דרשת הלכה: נטילת תרופות בפסח

• מי שלוקח טיפול תרופתי קבוע במשך השנה, כגון טיפול בלחץ דם, מחלות לב, סכרת וכו' – האם צריך לבדוק הכשר על התרופה לפסח?

• אדם שיש לו כאב ראש בימי המועד – האם צריך לברר את כשרות התרופה?

• מה עם מתן אנטיביוטיקה מתוקה לילד?

• האם צריך למכור לגוי תרופות שאינן כשרות לפסח?

הקדמה

ראשית נקדים ונבהיר כי הדיון נוגע רק לתרופות הנלקחות דרך הפה. אך כל סוגי המשחות המיועדות לשימוש חיצוני וכן הטיפות המיועדות לעיניים ולאוזניים, משאפים (תרסיסים לסוגיהם), תכשירים לאינהלציה שמעורב בהם כוהל חמץ אך עומדים לשימוש חיצוני ולא דרך הפה, וכן זריקות, פתילות וכל חומרי החיטוי שעל פני העור - מותרים לשימוש בפסח[1].

כן נקדים ונבהיר כי הדיון לקמן הוא בחולה שאין בו סכנה. חולה מסוכן, דיניו אחרים וצריך לשמוע לדעת הרופא.

כללים

לגבי אותן תרופות הנלקחות דרך הפה, יש בהן כמה רמות:

א.  תרופות שאין בהן טעם וכל שכן בעלות טעם מר, כגון כדורים וטבליות שונות, לחולה הלוקח אותן באופן קבוע (לבעיות כמו סכרת, לב, לחץ דם וכן תרופות פסיכיאטריות) – יכול להמשיך לקחת את התרופות הרגילות ואין צורך לשנות ולנסות תרופות אחרות. שכן שינוי סוג התרופה וקביעת המינון הנכון הוא דבר מורכב ואין חובה להכניס עצמו בסיכונים כאלו.

ב. תרופות כאלו שאין בהם טעם, לחולה רגיל שלוקח אותן לתקופה קצרה (כגון דלקת גרון עם חום גבוה שצריך לשכב במיטה או כאבים חזקים הגורמים לו לשכב במיטה) – צריך לבדוק שהתרופה כשרה לפסח. במידה ואינה כשרה והרופא אומר שאין תרופה אחרת מתאימה לבעייתו – כתבו הפוסקים (חזון עובדיה פסח עמוד קכ, שמירת שבת כהלכתה פרק מ סקפ"ז) כי יכול לקחת את התרופה.

כמו כן, אם יש לו ספק אם התרופה כשרה לפסח (כגון שאינה בחוברת התרופות) והיא בלא טעם – יכול לקחתה.

אולם אדם שיש לו מעט חום או כאב ראש חולף – יבדוק שמשכך הכאבים כשר לפסח ואם לא – לא ייקח. וכל שכן להולכים בשיטת רבנו הזקן שמחמיר יותר בתערובות חמץ.

ג. בעיה יתירה היא בתרופות שיש בהם ממתיקים שונים, כמו כדורים עם ציפוי מתוק וכן סירופים לילדים עם טעם מתוק – תרופות אלו חייבות הכשר לפסח. ואם אין ברירה ואין לו תרופה אחרת ואינו יכול להפסיק את הטיפול - ייקח חתיכת ניר ויעטוף את התרופה ויבלע באופן שלא ירגיש את המתיקות, או שירסק את הכדור ויפגום אותו על ידי דבר לא טעים וכך לא ייהנה מהטעם. (גם חולה שיש בו סכנה, מוטב באם אפשר לנהוג באופן הזה).

ה. ויטמינים צריכים הכשר לפסח ואינו יכול לקחתם בלא הכשר.

הסבר הנושא בהרחבה:

תרופות

הבעיה העקרונית עם תרופות, היא עירוב של עמילן בתוכן. כל תרופה מורכבת מחומר כימי תרופתי פעיל, שהוא בדרך כלל כמה גרגרים קטנים, וכן תרכובת עמילן שהיא מקשיחה ומתנפחת ויוצרת צורה של כדור או כמוסה וכך אפשר להחזיק ביד את הגרגרים הקטנים הללו. כמו כן, משתמשים לעיתים בעמילן בשביל להדביק את חלקי התרופה.

העמילן יכול להיות מופק מפחמימות חיטה ואז הוא חמץ, אבל אפשר גם להפיק אותו מתפוחי אדמה טיופקה (מין צומח), וכן מתירס וקטניות שונות. במידה והוא מופק מכל הצומח שאינו חמץ או הקטניות – אין כל בעיה. השאלה היא בעמילנים שמופקים מן החיטה והם כשלעצמם חמץ.

בנוסף לכך, בסירופים שונים מערבים גם אלכוהול חמץ וכן חומרים ממתיקים (כגלוקוזה סורביטול ומולטיטול) וגם חומרים ממתיקים אלו עלולים להיות מיוצרים מעמילן חמץ[2].

