הרב מענדל טייכמאן
היה רב בערים הקרות בתוככי רוסיה אשר עסק ב"עצא דתנורא"..- היינו עצים לבתי העניים שקפו מקור ויילך אל גביר העיירה ויבקשהו לתת שכם לאחיו העניים שנשמתם כמעט פורחת מרוב קור. התלהב הגביר מביקור הרב בשעות הלילה המאוחרות ויזמינהו אחר כבוד לישב אצל התנור וה"אח" המפואר להתחמם מן הקור העז השורר בחוץ. וימאן הרב ויתעקש לשוחח עם הגביר דווקא "על פתח ביתו מבחוץ"...
כאשר התחנן הגביר שוב ושוב באשר גם הוא כבר החל קופא מקור.. ענה לו הרב בעוז רוחו (תרתי משמע..): "כוונתי שעצמותיך יחושו ולו לרגעים אחדים מה שאחיך העניים מרגישים חורף שלם"..
קשרים
פסח
הרב מענדל טייכמאן
אני כמעט כל שנה נוהג לספר הסיפור (די ידוע) דלהלן הנוגע אל הלב וממתיקו ומקשרו ל"הלילה הזה" אשר "נשתנה מכל הלילות" והוא:
והנמשל מובן: כל ענייני הסדר הזה שאיתא במנהגי מהרי"ל שאין לך דבר ריק בהם, ציוונו חז"ל להכניס מה שיותר את ה"מוחשיות" של יציאת מצריים אל תוך גופנו על כל חושיו... פשוט שהגוף הגשמי ירגיש את החוויה מה שיותר...
ויש להוסיף שדבר זה מתבטא לא רק במנהגים הרבים אלא גם בהלכה בפועל כמו למשל העובדה הנהדרת ש"בלע מצא, יצא, בלע מרור, לא יצא" (רמבם חמץ ומצה פ"ו ה"ב ובשוע"ר סי' תע"ה) זאת משום שהמצה מספיק שיהיה בה טעם מצה (דין בחפצא) ולכן אפי' בלע ולא הרגיש טעם, יצא ידי חובתו, משא"כ המרור שמוכרח האדם המיסב בליל הסדר להרגיש ולחוש את טעם המרירות "זכר ליציאת מצרים" וכאילו הוא עצמו יצא ממצריים... ותן לחכם ויחכם עוד....