הרב אליהו שוויכה
בנוגע לטעמי מצוות הקרבנות, יש בראשונים טעמים ידועים על כך, אבל השאלה היא מדוע התורה עצמה לא כותבת את הטעם?
והנה על פי ביאורי הרבי בכמה מקומות, נמצאנו שהתורה כן מרמזת ואף כותבת על זה ובכמה מקומות:
דהנה מצינו כמה טעמים, ואחד המרכזיים שבהם זה הרמב"ן, שהקרבנות הם תחליף לאדם ועל כן לאדם לכוון שמה שהיה צריך להיות בו ח"ו מגיע לקרבן, ובכלל צריך הקרבן לפעול באדם קירוב לה'. נמצא שעיקר הקרבנות זה הכוונה. וא"כ קשה במיוחד כיצד התורה לא כותבת על עניין עיקרי שבזה.
וי"ל שרש"י מרמז על כך שהתורה מרמזת על זה:
בתחילת פרשת הקרבנות נאמר "אדם כי יקריב מכם", וכתב על כך רש"י "בקרבנות נדבה דיבר הענין", ולכאורה, מדוע התורה פותחת בדיני קרבן נדבה, הרי יש הרבה סוגי קרבנות והיה מתאים לכאורה לפתוח בדיני קרבנות הציבור (שנכתבים רק בפנחס!), או בדיני קרבנות משמעותיים יותר לכאורה?
אלא שכאן התורה רומזת לנו על טעם הקרבנות, קרבן נדבה ניתן בכוונת הלב ומתוך נדבתו, ובזה בוודאי יש כוונה, ובכך שהתורה פותחת את דיני כל הקרבנות עם קרבן זה, היא מלמדת אותנו שאת כל הקרבנות צריכים להביא כמו קרבן נדבה, לתת בכוונת הלב – כטעם הרמב"ן.
וזה מה שכותב רש"י "בקרבנות נדבה דיבר הענין", ולא דיבר הכתוב כמו שבד"כ, שכל ענין הקרבנות יש לעשותו ב'נדבה'[1].
א"כ מצינו מקום אחד בו מרומז טעם הקרבנות.
טעם זה של הרמב"ן מרומז במקום נוסף:
תורת הקרבנות נפתחת עם הפסוק "אדם כי יקריב מכם", מדוע נאמר הלשון "אדם" שהיא לשון לא רגילה, רש"י כותב על כך שזה בא לרמז על אדם הראשון שלא הקריב מהגזל, וי"ל שיש בזה רמז נוסף: כמו אדם הראשון שהיה לפני החטא "אדמה לעליון", שהביא את הקרבן לא כחובה או כתיקון חטא, אלא רק מתוך רגש לה', כך צריכים להביא את כל הקרבנות[2].
א"כ מצינו מקום שני בו מרומז טעם הקרבנות.
[טעם זה של הרמב"ן הוא משתנה מקרבן לקרבן, שהרי יש הרבה סוגי קרבנות וכל קרבן יש בו פרטים שונים, ולכן כל קרבן בא לבטא משהו פרטי אחר בהתקרבות האדם, קרבן חטאת או מנחה וכיו"ב, אבל יש קרבן אחד כללי שהוא בא לבטא התקרבות כללית של האדם וזה קרבן העצים ( – התנדבות העצים בשביל שיהיו עצים למערכה):
למרות שישנם סוגים שונים בקרבנות, מ"מ התחלת ויסוד כל הקרבנות הם שצריך האדם להיות מוכן למסור את כל מהותו אל השי"ת, ולא רק חלקים מסויימים. וזהו מה שעם כל סוג קרבן, איזו שהיא, שורפים עצים, כי עץ מורה על מהות האדם עצמו - "האדם עץ השדה" (שופטים כ, יט). והרי זה מורה שבכל קרבן נשרף ונמסר לה' לא רק פרטים מסויימים אלא גם "האדם עץ השדה" - מהות האדם עצמו.
ומלבד זאת זה מתבטא דווקא בעצים: כל קרבן יש בו תועלת, ואפילו קרבן עולה יש בו תועלת "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", אבל בקרבן העצים אין מאומה. ולכן דווקא בו יש מעלה של הקרבן הכללי.
ולכן בהבאת קרבן העצים הייתה שמחה מיוחדת, ולכן הבאת העצים נקראת קרבן ולא מכשיר מצווה, כי זוהי מטרת הקרבנות[3]].
