פעם המלכים היו יושבים על כורסאות, מעשנים נרגילה J ואוכלים בכיף. זכר לחירות, גם אנחנו מסבים על צד שמאל. אפשר לסובב את הכיסא ולהישען על גב הכיסא בצד שמאל, או לחלופין להישען על כרית. אנו מסבים בשתיית כל ארבעת הכוסות, וכן באכילת המצה, כיון שהם זכר לחירות.
אז בואו ונתחיל קידוש.
ורחץ
בכל שבת, אחרי קידוש נוטלים ידיים ואוכלים לחם. הפעם אנו משנים, נוטלים ידיים מבלי לברך על נטילת ידיים, ולא אוכלים לחם אלא כרפס. כולם מוזמנים ליטול ידיים (כדאי לסדר מי הולך לאיזה ברז), ממלאים את הספל ושופכים שלוש פעמים על יד ימין ושלוש פעמים על יד שמאל.
כרפס
האחראי של כל שולחן יחלק ליושבי השולחן חתיכה קטנה (פחות מכזית) של כרפס, טבולה במי מלח. נברך יחד "ברוך... בורא פרי האדמה" ונאכל. בשעת הברכה, נכוון גם על אכילת המרור, שאף הוא ברכתו בורא פרי האדמה.
יחץ
כעת נציג מכל שולחן יחצה את המצה האמצעית, וישמור את החלק הגדול בתוך שקית, בשביל האפיקומן. כך נקרא את ההגדה על "לחם עוני" – מצה לא שלמה.
מגיד
הגענו למנה העיקרית... טוב, לא בדיוק... מצוה בליל הסדר לספר את סיפור יציאת מצרים, ולכן אנו קוראים את ההגדה, ונפתח בשאלות של הילדים.
אבל לפני כן, נזמין את כל מי שרוצה לבוא אלינו לליל הסדר, ונקרא יחד "הא לחמא עניא".
וכעת לכוכבי הערב: הילדים. נזמין את כל הילדים לשאול יחד מה נשתנה. הילדים שיקראו, יקבלו פרסים חמודים שהכנו עבורם.
אחרי השאלות, הגיע הזמן לתשובות. נקרא כעת את קטעי ההגדה[2]. כל שולחן יקרא בקול קטע אחר, לפי החלוקה שאומר לכם, וכמובן אפשר לקרוא לפי המנגינה המסורתית של כל משפחה.
חשוב לשיר את השירים הבאים מתוך ההגדה: עבדים היינו, והיא שעמדה[3], דיינו.
רחצה, מוציא מצה
חלק מהסיפור על יציאת מצרים, זו אכילת המצה. מספרים על עיוור שהחזיק מצה, והתחיל למשש אותה. הוא חשב שכתוב שם משהו בכתב ברייל, ובסוף אמר: אהמממ... כתוב שם ממש סיפור מעניין...
ובכן, הוא צודק: המצה מספרת לנו סיפור מאוד מעניין. כבר למעלה מ-3300 שנה (בתשע"ו זה 3328 שנה) אנו אוכלים את אותה מצה, אותה מסורת, אותו סיפור, אותם שורשים.
כמו לפני אכילת לחם, נוטלים ידיים; כך לפני אכילת מצה, אנו ניטול ידיים. שלוש פעמים על יד ימין, שלוש על יד שמאל.
כל אחד יקבל מצה, וזו מצוה מיוחדת לאכול מצה היום, לפחות שליש מצה. את המצה אוכלים בהסבה.
נברך יחד: "ברוך... על נטילת ידיים".
כעת נברך את ברכת המוציא, וברכת המצה. נציג מכל שולחן יחלק שליש מצה ליושבי השולחן.
מרור
מצוה נוספת לאכול בליל הסדר את המרור. נכון שהחסה לא מרה, אבל אחרי שהיא נמצאת הרבה זמן באדמה היא הופכת מרה. וכך החיים שלנו במצרים: התחילו מתוקים, והסתיימו מרים.
מצוה לאכול "כזית" מרור, בערך קלח אחד או שניים של חסה. נציג מכל שולחן יחלק ליושבי השולחן את קלחי החסה.
נברך יחד "ברוך... על אכילת מרור".
כורך
וכעת אנו ניגשים אל ה"לאפה של הלל הזקן"J... בליל הסדר יש מצוה לאכול מצה, מרור, ובשר של קורבן פסח (שכיום אין לנו). יש אפשרות לאכול כל מרכיב בנפרד, אך הלל הזקן היה מחבר אותם ביחד: עושה לאפה מהמצה (פעם המצות היו רכות), בתוכה שם את החסה, ובפנים את בשר הפסח, ואוכל ביחד. אף אנו אוכלים יחד סנדביץ' של מצה ומרור ביחד.
