הנחייה: סדר פסח אודסה (וולף)

הרב אברהם וולף, אודסה

ב"ה ליל הסדר תשע"ז

חג שמח לכולם...

חג הפסח הוא אחד מהמצוות הראשונות שנצטווינו בהם לדורות, וחלק מהמשמעות שלו היא העברת סיפור יציאת מצרים מדור לדור. ללא ספק הדבר שהכי מודגש בחג הפסח הוא העניין של ליל הסדר, שהוא מצוות - היום מפני שקוראים בו את ההגדה ומקיימים את המצווה של "והגדת לבנך..."

כמובן שגם הגפילטע פיש והמרק עם הקניידלאך הוא חלק מ"מצוות" היום, וגם את המצווה הזו אנחנו לא הולכים להפסיד, נגיע אליה בהמשך הערב...

ישנה בדיחה יהודית: שפעם אחת יצא יהודי אחד עם גוי (במקומות בעייתיים אפשר לספר סתם כך על שני יהודים...) לעשות טיול ברחבי תבל. בדרך אזל כספם ולא היה להם מה לאכול ובדיוק הגיע ערב פסח. אמר היהודי לגוי: אני אלמד אותך קצת ממנהגי היהודים בפסח, ובערב נכנס לאיזה בית כנסת והיהודים, רחמנים הם והם ירחמו עלינו ויקחו אותנו כאורחים לסדר פסח. ואכן, הוא לימד אותו איך עושים קדוש ונוטלים ידים וכו', רק שכח להגיד לו שלפני שמתחילים לאכול את הסעודה אוכלים מרור...

בערב נכנסו לבית הכנסת, ואכן בעל הבית אחד לקח את היהודי לאורח ובעל הבית אחר לקח את הגוי, בחשבו שגם הוא יהודי.

רעב ומצפה הסב הגוי לשולחן הסדר, בתחילה נתנו לו כרפס במי מלח ושאר דברים הנהוגים בסדר, אמרו את ההגדה, נטלו ידיים לאכול מצה והוא שמח, כי כפי שלימדו היהודי עתה יאכלו בשר ודגים ומיני - - מטעמים.

אך פתאום נותנים לו מרור, ונדמה לו, שזהו כל האוכל שיגישו. בכעס - גדול קם מן השולחן וברח מן הבית בצעקות וקללות על היהודים, "אחרי כל הסדר נותנים דברים כאלו".

מר נפש ורעב שב אל בית הכנסת, ובחצות לילה מופיע היהודי, שבע וטוב לב.

מששאל את חברו לשלומו סיפר לו הלה בכעס גדול על הרפתקאותיו. אמר לו היהודי "גוי שוטה, אם היית מחכה עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני"!

לכן אני מודיע כבר עכשיו, שאחרי המרור הערב, יגיע גם ה"שולחן עורך" בהידור, אבל כמובן נתחיל עם "הסדר" עצמו.

שמות החג

חג הפסח נקרא בחמישה שמות בשל הטעמים דלהלן:

• חג המצות הוא השם המופיע בתורה לחג זה, על שם המצות שאכלו – בני ישראל בצאתם ממצרים.
• חג הפסח על שם שהקב"ה פסח על בתי ישראל במכת בכורות. - חג החרות על שם שבני ישראל יצאו מעבדות (מצרים) לחרות והיו - לבני חורין, כפי שאנו אומרים בתפילות החג "זמן חרותנו".
• [חג החירות. הוא נקרא כך על שם שבני  ישראל יצאו מעבדות (מצרים) לחרות והיו לבני חורין. ההגדה של פסח נסובה סביב הרעיון של סיפור העבדות והיציאה לחרות. ]
• חג האביב על שם שהחג נחוג בחודש האביב. -
• חג הגאולה על שם שאנו עתידין להיגאל בחודש זה, כמו שנאמר - "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל".

ישנם עוד מספר שמות לחג, שמות בהם משתמשים יהודים במדינות שונות:

בקרב יהודי עיראק למשל: מוכר חג הפסח גם בשם שִתַאחַ 'א, שזהו בעצם גלגול של הצירוף "השתא הכא "בארמית (ובעברית "השנה כאן") המוזכר בהגדה בפיוט 'הא לחמא עניא'.

בקרב יהודי קווקז (שכמה מהם יושבים איתנו כאן הערב(, נקרא החג בשם "ניסוֹנוּ", שכפי הנראה נגזר משם חודש ניסן העברי בהגייתו בניבם הפרסי.

וכמובן שם החג באנגלית, ואולי שם החג המוכר ביותר לאחר "חג הפסח"- Passover .

•••

להרגיש כמו מלך

חג הפסח הוא חג המלכים, חג בו כל אחד מאתנו אמור להרגיש כמלך, ואחד הדברים שהיום נעשה בכדי להרגיש כך הוא עניין ה"הסיבה "–

1. את כל ה 4 כוסות נשתה בהסיבה כמנהג המלכים.

2. את המצות נאכל גם כן בהסיבה כמנהג בני המלכים.

דבר נוסף שנהוג בקהילות ישראל, שנעשה בשביל להרגיש שאנו חוגגים את "חג המלכים" בכל בית מוציאים את כל הכלים היפים ביותר, את כלי הכסף, את הבגדים הכי יפים.

האדמו"ר הקודם סיפר פעם שאצל האדמו"ר המהר"ש היו מעמידים על השולחנות בשעת ה"סדר" את כל כלי הכסף והזהב שהיו בבית, והיו רבים כאלה.