והנה טעם זה של הרמב"ן רש"י מרמז במקום נוסף:
בסוף הדינים על הקרבן הראשון בפרשה נכתב: " ונמצה דמו על קיר המזבח", ומבאר רש"י "ונמצה דמו – לשון מיץ אפים", יש לבאר שבדברי רש"י אלו, בסיום ביאור הקרבן הראשון שמוזכר בתורה – קרבן עולה – מרומז תוכן כללות ענין הקרבנות, שבאים בדרך כלל על חטאים ועוונות ומכפרים עליהם, כי בכתוב "מיץ אפים" מרומז תוכן ענין החטא, וגם ענין התשובה והכפרה על זה.
כל חטא יוצר מעין 'ריב' עם הקב"ה, "שהרי כל הכועס כאילו עובד ע"ז" וזה התוכן בפסוק "מיץ אפיים יוציא ריב" – על-ידי הכעס נוצר מעין 'ריב' ונתק עם הקב"ה. וכאשר האדם שב בתשובה, הוא נדרש לתקן את ה'ריב' הזה, וכיצד מתקנו: כאשר יהודי מביא קרבן ועושה תשובה על העבירה, אז גם "מיץ אפים יוציא ריב", הוא כובש כעסו ומרגיז יצ"ט על יצה"ר ואז יוציא ריב – ריב עם היצה"ר. ולכן כתוב אפים לשון רבים, שיש כעס וריב בזמן העבירה, ויש בתשובה, כשהוא רב עם היצה"ר!
ורש"י מביא פסוק זה דווקא בכדי לרמז על טעם הרמב"ן שהקרבן עניינו תשובת האדם[4].
[והנה ודאי שגם לפי הרמב"ן שטעם הקרבן זה תשובה יש בקרבן חטאת ואשם גם כפרה ואין זה הטעם היחיד[5]].
א"כ מצינו מקום שלישי בו מרומז טעם הקרבנות.
עד לכאן מצינו ג' מקומות בהם רש"י מרמז על טעם הרמב"ן בתורה.
בלקו"ש חל"ב שיחה ג' הרבי מחלק בפרטיות בין טעם הרמב"ן לטעם ספר הבהיר, שהרמב"ן זה על ידי התבוננות בחומרת המעשה ושהיה צריך להיות בו וכו', ואילו בספר הבהיר הוא שקרבן מלשון קירוב, והוא על ידי זה שאדם יגלה שמציאותו האמתית היא קדושה וממילא מציאות החטא לא אמיתית אצלו, וזה מרומז בכך שהתורה כותבת אדם כי יקריב מכם ולא אדם מכם כי יקריב, שהאם צריך לקרב את עצמו[6].
נמצא שגם טעם זה מרומז בתורה.
א"כ מצינו מקום רביעי בו מרומז טעם הקרבנות.
והנה ברש"י עצמו ניתן לראות טעם הקרבנות באו"א, ואף הוא מרומז בתורה:
בקרבנות מצינו משהו מיוחד שאין במצווה אחרת, נאמר בתורה כמ"פ, "אשה ריח ניחוח לה'", וכיו"ב, ומדוע דווקא בקרבנות? על כך רש"י כותב "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".
וי"ל שבכך רש"י מבאר טעם הקרבנות – שאין להם טעם, היינו, בחוקי התורה יש טעם כמוס שאנו לא יודעים ועושים זאת מבלי לדעת, בקרבנות הטעם הוא שאין להם טעם כמוס ועושים זאת רק מכיון שה' אמר, וזוהי מעלה מיוחדת בקרבנות.
ולכן נאמר ריח ניחוח בכל הקרבנות חוץ מקרבנות חטאות[7], אשמות ותודה, כי בקרבנות אלו מודגש שמביא הקרבנות בשביל סיבת כפרה או הודאה, אבל בשאר הקרבנות שאין שום סיבה מודגש הענין שכל המטרה היא "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני[8].
וההוראה מטעם הרמב"ן: התפילה היא במקום הקרבן, וכמו שבקרבן המטרה היא ביטול האם, גם בתפילה המטרה היא התבוננות בביטול האדם והעולם, איך ש"כלא קמיה כלא ממש חשיבי"[9]. ----[1] לקו"ש חי"ז עמ' 12
[2] לקו"ש חי"ז עמ' 14
[3] לקו"ש חכ"ב עמ'11
[4] לקו"ש חי"ז עמ' 20
[5] לקו"ש ח"ג עמ' 944.
[6] לקו"ש חל"ב עמ' 16.
[7] ובחטאת היחיד יש מפני סיבה
[8] לקו"ש חל"ב עמ' 3)
[9] תורת מנחם ח"ג עמ' 228