ממשה עד משה
יהודי אחד חכר בית מרזח מאת אדון האחוזה. למרות שהוא הקפיד לשלם את דמי השכירות במועד ללא פיגור, התחיל הפריץ ללחוץ עליו לעזוב את בית המרזח, סתם כך, ללא כל סיבה.
ליהודי היה ידיד ששמו משה, ולו היתה קירבה מיוחדת לפריץ. פעמים רבות בא היהודי אל ידידו משה וביקש ממנו לשוחח עם הפריץ ולשאול אותו מה הסיבה שהוא רודף אותו כל כך, ומדוע באמת חפץ הוא שיעזוב את בית המרזח, בה בשעה שהוא משלם את דמי השכירות בדייקנות נפלאה ובזמן. משה היה דוחה אותו, מאום לא השתנה, ובכל חודש היה הפריץ שוב מבשר לו כי עליו להתפנות בהקדם.
כשחש החוכר כי הגיעו מים עד נפש, קם ונסע אל הרבי ה"צמח צדק". הוא ביקש מהרבי לכתוב מכתב לידידו, משה, ולזרז אותו להמליץ עליו טוב לפני הפריץ. ישב ה"צמח צדק" וכתב כמה שורות על פתק. את הפתק הכניס במעטפה, ועל המעטפה רשם את שמו של הנמען, משה, ואת כתובתו.
כשיצא היהודי מחדרו של הרבי, הביט במעטפה וגילה לתדהמתו כי הכתובת אותה ציין הרבי על המעטפה היא כתובת מעונו של משה, אך לא של משה ידידו. מדובר במשה אחר, המתגורר במרחק רב ממנו וכלל אינו מכיר את הפריץ.
שב האיש במרוצה לחדרו של הרבי ה"צמח צדק" כדי להעמידו על טעותו, אך הגבאי לא הניח לו להיכנס, עקב השעה המאוחרת. ניגש היהודי אל בנו של הרבי ה"צמח צדק" וסיפר לו את כל הסיפור, תוך שהוא מציג בפניו את ה"טעות" של אביו.
"אבא אינו טועה", אמר לו הבן בבטחה. "סע מיד לפי הכתובת הרשומה על המעטפה, וה' יהיה בעזרך". קם ונסע.
כשהגיע לביתו של משה, החל מגולל לפניו את כל פרשת הדברים. "טעות היא בידי הרבי שלך", טען משה בטון החלטי. "הלא אני אינני מכיר כלל את הפריץ שלך, ואינני מבין מדוע הוא שלח אותך אליי!".
כבר היה בדעתו של החוכר לעזוב את הבית בבושת פנים, אך משה הניא אותו ממחשבה זו. "השעה מאוחרת, ובחוץ קור ושלגים. מוטב שתישאר ללון בביתי הלילה, ומחר תחזור לרבי שלך וספר לו על הטעות". נשאר החסיד בבית ידידו החדש.
חלפה שעה קלה, ולפתע נשמעו קולות פעמונים של מרכבה מתקרבת, ומיד אחר כך דפיקות עזות על דלת הבית. בחוץ השתוללה סופת שלגים, הקור היה עז. בפתח עמד גוי לבוש בבגדי שרד.
"אני הנני בעליה של אחוזה המצויה לא הרחק מכאן, וזה שעה ארוכה שאני תועה בדרכים", סיפר האורח הלא צפוי למשה המופתע. "השלג והקור המקפיא גרמו לי להחליט לעצור כדי להתחמם מעט, וגם כדי לברר אצל אנשי המקום כיצד להגיע למחוז חפצי. ראיתי אור בוקע מביתך, והחלטתי לבקש להיכנס".
מיודענו, האורח היהודי, כבר שכב על יצועו בחדר שהקצה לו בעל הבית, והנה אוזניו קולטות את קולו של הפריץ עולה מסלון הבית. הוא לא האמין למשמע אוזניו! הלא נס של ממש מתרחש לנגד עיניו... גם בעל הבית הבין מיד כי המדובר באותו פריץ שמצר את צעדיו של אורחו, וכי יד ה' בדבר.
הכניס משה את הפריץ לביתו, ואירח אותו בכבוד גדול. הוא הושיבו ליד התנור החם, והגיש לו כוס משקה מהביל. אחר כך הגיש בפניו ארוחה דשנה ומשביעה. הוא אף שירטט לפריץ מפה של הדרכים, וכיוון אותו למחוז חפצו.
לאחר שעה ארוכה בה שוחחו השניים בידידות גדולה, קם הפריץ כדי ללכת לדרכו, ובקול נרגש הודה לבעל הבית. "חברי וידידי! החיית את נפשי, ואין לי מלים להודות לך. כיצד אוכל לשלם לך עבור האירוח הנפלא?".
לרגע זה המתין משה. "אני אינני זקוק למאומה. אולם, בקשה קטנה רצוני לבקש ממך".
"אמלא אחר כל בקשה שתבקש", השיב הפריץ.
פתח משה וגולל לפני הפריץ את מצוקתו של החוכר המסכן בקול נרגש. "יש לי ידיד, יהודי, המחזיק בבית מרזח באחוזתך. הוא סיפר כי את השכירות הוא משלם לך במועד הקבוע, ולמרות זאת אתה דורש ממנו בכל עת לעזוב את בית המרזח. בקשתי אליך שתשאיר אותו על מקומו בנחת ובשלוה".
"אומר לך את האמת", השיב הפריץ. "לי אין דבר כנגד היהודי המחזיק בבית המרזח. אדרבה, הוא אכן אדם ישר וטוב, ומעולם לא איחר בתשלום דמי השכירות. אולם, יש לי ידיד יהודי, משה שמו, והוא מרבה להפציר בי שאגרש את היהודי בעל בית המרזח, כי רצונו להושיב במקומו את אחד מקרוביו. לאור בקשתך, יכול אתה להודיע לחברך החוכר כי נעניתי לבקשה וכל רע לא יאונה לו ממני מעתה ועד עולם".
"החוכר היהודי נמצא כאן בביתי", אמר משה, והזמין את החוכר להצטרף.
התיישב הפריץ, נטל נייר ועט, וחתם על חוזה להארכת תקופת שכירות בית המרזח לשלוש שנים נוספות. מיד אחר כך יצא הפריץ לדרכו.
רק עתה נודע לחוכר כי משה, ידידו של הפריץ, הוא הוא שהצר את צעדיו במשך כל התקופה. רק עתה הוא הבין כי אכן הצדק עם בנו של הרבי ביחס ל"טעות" שכביכול נפלה בכתובתו של משה - "אבא איננו טועה...".
סיפורים נוראים, עמ' קח. ליקוטי סיפורים, עמ' קכה