שולחן עורך
וכעת אנו ניגשים לסעודה – שולחן עורך. יש לנו מנה ראשונה, דגים וסלטים, וגם מנה עיקרית, בשר ותוספות. שיהיה לכולם לבריאות[4]!
בשעת הסעודה, נעשה סבב בין המשפחות. נציג מכל משפחה יבחר משהו: איחול לכולם, סיפור, שיר או דבר תורה קצר.
אפשר לשיר אחד מי יודע, ולעשות חידון על מרכיבי אחד מי יודע. כולנו מכירים את "אחד מי יודע", אבל לא כולם מכירים את מה שמאחורי המספרים. בואו נעשה חידון ונראה מי יודע. וגם נבדוק מי יודע את המספר ה-14:
- אחד אלוקינו
- שני לוחות הברית
- שלושה אבות – אברהם, יצחק ויעקב
- ארבע אמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה
- חמישה חומשים – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים
- שישה סדרי משנה – זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות
- שבעה ימי שבתא
- שמונה ימי מילה
- תשעה ירחי לידה
- עשרה דיבריא – אנוכי, לא יהיה לך, לא תישא את שם ה' לשווא, זכור את יום השבת, כבד את אביך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד
- אחד עשר כוכביא
- שנים עשר שבטיא – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף, בנימין
- שלושה עשר מידיא – שלוש עשרה מידות הרחמים, וכן שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם
- ארבעה עשר מי יודע – ארבעה עשר ספרי רמב"ם: מדע, אהבה, זמנים, נשים, קדושה, הפלאה, זרעים, עבודה, קרבנות, טהרה, נזיקין, קנין, משפטים, שופטים
צפון
כעת אנו ניגשים ל"אפיקומן". מי יודע מה פירוש המילה "אפיקומן"?
זה צירוף של כמה מילים בארמית, ואחד הפירושים הוא: "אפיקו" מלשון תוציאו, "מן" הכוונה לאוכל (כמו המן שהיה במדבר), והכוונה הייתה להוציא קינוח בסוף הסעודה.
בזמן בית המקדש, היו מגישים בסוף הסעודה את ה"אפיקומן" – כל אחד היה מקבל חתיכת בשר צלוי מהכבש שנשחט בערב הפסח. לזכר זה, כל אחד מאיתנו אוכל חתיכת מצה. אחרי אכילת המצה, לא אוכלים דברים נוספים, כדי שהטעם של המצה ילווה אותנו למשך הלילה.
ברך
אחרי סעודה, צריכים לברך. נמזוג את הכוס השלישית.
כדאי לשיר בברכת המזון "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב", "עושה שלום" וכדומה.
הלל נרצה
בואו נמזוג את הכוס הרביעית.
נהוג גם למזוג את כוסו של אליהו הנביא[5].
באמירת "שפוך חמתך" פותחים את הדלתות, וזה זמן לבקש בקשות. לא לפספס! הדלתות פתוחות!
אנו כעת אומרים את ההלל, בתור תודה לה' על הניסים שעשה לנו בלילה הזה.
כל משפחה תקרא קטע אחר, ונשיר שירים מתוך ההלל: יוסף ה' עליכם, ישמחו השמים, ישראל בטח בה', וכדומה.
נסיים את הסדר בשירת "לשנה הבאה בירושלים[6]".
פרפראות וסיפורים לפסח
- הסיפור שסיפר הרב שבתי סלבטיצקי, עם היהודי שעקר את שני שיני הזהב שלו לפני פטירתו, כדי שליהודים יהיו מצות בפסח.
- שאלו ילד, מדוע יש חורים במצה? ענה, משום שנהיינו בני חורין.
- כתוב שצריך להכות את שיניו של הרשע. תוריד מהגימטריה של הרשע 570-376 =194 שזה גימטריה צדיק.
- מסופר על אחד מצדיקי הדורות שיצא בליל הסדר לראות כיצד עורכים בעיירתו את ליל הסדר, והבחין ביהודי פשוט שהניח את ידו על עיניו והאריך באמירת "אחד חכם ואחד רשע", באותו אופן שבו מאריכים בעת אמירת המילה "אחד" בפסוק "שמע ישראל". נענה הצדיק ואמר שאכן הצדק עם אותו יהודי פשוט, משום שבכל אחד מהבנים נוכל למצוא את ה"אחד", את בורא העולם.
- במיוחד שהגימטריה של "אחד" היא – אהבה.
