הכניס לחם הפנים לארון הקודש

הסיפור מופיע בספרו של הרב משה חאגיז ("מהר"ם חאגיז" – בספרו "משנת חכמים", מאמר "באימה וביראה" אות רכ) מעובד ע"י הרב משה שיינפלד

אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעבר, הייתה קהילת יהודי פורטוגל. יחסי המקומיים אל היהודים באותה תקופה ידעו עליות ומורדות, ובסביבות שנת 1496 הוצא נגד היהודים צו גירוש מפורטוגל, או לחילופין – הטבלה לנצרות. בעקבות כך רבים מהיהודים שלא עזבו את פורטוגל התנהגו כלפי חוץ כנוצרים לכל דבר, אך היה זה למראית עין בלבד ולמעשה הם שמרו על יהדותם וקיימו מצוות בסתר, במסירות נפש רבה, הרחק מעיניהם הבולשות של שליחי האינקוויזיציה. יהודים אלו נקראו "אנוסים".

אחד מאנוסי פורטוגל, עלה לארץ ישראל והשתכן בעיר צפת. אותו יהודי נהג ללכת לשיעוריו הקבועים של רב בית הכנסת, ובאחד מן השיעורים דיבר הרב על חשיבותו הרבה של "לחם הפנים" שהיה נעשה בבית המקדש. הרב האריך להסביר, שאלוקים ציווה להעמיד ולסדר מדי שבוע על שולחן השם בבית המקדש שנים עשר לחמים, אשר הוחלפו מדי שבת והזכיר, שהלחמים נותרו טריים וחמים באופן נסי משבת לשבת. הוסיף הרב, שבזכות מצוות לחם הפנים הקדש ברוך הוא הוריד שפע וברכה לעולם כולו, והוא נאנח על כך שבעוונותינו הרבים, מאז שחרב בית המקדש אין יותר את מצוות "לחם הפנים" שעשתה נחת רוח כה גדולה לבורא.

שמע האיש את דברי הרב, והחליט לעשות ליוצרו נחת רוח כבימי קדם. מיד כששב לביתו, פנה לרעייתו, ובתמימותו הרבה ביקש ממנה להכין מדי יום שישי שתי חלות – הכי יפות שהיא יכולה לאפות – כדי להביא אותן לקדוש ברוך הוא. רעייתו הצדיקה לא הרהרה אחר בעלה ואפתה ביום שישי שתי חלות יפות, גדולות וריחניות עבור אלוקים. נטל בעלה את החלות וחשב היכן כדאי להניחן. הגיע למסקנה, שהמקום הטוב ביותר הוא בארון הקודש אשר בבית הכנסת, ליד ספרי התורה. נטל את החלות בהתרגשות, נכנס אל בית הכנסת, פתח את ארון הקודש ברטט, הניח את החלות, נשא תפילה ממעמקי ליבו ושפך את ליבו בפני הבורא, וייחל לכך, שהחלות אכן "יערבו לחכו" של הבורא.

בליל שבת לאחר תפילת ערבית, ניגש היהודי אל ארון הקודש לבדוק האם החלות אכן "נאכלו" על ידי הבורא, ומה גדולה הייתה שמחתו לראות, שאכן החלות אינן, כנראה שהן עלו לרצון לפני השם.

כך נמשך הדבר תקופה ארוכה, מדי יום שישי אותו יהודי "הקריב" בתמימות ובפשטות "לחם הפנים" לאלוקים, והוא ורעייתו היו מאושרים על כך שאלוקים מקבל את מנחתם.

דבר אחד הוא לא ידע. שבפעם הראשונה כשהניח את החלות, נכנס אחריו גבאי בית הכנסת כדי לסדר את ספרי התורה עבור הקריאה בשבת בבוקר, והנה להפתעתו הוא ראה בארון הקודש חלות ריחניות. הגבאי, שעני מרוד היה, שמח כל כך על ה"מציאה" והודה לאלוקים על המתנה ששלח לו. מה רבה הייתה שמחתו של הגבאי על כך שמידי שבוע אלוקים שולח לו חלות לשבת.

אמונתם התמימה של שני אלו יכלה להימשך זמן רב, לולא אותו יום שישי, בו רב בית הכנסת ראה "במקרה" את אותו יהודי מניח את החלות בארון הקודש. נחרד הרב מהרעיון ונזף בו קשות – וכי הנך חושב שאלוקים אוכל חלות חלילה? הרי הבורא אינו גוף ואין בו גשמיות... וכך "שפך" עליו דברי מוסר ותוכחה ודרש ממנו להפסיק ממנהגו זה. תוך כדי דברי המוסר, נכנס הגבאי כמידי שבוע לסדר את ספרי התורה ולקחת את החלות, וכשראה את החלות בידיו של אותו יהודי, הבין הגבאי מהיכן הגיעו החלות מדי שבוע, והיהודי התמים "שלנו" הבין, שאלוקים אף פעם לא לקח את החלות, וכמובן נעצב מאוד אל ליבו.

עוד באותו יום שישי "מר", הגיע שליח בהול אל הרב ואמר לו: בא אני בשליחות האר"י ז"ל, שביקש להודיעך, צו לביתך היום, כי מחר – בשבת קודש – עתיד הנך להיפטר מן העולם. הזדעזע הרב, רץ לאר"י ושאל אותו מדוע נגזרה עליו גזירה כה קשה? ענה לו האר"י, מפני שביטלת נחת רוח מהבורא, ומיום שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא נחת רוח גדולה יותר מאשר אותו יהודי תמים, שמדי שבוע "הקריב" בתמימותו את לחם הפנים.

