הרב מנדי נחשון
רעיון #1
בתורה שבכתב ישנם שלשה גדלים של אותיות, רובם בגודל בינוני אך יש גם כן מחזור של כל העשרים ושתים אותיות קטנות וגדולות, האות א' הקטנה נמצאת בתחילת ספר ויקרא במילה הראשונה 'ויקרא' – אל משה, והאות א' הגדולה נמצאת בתחילת דברי הימים במילה הראשונה 'אדם' – המתייחסת לאדם הראשון.
כשאדמו"ר הצמח צדק היה ילד קטן והתחיל ללמוד חומש ויקרא שאל את סבו הגדול רבי שניאור זלמן מלאדי - האדמו"ר הזקן, למה האות א' קטנה?
ענה לו אדמו"ר הזקן שהא' הקטנה כאן שנאמרה למשה מבטאת את הנהגת משה לעומת האלף הגדולה של דברי הימים שמבטאת את הנהגת אדם הראשון!
אדם הראשון היה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא וחכם יותר מהמלאכים, מעמד מיוחד זה גרם לו להחשיב את עצמו מאוד - א' גדולה, וזה גרם לו ליפול בחטא עץ הדעת. לעומת זאת משה רבינו למרות שידע את מעלתו הגדולה, אך התנהג בענוה ושפלות, וחשב שאם אדם אחר היה מקבל את היתרונות שלו בטח היה מגיע ליותר ממנו, - א' קטנה.
עבודת ה' שלנו צריכה להיות משולבת, מחד בידיעת המעלות כי רק כך נוכל להתקדם בשליחות שלנו בעולם, ומאידך לדעת שאין מעלות אלו יצירת מופת שלנו אלא מתנה מאת הקדוש ברוך הוא ואין לנו מה להתגאות בזה, אלא להיות מונחים בביצוע המשימה, כי המעשה הוא העיקר!
רעיון #2
השבוע אנו מתחילים לקרוא חומש ויקרא - חומש הקרבנות, הקרבנות נועדו ליצור קירוב לקדוש ברוך הוא, הקרבה שמקרבת.
מטרת ההקרבה היא, לקחת דבר חומרי וגשמי ולרומם אותו שיזכה להתקדש בקדושת שמים, כך שכל העולם הנמוך שלנו יתרומם ויתקדש.
אך תנאי מקדים להכל הוא, שהאדם המקריב, עליו להקריב את עצמו קודם 'אדם מכם כי יקריב', עליו להתקרב בעצמו! אין מה לגשת לזולת לפני שאנו ניגשים לעצמנו ובודקים פנימה מה עלינו לשפר ולתקן.
קשוט עצמך - תקן את עצמך!
ואחר כך קשוט אחרים - תוכל לתקן את הזולת.
רעיון #3
בספר ויקרא התורה מלמדת אותנו את דיני הקרבנות אותם מקריבים בבית המקדש ועל ידם זוכים לכפר על חטאינו ולהתקרב לה'.
בין הקורבנות ישנם קורבנות של חיוב, כגון אדם שחטא. ויש קורבנות של נדבה, אדם שמעוניין לנדב מיזומתו קרבן לה'.
למרבית הפלא, התורה פותחת בקרבנות הנדבה ולא כמתבקש בקרבנות אותם אנחנו חייבים להביא?!
דבר זה נובע ממהותם של הקרבנות. קרבן הוא מלשון קירוב דרך הקרבן מתקרב האדם לבוראו, קירבה היא לא דבר טכני אלא משהו נפשי ופנימי שהנפש שלנו כמהה להידבק בה'.
לכן, כפתיחה לכל הקורבנות נבחרו קרבנות הנדבה, בהם רואים בגלוי שיש כאן משהו פנימי, אדם שמתנדב זה מגיע מנפשו פנימה ולא ממצוות אנשים מלומדה.
יה"ר שנזכה לבית המקדש השלישי ושם נקריב קרבנות ונתקרב לבורא עולם מכל הלב.
רעיון #4
רוח התקרבותית
הרב נחום רבינוביץ, כפר חב"ד
מה שלא תגידו על העם שלנו, אבל רוח התנדבותית כמו שלו, כלומר, שלנו, לא תמצאו בשום מקום.
השבוע נכחתי בזה במו עיני, במסגרת פרויקט תרומת סלי מזון קהילתית, לכבוד חג הפסח. כל שכבות הקהילה במושב נרתמו למען המשימה. המבוגרים תרמו את סלי המזון, בני הנוער ארזו והצעירים ברוחם התנדבו להעביר למשפחות הנזקקות... וכולם, בכיף ובאהבה!
ואני עומד ומשתומם מי יסביר לי את חקר התופעה? מה הם החלקיקים המניעים את גלגל החסד הזה? הגורם האחרון שחשבתי הוא גורם ה'התקרבנות', אבל משום מה נראה לי שחשפתי כאן את הסוד.
מה אתה מוכן לעשות למען הקהילה?
איזו תחושה גורמת לך המילה – 'קרבן'?... ובכן, מילה זו נפלה כנראה 'קורבן' על מזבח הבלשנות, וקיבלה קונוטציות שליליות. אבל במקורותינו, המילה 'קרבן' היא דווקא ביטוי להקרבה ולהתקרבות לאלוקים.
"ספר הקרבנות" (חומש ויקרא), אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, פותח בציווי האלוקי "אדם כי יקריב מכם קרבן". מבארת החסידות: אם אתה רוצה להתקרב לאלוקים, להתקרב לעצמך – מכם קרבן, עליך להקריב ולתת מעצמך, מנכסיך ומכוחותיך קרבן לה'.
האם זה פשוט? הנה, תשמעו סיפור. הומלס אחד עמד והצהיר כי הוא מוכן לעשות ה-כ-ל למען המדינה: אם יהיו לי שני בתים - אחד לי ואחד אני תורם למען המדינה. ומה תעשה אם יהיו לך שני רכבים? שאלו אותו - "אחד אני תורם ישירות לצה"ל", ענה בנחרצות. "ועם שני פלפונים?" - אחד למדינה! ומה תעשה אם יהיו לך רק שתי כריות? כאן שתק האיש.
"למה אתה שותק?" שאלו אותו. "כי זה מה שיש לי", ענה ההומלס...
זה לדעתי סוד ההתנדבות. אין כאן אינטרסים, זה משהו מתוך הנשמה, שמוכן להקריב ולתת מעצמו והוא נקרא – התקרבות! מה דעתכם?
שבת שלום וגאולה שלימה!