בעבר, רוב התרופות היו מיוצרות מעמילן חיטה ולכן הייתה בעיה גדולה בתרופות. בימינו תהליך עשיית התרופות משתנה ועובר לשימוש בעמילן קטניות או מהצומח ולכן בכל שנה מצטרפות תרופות נוספות לרשימת התרופות הכשרות לפסח. עם זאת, הדיון הוא כאמור באותן תרופות המעורבות בוודאי בעמילן חיטה.

הנה, היה אפשר להקל בכל זה, משום שהעמילן נפגם ואינו ראוי למאכל כלב, והרי הדין במאכל חמץ שהתעפש, התקלקל או נרקב עד שאינו ראוי למאכל כלב - שאין עוברים על שהייתו בפסח. אמנם אין זה מספיק, משום שרבנן גזרו את איסור 'אחשביה' בפסח. כלומר, החמירו וגזרו כי גם חמץ שאינו ראוי למאכל כלב, אם האדם אוכל ממנו בכוונה בפסח, הרי בעצם אכילתו הוא מחשיב את החמץ והופך אותו לדבר ראוי ונמצא שהוא אוכל חמץ[3]. וכך בענייננו, כיון שהאדם אוכל את התרופה, ניתן לטעון כי הוא רוצה בכל הרכיבים שלה, כולל אלו שהם חמץ.

מצד שני, ישנם שיקולים להקל:

א. הדרך שבה נהנים מהחמץ, היא שלא כדרך הנאתו. משום שהחמץ מעורב עם חומרים נוספים (חלקם מרים) שאין בהם כל הנאה ואינו נאכל בפני עצמו. כך כתב הרמב"ם (יסודי התורה ה,ח) שאסור לחולה שאין בו סכנה להתרפא באיסורי הנאה, אבל אם נהנה "שלא כדרך הנאתן, כגון ... שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל - הרי זה מותר אפילו שלא במקום סכנה, שהרי אין בהן הנאת החיך".

ב. ביחס לטענה שהאדם מחשיב את החמץ ורוצה בו, אפשר לטעון (חזון עובדיה שם, אגרות משה או"ח ח"ב סימן צב ועוד רבים), שאין זה שייך לענייננו. משום שהוא מחשיב ורוצה רק את החומר הפעיל שבתרופה ולא מעניין אותו העמילן שהוא לא החומר המרפא אלא רק מנפח או מדביק את[4] התרופה[5].

לכן, למעשה: בחולה שנוטל תרופות קבועות נגד לחץ דם וכיוצא בזה – יכול להקל ואינו צריך לשנות בפסח. אולם חולה שאין בו סכנה, לכתחילה יעדיף לקחת תרופה שאין בה שאלת חמץ ויכול להקל רק אם אין לו תרופה אחרת. וכך נפסק להלכה ברמ"א (יור"ד סימן קנה ס"ג): "אין מתירים שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואות בהיתר כמו באיסור".

אבל אדם שסובל מכאבים רגילים, כגון כאב ראש וצריך לקחת משכך כאבים – ייקח משכך כאבים שאין בו תערובת חמץ.

כל זה בתרופות מרות או תרופות ללא טעם, אבל בתרופות שיש בהן ממתיקים שונים ויתכן שמתיקות זו מורכבת מעמילן חמץ, הרי כאשר החולה מרגיש את הטעם הטוב של התרופה, ודאי דעתו גם על הטעם הטוב ולא רק על החומר הפעיל וברור שהוא מחשיב את החמץ. כמו כן, אין כאן את ההיתר של תרופה שלא כדרך הנאתה, שהרי הוא נהנה מן החמץ.

לכן אסור בפסח שום תרופה שיש בה טעם טוב ואינה נמצאת ברשימת התרופות הכשרות לפסח. ואם אין ברירה, כגון שאין לו תרופה אחרת להחליף ואינו יכול להפסיק את הטיפול, ייקח חתיכת ניר ויעטוף את התרופה ויבלע באופן שלא ירגיש את המתיקות, או שירסק את הכדור ויפגום אותו על ידי דבר לא טעים וכך לא ייהנה מהטעם.

ויטמינים

ישנם ויטמינים (סוגים מסוימים של ויטמין סי או ויטמין די, חומצה פולית וסוגים שונים של ברזל), בהם החומר הפעיל עצמו מופק מחמץ ואם כן יש בהם 'אחשבי' כשלוקח את התרופה[6].

ישנם גם ויטמינים בהם לפחות החומר הלא פעיל הוא מחמץ. ומכיוון שהם רק ויטמינים ולא מאכל לחולה ממש - אין היתר לקחתם. לכן צריך לברר היטב איזה ויטמינים כשרים לפסח ומה שאין עליו הכשר – אין אפשרות לקחת.

חשוב להוסיף בכל זה: רבנו הזקן מחמיר בדברים שדרך עשייתם הקבועה היא על ידי תערובת חמץ ולא מצאנו שמתיר לקחת תרופה דרך הפה בגלל שאינה ראויה לאכילה ואפילו לחולה שאין בו סכנה. ולכן ההולכים בשיטת רבנו הזקן - יש להחמיר יותר ולחפש תרופות הכשרות לפסח.

