פליטת פה
בשורה מרגשת פשטה בעיירה. "אדמו"ר הזקן, מייסד ומנהיג חסידות חב"ד, מגיע לביקור!".
אנשי העיירה ציפו בקוצר רוח לבואו של האורח החשוב. רק יהודי אחד התהלך מתוח, והתייסר בלבטיו. איש זה היה חסיד של רבי ברוך ממז'יבוז'.
באותם ימים שררה מחלוקת בין רבי ברוך לבין אדמו"ר הזקן, והחסיד לא ידע כיצד עליו לנהוג. מחד גיסא, אם ייכנס אל אדמו"ר הזקן ויבקש את ברכתו, עלול מעשהו להרגיז את רבו. מאידך גיסא, הוא אחד מעשירי ונכבדי הקהילה, ואם לא יגיע לקבל את פני האורח, ייווצר רושם כי הוא מזלזל בכבודו.
אכן, דילמה קשה...
לאחר התלבטויות ממושכות החליט החסיד לעזוב את העיירה לפני בוא האורח. כך לא יפגע באיש, ויינצל מקפידות לא רצויות.
לאן ייסע? כמובן לרבו, רבי ברוך ממז'יבוז'.
•
רבי ברוך התפלא לראות את החסיד, ושאל מה הביא אותו אליו. לא חג היום ולא מועד...
"ה"ליטוואק", הליטאי צריך להגיע לעיירתנו, ולכן נסעתי משם", השיב החסיד, לא בורר את מילותיו.
"ליטוואק? איזה ליטוואק?", תמה רבי ברוך. "הליטוואק הידוע", הסביר החסיד.
"מיהו הליטוואק הידוע?", הקשה שוב רבי ברוך.
החסיד נבוך. הוא החל לחשוש שאשר יגור בא לו... בגלל התבטאות לא זהירה עורר כנראה קפידה...
"מייסד חסידות חב"ד", גמגם.
רבי ברוך נדהם. "אליו התכוונת? איך אתה מעז לכנותו בכינויים כאלו? דע לך, שבגלל זלזול בצדיק הפסדת את העולם הזה ואת העולם הבא, וגם לא תבוא אל קבר ישראל!...".
החסיד פרץ בבכי. על מה מגיע לו עונש חמור כל כך? לא הייתה לו כל כוונה לבזות את הצדיק. פליטת פה אומללה שהמיטה אסון...
"צר לי, אך לא אוכל לעזור לך. סע אל אדמו"ר הזקן, ואולי הוא ימצא פתרון", הפטיר רבי ברוך.
•
החסיד נסע אל אדמו"ר הזקן, וסיפר את אשר ארע. "רבי, עזור לי", התחנן בדמעות.
"העולם הזה שלך כבר אבוד", נאנח אדמו"ר הזקן. "את העולם הבא אקח על עצמי. בנוגע לקבר ישראל לא אוכל להבטיח דבר, אם תזכה – תזכה".
•
החסיד שב אל ביתו, מתנחם בהבטחת הצדיק שיהיה לו חלק לעולם הבא.
עסקיו קרסו במהירות, ובתוך שבועות מספר נשאר נקי מנכסיו.
יהודי העיירה ריחמו על העשיר לשעבר, שנותר לפתע בחוסר כל, והחליטו לסייע לו ככל יכולתם. יהודים בעלי קשרים הצליחו למצוא לו עבודה שממנה יוכל להתפרנס. כך הפך פושט הרגל לפקיד ממשלתי האחראי על הנפקת תעודות ליהודי הקהילה.
פעם הגיש לו עוזרו תעודה מזויפת, וביקש לחתום עליה. החסיד חתם, ולא שם לב למעשה הזיוף.
כעבור זמן התגלתה התרמית, והחסיד, שחתימתו התנוססה על המסמך המזויף, הושב מאחורי סורג ובריח. בזמן ישיבתו בכלא חלה ונפטר.
כשנודע ליהודי העיר שהחסיד נפטר בבית האסורים, ביקשו מהשומר למסור להם את גופתו, כדי שיוכלו לקבור את המת על פי דרישות ההלכה היהודית. השומר מילא את בקשתם.
למנוח נערכה לוויה מכובדת, והוא הובא אל קבר ישראל.
למחרת הגיע שליח מבית המשפט, ובישר שהפקיד הורשע, ונידון לגלות בסיביר.
"צר לי, אך הפסק אינו בר ביצוע", השיב השומר. "האיש מת, ואחיו היהודים קברו את גופתו".
אחרי ימים מספר הגיע לעיירה שר הפלך בכבודו ובעצמו, וביקש לפתוח את הקבר הטרי, כדי לוודא שהאיש אכן מת, ולא הוברח למדינה אחרת.
כשהביט השר בגופה, מלמל לעצמו: "בר מזל. לולי נקברת כאן, היית נטמן במקום אחר לגמרי. אך כיוון שאתה כבר כאן, נוח על משכבך בשלום!...".
ליקוטי סיפורים, עמ' נה