לקו"ש חל"ב ויקרא א | בשיחה המלאה מופיעים פרטים נוספים שאינם מופיעים כאן, מומלץ לעיין במקור!
פתיחה
פתחו את החומשים בפרק א פסוק ט ר' זונדל, קרא בבקשה את הפסוק:
"וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'."וכעת, ר' איסר, תקרא בבקשה את רש"י על המילה "ניחוח":
ריח ניחוח. נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י?
[לשמוע את הקהל]
רש"י מסביר שהקרבנות הם "ריח ניחוח לה'" לא במובן הפיזי (כי באמת לבהמה נשרפת עם העצמות אין ריח יוצא דופן למעליותא. וגם... הקב"ה לא בדיוק נהנה מריחות גשמיים) – אלא זוהי נחת מיוחדת מקיום המצוה "שאמרתי ונעשה רצוני".
השאלה
בין הקשיים שיש ברש"י הזה יש קושי אחד בולט: המילים "ריח ניחוח" לא מופיעות כאן לראשונה. מי שזוכר אצל נוח כבר נאמר "וירח ה' את ריח הניחוח". שם רש"י לא הסביר מאומה, ופתאום כאן זה מציק לו, והוא צריך להסביר "שאמרתי ונעשה רצוני"1?
ההסבר
זה ברור ומובן מאליו שהקב"ה לא נהנה מריח פיזי. והכוונה ב"ריח ניחוח" היא בנחת רוחנית שיש לקב"ה ממעשיו של האדם. ולכן בנוח רש"י לא צריך להסביר כלום. נח יצא מהתיבה, מלא ברגשי תודה לה' ובהתרגשותו הרבה הקריב קרבן – ברור שהקרבן הזה הוא "ריח ניחוח" ויגרום לה' להבטיח ש"לא אוסיף לקלל עוד את האדמה". לקב"ה יש סופסוף נחת ממה שקורה שם בעולם למטה.
אבל כשמגיעים לספר ויקרא, מתעוררת שאלה: פתאום הקרבנות הופכים להיות מצווה ועניין מרכזי מאוד ביהדות, והתורה מדגישה בהם את המילים "ריח ניחוח" מה שלא נאמר על אף מצוה אחרת – והשאלה מה יש בקרבנות שאין בתפילין וציצית, מדוע דוקא כאן התורה מדגישה "ריח ניחוח לה'" – שזה גורם נחת רוח ותענוג למעלה.
התשובה של רש"י עמוקה מאוד. וזה למעשה אחד המקומות הבודדים בתורה שרש"י עוסק בהסבר למצוות. רש"י הוא פשטן ולא פילוסוף ואין מעניינו להסביר את המצוות. אבל כנראה שקושיית המשמעות של הקרבנות (שהעסיקה את כל הוגי היהדות) בולטת עד כדי כך, שגם רש"י חייב להתייחס אליה, וזה ההסבר:
לכל מצוה יש תועלת עבור האדם. יש מצוות שגורמות לאדם שיעבוד המוח והלב (תפילין), יש מצוות שמקנות לו מידות טובות (כיבוד אב ואם וכו'). יש גם מצוות שמוגדרות 'חוקים' – שבהם האדם לא יודע מה מטרתם, אבל גם בהם יש תועלת לאדם – בכך שהוא מתרגל להכניע את עצמו בפני הקב"ה.
אבל המטרה של הקרבנות שונה לחלוטין: לקב"ה יש עניין בקרבנות. הקב"ה רוצה את זה. כשיהודי מקריב קרבן הוא צריך לדעת – שזו מצוה שהמשמעות שלה עבורו לא רלוונטית, זוהי "עבודת ה'", כשיהודי לוקח קרבן גשמי ומעלה אותו על גבי המזבח, הוא גורם לנחת רוח למעלה (לכאורה, כמבואר בחסידות ובתניא בהרחבה שבזה מרוממים את העולם).
– וזה הפירוש "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", כשיהודי מקריב קרבנות את מקיים את רצונו של הקב"ה, ולא עבור האדם כלל!
(זו הסיבה שעל קרבן חטאת ושלמים לא מופיע הפסוק "ריח ניחוח לה'" – כי הם בהחלט עונים על צורך של האדם לכפר על חטאיו, ועל כן אין זה רק "שאמרתי ונעשה רצוני").
ההוראה
וזה המוסר השכל מהקרבנות לחיים שלנו:
עבודת הקרבנות בנפש האדם, היא שיהודי צריך לעשות דברים עבור הקב"ה, גם אם אין לו שום תועלת מזה.
רבי זושא מאניפולי אמר, שאם יציעו לו להתחלף עם אברהם אבינו, שהוא יהיה אברהם אבינו – ואברהם אבינו יהיה "זושא". לא יסכים. "מה ירוויח הקב"ה מהעסקא, קודם היה אברהם אבינו אחד וזושא אחד, ועכשיו יש אברהם אבינו אחד וזושא אחד – אז לאיזה צורך?".
זוהי גישה מאוד עמוקה של חסידות, שרמוזה כאן ברש"י – במקום לחשוב מה אתה צריך (בגשמיות וברוחניות), תחשוב עבור מה הקב"ה צריך אותך! ----[1] גם בפרשת תצוה מופיעים המילים "ריח ניחוח", וגם שם רש"י מבאר "שאמרתי ונעשה רצוני" (כט, יח).
Footnotes
-
גם בפרשת תצוה מופיעים המילים "ריח ניחוח", וגם שם רש"י מבאר "שאמרתי ונעשה רצוני" (כט, יח). ↩