ואכן למחרת, בשבת בבוקר, נפטר אותו רב לבית עולמו.

המקור

שם

וכבר סופר לי מפי מגידי אמת וזקני אותו דור דיעה, שבימי האריז"ל היה מעשה, שאחד מן האנוסים שבא מפורטוגל לגליל העליון בעיה"ק צפת ת"ו, ושמע מן הרב שבאחד מהקהילות קדושות אשר שם, שדרש מענין לחם הפנים שהיה קרב במקדש מידי שבת בשבתו, וכפי הנראה אותו רב נאנח בדרשתו ונצטער מאוד ואמר, 'ועכשיו בעונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן'.

ואותו אנוס ששמע את הדבר הלך בתוך לבבו לביתו, וצוה את אשתו שעל כל פנים בכל יום הששי תכין לו שתי ככרות לחם מנופה י"ג פעמים ושיהיה נילוש בטהרה, ובכל מיני יפוי, ומבושל בטוב בתנור שבבית, לפי שהיה רוצה להקריבו לפני היכל ה', אולי יתעשת הא-להים לו ויקבלם ויאכל את העולה ההיא, וכאשר דימה כן עשתה לו אשתו, ובכל יום הששי היה מוליך אותם שתי הלחם לפני היכל ה', ומתפלל ומתחנן לפניו יתברך שיקבלם ברצון טוב ויאכל אותם ויערב לו ויבושם לו, וכיוצא מדברים הללו היה מדבר ומתחנן כבן המתחטא על אביו, ומניח הלחמניות והולך לו, והשמש היה בא, ולקח שתי הלחם מבלי דרישה וחקירה מהיכן באו, ומי הביאם, ואוכל ושמח בהם כשמחה בקציר.

ובשעת מעריב היה רץ אותו האיש ירא ה' אל היכל ה', וכיון שלא היה מוצא שם הלחמניות היה שמח שמחה רבה בלבו, והולך ואומר לאשתו השבח והודאה לא-ל ית', כי לא בזה ענות עני, וכבר קבל הלחם ואכלו חם. למען ה' יתברך, אל תתרשלי בעשייתם והזהרי מאד, כי הואיל ואין בידינו במה לכבדו, ואנו רואין דלחם זה ערב לו, חובה עלינו לעשות לו נחת רוח בהם, והיה הולך ומתמיד בזה זמן מה.

ויהי היום ויקר מקרה דאותו רב של ק"ק שהיה מביא זה האיש הלחמניות על פי דרשתו ששמע, היה ביום הששי בבית הכנסת עומד על הבימה, וחוזר הדרש שהיה לו לדרוש למחרת ביום השבת קודש. והנה האיש ההוא בא כמנהגו הטוב עם הלחמניות, וקרב אל היכל הקדש, והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו כנהוג, מבלי שהרגיש שהרב היה עומד על הבימה, מרוב ההתלהבות והשמחה שהיה לו בעת שהיה מביא דורון זה לפני המקום. והרב החריש לו, והביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דיבר ועשה, וחרה לו מאד וקראו וגער בו ואמר לו, שוטה, וכי הא-לוה שלנו הוא אוכל ושותה, ודאי השמש לוקח זה, ואתה סבור שהא-לוה הוא המקבלם, וזה עון גדול לייחס שום גשמיות בהא-ל יתברך שאין לו דמות הגוף ואינו גוף.

וכיוצא מדברי מוסר השמיע לאזניו, עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות, והרב כשראה אותו קראו ואמר לו תן תודה לפני האיש, על מה באת, ומי היה לוקח השתי הלחם שזה האיש היה מביא בכל יום ששי פה בהיכל הקדש, והשמש הודה ולא בוש, והאיש כששמע בדבר התחיל לבכות, ואמר בפני הרב שימחול לו, שטעה בדרוש שלו וחשב לעשות מצוה, ולא עשה אלא עבירה כפי דבריו.

ובתוך אלה הדברים, בא לו להרב שליח מיוחד מאת האר"י ז"ל, ואמר לו בשם הרב האלהי ז"ל לך לביתך, וצו לביתך, כי למחר בעת שהיה לך לדרוש מות תמות, וכבר הכרוז יצא על זה. הרב נבהל על השמועה אשר לא טובה, והלך אצל האר"י ז"ל שיגיד לו מה פשעו ומה חטאתו, והשיב לו האר"י ז"ל שמעתי, לפי שבטלת נחת רוח שהיה לו להקב"ה. שמיום שחרב הבית, לא היה לו נחת רוח לפניו, כמו באותה שעה שאנוס זה היה מביא שתי הלחם בתמימות לבו, ומקריבם לפני היכלו, וסבור היה שה' יתברך קבלם ממנו. ומפני כך שבטלת אותו מלהביאם, נגזר עליך מיתה בלי שום פתח הצלה לפניך, והלך הרב בעל הדרוש ויצו לביתו, וביום שבת קודש בשעה שהיה לו לדרוש, נפטר לבית עולמו כאשר הגיד לו איש הא-להים האר"י ז"ל.

קשרים

• פרשת תרומה, ויקהל, פיקודי - לחם הפנים.
• פרשת ויקרא - הקרבן צריך להיות מכל הלב.