- מסופר על אותו רב בערים הקרות ברוסיה שעסק בהבאת עצים לבתי העניים שקפו מקור. הלך אל גביר העיירה ויבקשהו לתת שכם לאחיו העניים שנשמתם כמעט פורחת מרוב קור. התלהב הגביר מביקור הרב בשעות הלילה המאוחרות ויזמינהו אחר כבוד לישב אצל התנור וה"אח" המפואר להתחמם מן הקור העז השורר בחוץ. וימאן הרב ויתעקש לשוחח עם הגביר דווקא "על פתח ביתו מבחוץ"... כאשר התחנן הגביר שוב ושוב באשר גם הוא כבר החל קופא מקור.. ענה לו הרב בעוז רוחו (תרתי משמע..): "כוונתי שעצמותיך יחושו ולו לרגעים אחדים מה שאחיך העניים מרגישים חורף שלם"... והנמשל מובן: כל ענייני הסדר הזה שאיתא במנהגי מהרי"ל שאין לך דבר ריק בהם, ציוונו חז"ל להכניס מה שיותר את ה"מוחשיות" של יציאת מצריים אל תוך גופנו על כל חושיו... פשוט שהגוף הגשמי ירגיש את החוויה מה שיותר...
- המהר"ל מפראג כתב שארבע כוסות הם כנגד ארבע האמהות של האומה שרה רבקה רחל ולאה. כי בלי האימהות שלנו לא היינו שורדים את הגלות, וביננו בלי האמהות שלנו לא היינו מגיעים לכלום בחיים שלנו, אז כשנשתה יין היום בערב, נשתה גם לחיי ולזכות האימהות שלנו.
- בערב פסח תש"ד (1944), במחנה ברגן בלזן, ניגש האדמו"ר מבלוז'וב, רבי ישראל שפירא, אל מפקד המחנה וביקש ממנו לאפות כמה מצות עבור החג. בתמורה, הם מוותרים על הלחם שלהם לשמונה ימים. להפתעתו, המפקד נתן את רשותו. הם עבדו כמה ימים והקימו תנור אבן קטן. אחר כך אספו עצים מכאן ומשם והחלו לאפות את המצות. לפתע התפרץ המפקד לצריף, הרס את התנור, שבר את המצות המוכנות והחל להצליף מכות על ימין ועל שמאל. הוא הבחין ברבי עומד בצד והכה אותו מכות רצח שבקושי שרד אותם על הרגליים. בליל הסדר, התכנסו יהודים סביב שולחן קטן וניסו לחגוג איכשהו את הסדר. מהאירוע ההוא עם מאפיית המצות, נשארה להם פיסת מצה קטנטנה והתפתח ביניהם דיון מי יהיה זה שיזכה לאכול את המצה. הדעה הכללית הייתה, שהרבי יאכל עבור כולם. אך לפתע קמה אישה אלמנה בשם קושצקי, ואמרה שיש מישהו חשוב יותר. מצות הלילה הזה היא 'והגדת לבנך', להעביר את הסיפור לדור הבא, ולכן חשוב שהבן הקטן שלה יהיה זה שיאכל את המצה ויעביר לדורות הבאים את מסר החירות... המלחמה הסתיימה והוצעה לאותה אישה אלמנה הצעת שידוך. היא הגיעה לפגישה וגילתה מול עיניה את הצדיק ההוא מבלוז'וב. הרבי אמר כי אישה שמאמינה בתוך התופת של ברגן בלזן, כי עם ישראל יחיה לנצח וצריך לדאוג לחינוך הדורות הבאים – היא הראויה ביותר להמשיך את השושלת... ----[1] הערה: סבב ההיכרות חיוני מאוד כדי לשבור את הקרח, שכולם ירגישו בנוח. מאידך, הוא לא מתאים במקרה שיש כמות גדולה מאוד של אנשים (50 ומעלה), כיון שלוקח הרבה זמן. כדאי למצוא פיתרון אחר, כמו סבב היכרות קצרצר, שבו כל משפחה מציגה רק את שם המשפחה ותו לא.
[2] כדאי לקצר מאוד בהסברים על ההגדה, אלא להתמקד בקריאת ההגדה עצמה במנגינות שונות, ומילות קישור בלבד.
[3] הלצה: יש אומרים ש"והיא שעמדה" הכוונה לכוסית הלחיים – היא זו שעמדה לאבותינו ולנו...
[4] בדיחה – הקבצן הגוי והיהודי: בינתיים, כאשר אתם אוכלים, אני נזכר בבדיחה המפורסמת על קבצן יהודי שהזמין את חברו הקבצן הגוי לסעוד בליל הסדר באחד מבתי היהודים. הגוי היה בטוח שיש כאן אוכל משהו משהו. והנה עושים קידוש, והוא שותה את הכוס על בטן ריקה, ומחכה לאכול משהו. אבל לא. במקום זה יש רק בצל. ואחר כך קוראים קטעים מספר, ושרים שירים. אבל איפה האוכל?
