חבר התקשר אלי מחו"ל לפני שבועיים ושאל בהערכה: איך אתם עושים את זה?
זה היה אחרי עסקת מובילאיי, העסקה הגדולה בתולדות המשק הישראלי, שהציבה אותנו בראש החץ העולמי של הפיתוח והיזמות הטכנולוגיים ואותו חבר לא הבין, מה הסוד של החבר'ה הישראליים? איך מייצרים אנשים שחושבים מחוץ לקופסה?
וזה לא שהחיים קלים כאן. דווקא בשכונה הכי בעייתית במזרח התיכון, עם הוצאות ביטחון גבוהות, מסים לא נמוכים ועדיין אין כמו הצעירים שלנו. מה הסוד?
הסוד טמון כנראה בהמצאה היהודית הראשונה בהיסטוריה: סעודת ליל הסדר, אותה נחווה בעוד שבועיים והיא מציינת את השחרור היהודי מעבדות לחרות. תחשבו על זה רגע: אילו אתם משה רבנו ועליכם לתכנן איך להנציח את נס השחרור ממצרים, מה אתם עושים?
הבה נראה איך מנציחים חירות בעולם: עושים את זה עם אנדרטאות ענק.
כל מי שביקר בארצות הברית, מכיר את פסל החירות. הסמל שקיבל את המוני המהגרים בדרכם למדינת החופש העולמית, הרחק מכל הכבלים והסבל שהשאירו מאחוריהם. כל מי שביקר ברחבי ברית המועצות לשעבר, מכיר את פסל לנין, המסמל את המהפכה הקומוניסטית הגדולה של 1917. אין אנו לא הקמנו כל אנדרטה לזכר הניסים של יציאת מצרים. מדוע?
עם ישראל הוא עם שונה. אנחנו שונים בתרבות שלנו, בשפה שלנו וגם בהנצחת החירות שלנו. אנחנו לא משקיעים באבנים, אנו משקיעים באנשים. במקום להורות לאבותינו לבנות עוד אנדרטת חירות (והם ידעו לעשות זאת מצוין, הם יצאו ממאתיים שנות עבודה בבניין, בחומר ובלבנים...), אלוקים הורה למשה את הפסוק המפורסם: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
דוד אחר דור, אנו אוספים את המשפחה וחווים חירות. אנחנו אוכלים את מצת החירות, שותים ארבע כוסות של חירות וקוראים את הגדת החירות. אנחנו לא מדברים על חירות, אלא מחנכים אליה. מעבירים אותה מהורה לילד, מדור לדור. אנו מחנכים את ילדינו להאמין כי עם ישראל הוא בן חורין במהותו. יהודי הוא לא כבול. אלוקים איתנו והוא נותן את כל הסיוע לעשות את הדבר הנכון.
כי יהודים יודעים שהון אנושי הוא ההון החשוב ביותר בעולם ואנשים מגדלים רק בדרך אחת: עם חינוך טוב.
חינוך הוא לא מלאכה קלה. בחינוך אין אקזיטים מהירים. אי אפשר לקנות, למכור ולעשות אקזיט. צריך להשקיע לטווח ארוך ולחוות בדרך רגעים רבים של אכזבה. אך חינוך הוא ההשקעה המניבה הגדולה ביותר: חינוך מייצר אנשים ואין תחליף להון אנושי.
סיפור אפשרי הוא המשל על אותו ילד, שביקש ללוות מאבא שלו את השכר שהוא מרוויח לשעה, כדי לזכות איתו לשעה משותפת.
סיפור אפשרי נוסף הוא זה: בעוד חודש נציין חמישים שנה לניצחון המופלא של מלחמת ששת הימים. אחרי הניצחון, ברית המועצות הגדולה ניתקה בזעם את קשריה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל הקטנה. החלה אז התעוררות בקרב היהודים בברית המועצות לעזוב את המדינה ולעלות לארץ, אך השלטונות סירבו להעניק להם אשרות עלייה והם זכורים בתור חבורת "אסירי ציון". מאותם ימים זכורים לטוב אנטולי שרנסקי, אידה נודל, יוסף מנדלוביץ, יולי אדלשטיין ועוד. כדי לעורר תשומת לב עולמית למאמצים שלהם לצאת מברית המועצות, עלה בדעת כמה מהם לעשות מבצע מטורף.
הם קראו לו: "מבצע חתונה". התכנית הייתה להשתלט על מטוס נוסעים ולטוס איתו לשוודיה ושם לערוך מסיבת עיתונאים פומבית. ב-15 ביוני 1970 הגיעו 12 מחברי הקבוצה לשדה התעופה "סמולני" ליד לנינגרד. הם הבחינו שאנשי קגב עוקבים אחריהם אך החליטו "ללכת לתוך עניבת החנק ולא לאחור". הם נעצרו על המסלול כמה צעדים לפני העלייה למטוס ונשפטו לשנות מאסר ארוכות.
בעקבות האירוע הזה ואירועים רבים נוספים הקשורים בסבלם של "אסירי ציון", עלתה אז יוזמה לעורר הזדהות עם הסבל שלהם ולהניח כיסא ריק סביב שולחן ליל הסדר, כדי להזכיר את אלו שלא זכו להגיע לכאן. הרבי מליובאוויטש הציע לשדרג את היוזמה עם תיקון קל: במקום להניח כיסא ריק, להזמין עוד משתתף לשולחן הסדר. כי במקום להשקיע בכיסאות, מוטב להשקיע באנשים.
חברים, בואו נצא מכאן בהחלטה להוסיף עוד כיסא לשולחן הסדר. כל אחד יערוך בירור קל במשפחה על צעיר או צעירה שלא מתכוונים להשתתף בשולחן הסדר. כל אחת תערוך בירור בבניין שלה על משפחה או אדם בודד שאין לו עם מי לחוות את החג. עוד אחד ועוד אחד ייצר לחירות וכולנו נצא יחד לגאולה שלמה.