האם צריכים להיכלל במכירת חמץ?

לגבי מכירת תרופות במכירת חמץ: תרופות שאינן ראויות לאכילה, מותר לקיימם בבית ואין צריך למוכרם. כיוון שהחמץ מעורב יחד עם חומרים מרים והם פוגמים את החמץ והופכים אותו להיות אינו ראוי לאכילה ומותר לקיימו בבית[7].

תרופות עם טעם, כתב בשמירת שבת כהלכתה שצריך למוכרן במכירת חמץ, כיוון שהחמץ שבהם הוא טוב וניכר ואינו בטל. (ויש להעיר, שגם הפוסקים הסוברים כדעת הגר"א, שאין לסמוך על מכירת חמץ בחמץ גמור, מסכימים שתרופות ניתן למכור). ויש שכתבו שאין צריך למכור את התרופות כי סוף כל סוף הם מעורבות בתרופה ואינם מאכל כל אדם ואין בהם חובת ביעור. 

ויטמינים צריך למכרם במכירת חמץ (וגם מי שאינו סומך על מכירת חמץ יכול למכור אותם), כי תרופות אלו הם לא מאכל חולים אלא מאכל בריאים.  ----[1]וגם אם יש בהם תערובת חמץ, יש להתיר על פי המובא לקמן: א. הם תערובת חמץ עם חומרים נוספים.ב. משתמשים בהם בשימוש חיצוני ואין זה דרך ההנאה מחמץ, וכל שכן מכך שמתירים בסימן תסו להתרפאות בחמץ בעין של גוי על מכה חיצונית.

[2]אין להקל בתרופות משום תערובת חמץ, היינו שהעמילן מעורב עם חומרים אחרים ובטל אליהם כשמכינים אותו לפני פסח, שכן: א. פעמים רבות העמילן אינו בטל בשישים לגבי חומרים אחרים ואז צריך לבערו (ראה תחילת סימן תמב). ב. כאשר הוא מדביק ומקשה את חלקי הכדור, הוא דבר המעמיד שאינו בטל אפילו באלף. ג. כתב המחבר בסימן תמב ס"א שעירוב חמץ במורייס (שומן דגים) ובתריאקה (מין תרופה שהיא מאכל חולים), אינו בטל מדרבנן אפילו באלף. ומבאר רבנו הזקן את דברי המחבר (בסימן תמב סכ"ב ובקו"א שם), וכן המשנ"ב (בסימן תמז שער הציון יא) מביא את ביאור רבנו הזקן), אשר סיבת האיסור הוא משום שכל דבר ש'דרך עשייתו' – היינו תהליך הייצור שלו חייב להיות - על ידי עירוב חמץ, אינו בטל אפילו באלף. ולכן מורייס ותריאקה שמייצרים אותם על ידי חמץ – אין החמץ בטל אפילו באלף. 

[3]כך דעת הרא"ש, שיש אחשביה בחמץ שנפסל. והמחבר נראה שסובר כמותו עיין תמב ס"ט שכתב שמותר לקיים החמץ ומשמע שלא לאכול. וכן פסק שם רבנו הזקן בסוף הסימן וכן המשנ"ב.

[4]ועדיין אפשר לטעון להיפך, ראה הגרש"זאוירבעךבספר שולחן שלמה פסח עמוד סח, שמאחר והאדם צריך את חלקי החמץ שבה כדי שיוכל לאכול את התרופה, דעתו גם על חלקי החמץ המחזיקים את התרופה ולכן יש חשש של 'אחשבי' בחלקי החמץ (ונראה שחזר בו מדבריו בשש"כ).

[5]באמת אפשר לטעון יותר מזה: גם אם לוקח את החמץ עצמו בעין (שאינו ראוי לאכילת כלב), בלא שמעורב עם חומרים אחרים– אין בו אחשביה אם כוונתו לשם תרופה. משום שרוצה לאוכלו לשם תרופה ולא לשם אוכל. וכך כתב הכתב סופר והדרכי תשובה סימן קנה סקכ"ח שאין אחשבי' כשאוכל לשם תרופה.

אבל השאגת אריה (סימן עה) כתב שזה נקרא אחשבי' ואסור לחולה לאכול תרופה שאינה ראויה לאכילה (ולדבריו יוצא שהיתר הרמב"ם לאכול איסורי הנאה מרים, לא נאמר על אכילת חמץ בפסח, ומלוגמא שנאמר שם היא הנאה חיצונית כמו משחה וזה מותר כמבואר בסימן תסוובשוע"ר שם). ובשיטת שוע"ר יש לדון אם אסור לאכול תרופה (לא מדין אחשבי' אלא) מדין דרך עשייתו שלא בטל, וראה שם סל"ג, ואכמ"ל.

[6]ואף שלשיטת הכתב סופר אין אחשבי' בתרופה מ"מ השאגת אריה כן מחמיר ובוודאי רבנו מחמיר וכן יתכן שהכתב סופר התיר רק בתרופה ממש שהיא מאכל חולים ולא ויטמינים שהם מאכל בריאים.

[7]שולחן ערוך תמב ס"א, ס"ד, ס"ט.