והנה אוכלים מצה. התעצבן הגוי על שלא מביאים לחם נורמלי. והנה המרור, ובתוך המרור שמו גם חזרת כמנהג אשכנז. הגוי היה בטוח שמדובר במאכל טעים במיוחד, ושם לעצמו מנה גדושה. באמצע אכילת המרור הוא כמעט נחנק ופניו היו אדומות כמו עגבניה.
כל עוד נפשו בו, הוא ברח מהמקום תוך שהוא מקלל את היהודים. למחרת נפגשו שוב, והקבצן הגוי צועק על היהודי: לאן הבאת אותי?
השיב היהודי: איי... איי... אם רק הייתה לך סבלנות, היית מחכה עוד דקה אחת, ואז היו מגישים את כל האוכל, את השולחן עורך. אבל בלי סבלנות, הפסדת את הכול...
[5] סיפור – איפה אליהו הנביא: האגדה מספרת על אדם שמאוד מאוד רצה לראות התגלות של אליהו הנביא. הוא פנה אל רבו ואמר: מה ביכולתי לעשות כדי לראות את אליהו? השיב רבו: לך למכולת, וקנה עגלה מלאה של מוצרים. את המוצרים תביא אל הבית שנמצא בקצה העיירה, שם גרה משפחה ענייה מאוד. תן להם את המוצרים, ובקש מהם להתארח במשך השבת. אז תראה את אליהו הנביא.
אץ רץ האיש למכולת, קנה עגלה עמוסה במוצרים, הביא אותה אל הבית בקצה העיירה, התארח שם בשבת, וחיכה לראות את אליהו הנביא. אבל השבת חלפה, ואליהו לא הגיע.
חזר האיש אל רבו ואמר: רבנו, עשיתי כמו שאמרת, ולא פגשתי את אליהו הנביא! אמר הרב: חכה, חכה. לשבת הקרובה תקנה שתי עגלות עמוסות, לך עם העגלות אל אותו בית בקצה העיירה, אבל אל תיכנס לבית, אלא תמתין ליד הדלת. שם תפגוש את אליהו.
אץ רץ האיש, קנה שלוש עגלות, ואיכשהו הצליח להגיע אל הבית בקצה העיירה. הוא נעמד ליד הדלת, מחכה לפגוש את אליהו הנביא. והנה, מעבר לדלת הוא שומע בכיות של ילדים: "אמא, הבטחת לנו עוף לשבת", "אבא, אני רעב", "אמא, אני לא אכלתי כבר הרבה זמן, אני לא יכול".
הבכי היה קורע לב, אבל האיש התאפק שלא להיכנס. ואז הוא ראה את אליהו הנביא. איך הוא ראה? פשוט מאוד: לפתע הוא שומע את האמא עונה לילדים: "חמודים שלי, אל תדאגו, ה' שומר עלינו ודואג לנו, ובטוח שגם בשבת הזו הוא ישלח לנו את אליהו הנביא עם עגלה עמוסה במצרכים"...
לפתע הבין כי הם הסתכלו עליו בתור אליהו הנביא...
[6] סיפור – לשנה הבאה בירושלים: מספרים על יהודי בשם "מושקה", ששכר מהפריץ פונדק, ופעם אחת הזמין את הפריץ לסעוד אצלו בליל הסדר. הפריץ נהנה ממהלך כל הסדר, אך כשהגיעו לסוף ואמרו "לשנה הבאה בירושלים", הפריץ נלחץ: מה קרה? וכי אתה עוזב את המקום?! נתתי לך תנאים מצוינים... השיב היהודי: הייעוד שלנו הוא לעלות לארץ הקודש ולבנות את בית המקדש, ולכן אנו מצפים לרגע שהמשיח יבוא ונלך לירושלים הבנויה.
הפריץ אמר: אוקיי. אז תבוא אחרי החג, לפני שאתה עוזב, ואשלח איתך מתנות. עבר החג, עברו חודשים, ומושקה לא מגיע אל הפריץ. הפריץ התפלא ושתק.
בשנה הבאה שוב הזמין מושקה את הפריץ לסדר, והזכרונות הטובים גרמו לו לבוא שוב. והנה, שוב אומרים "לשנה הבאה בירושלים". שאל הפריץ: מה עכשיו? כבר אמרתם את זה בשנה שעברה? השיב מושקה: נכון, אבל משום מה המשיח התמהמה, אבל בשנה הבאה בירושלים הבנויה. הזכיר לו הפריץ לבוא שלושים יום מראש ולהודיע על עזיבתו, בהתאם לחוזה... אולם אחרי החג מושקה לא הגיע...
בשנה הבאה, כשהגיעו לסוף הסדר, הרים מושקה את עיניו לשמים: ריבונו של עולם, מילא לנו לא מגיע שהמשיח יבוא, אבל זו פשוט בושה וחרפה לפני הפריץ, לפחות בשביל זה תגאל אותנו...