אחרי אמירת "שפוך חמתך "לא היו סוגרים את הדלת למשך הלילה. בליובאוויטש היו שני עגלונים, שאול ושלמה, שהיו גנבים.

הם היו אומרים שבפסח אין הם גונבים ח"ו, וכך גם לא בשבתות וחגים.

אלא מה? הם מבקרים במקומות כדי להתבונן מה יש להם "לעשות" בחול המועד...

ליל המלכים הזה מגיע אחרי שבועות של ניקיונות והכנות אחרי שמכרנו את החמץ לרב,

אחרי שאתמול בערב/שלשום בערב – בדקנו את החמץ,

אחרי שהיום/אתמול שרפנו את החמץ – אחרי שביטלנו את החמץ,

הבית כבר נקי, בית הכנסת כבר נקי, אפשר כבר להתחיל לחגוג את החג כהלכתו.

בדיחה: כמה אפשר לעזור?

ואם דיברנו על הניקיונות והעבודה הקשה של ההכנות לחג הזה אז אני מוכרח לספר לכם את הבדיחה היהודית הישנה והטובה על בעל הבית אחד שניגש אל אשתו בעיצומם של עבודות הניקיון לפסח.

כיצד אוכל לעזור בהכנות? שואל הבעל הטוב... תלמד בבית הכנסת וזו תהיה העזרה הכי גדולה, עונה לו הרבנית.

כעבור שעתיים הוא חוזר הביתה מה קרה שכבר חזרת? שואלת אשתו "נו", עונה הבעל: "כמה אפשר לעזור?"

סידור המצות

נעבור עכשיו לסידור הקערה ונעשה זאת יחד.

לפני כל אחד יש שלושה מצות,

1. המצה העליונה היא כנגד הכהן,

2. המצה האמצעית היא כנגד הלוי,

3. והמצה התחתונה כנגד הישראל.

אופן סידור המצות בתוך הקערה הוא כזה:

1. שמים את המצה התחתונה שהיא כנגד הישראל,

2. עליו את המצה שהיא כנגד הלוי,

3. ומעליהם את המצה השלישית שהיא כנגד הכוהן.

עכשיו, לאחר שכבר הושבנו את כל עם ישראל יחד סביב השולחן, חשוב מאוד שנשים לב, שבכל זאת לא הצלחנו גם השנה לצערנו להביא את כל היהודים ב[אודסה] לסדר, אבל מצות בקערה הכנו להם, ובאם מישהו עוד יפתיע אותנו וייכנס, רעב הוא כבר לא יישאר, גם אם הוא לא יודע האם הוא כהן, לוי או רק ישראל, מצה אחת בוודאי הוא ימצא אצלנו "בקערת הסדר".

כשאנחנו מדברים על מצות

מידי שנה היה הרבי משגר לשלושה אישים בירושלים מצה שלימה לפני הפסח. השליח למסירת המצות היה הרה"ח הרב עזריאל זליג סלונים ז"ל שהיה נוסע אל הרבי מידי שנה מלפני פורים עד לפני הפסח.

בשנת תשכ"ט נתן הרבי לרב סלונים ב"יחידות "שתי מצות בלבד. תמה על כך הרב סלונים ואמר כי מידי שנה הוא מקבל שלוש מצות. תחילה הרבי לא הגיב. אך כאשר הרב סלונים חזר ו"הזכיר "נתן ל והרבי מצה שלישית, והנה כאשר הגיע לירושלים והתכונן למסור את המצות ליעדן, הבין את פשר הדבר וידע כי לא "טעות "ח"ו הייתה כאן, שכן, בתשיעי לאותו חודש ניסן נפטר הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, שהיה אחד מהשלושה שהרבי נהג לשלוח אליהם מצה...

ואם דיברנו על הרב לוין, אני רוצה לספר לכם סיפור נוסף ומיוחד עליו, אבל, זה כבר יהיה בסוף הערב, שווה להישאר ערים בשביל הסיפור הזה...

עכשיו כשאנחנו יושבים כאן בסדר שלנו, ישובים עוד אלפי יהודים סביב שולחנות הסדר בכל אודסה, בסדרים פרטיים בבתיהם, ובסדרים ציבוריים שהקהילה מארחת,

וכולנו יחד, כל יהודי אודסה, היום מלכים.

שקט...

את הבדיחה הזו ניתן לספר בכל הזדמנות כשהרעש באולם יתחיל להפריע לכם, והששששש... כבר לא יעזור.

מספרים שאחד מראשי ממשלת ישראל נפגש עם נשיא ארצות הברית, בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.

לשאלת נשיא ארצות הברית: כמה אנשים גרים אצלך?

ענה ראש הממשלה: 5 מיליון

שאל אותו הנשיא: "ולזה אתם קוראים תפקיד קשה?"

אני נשיא של 250 מיליון אזרחים...

ענה לו ראש הממשלה: אני אבל ראש ממשלה של 5 מליון "ראשי ממשלה".

כך שהיום אני מנהל סדר, של 180 מלכים.

זה תפקיד לא קל, אז לפחות תעזרו לי עם השקט...

ד' כוסות

אם כן, כמו שאמרנו, הלילה נחגוג את כל הסדר נחגוג כבני מלכים

במסגרת הסדר היום וההתנהגות שלנו כמו מלכים, אנו נשתה גם ארבעה כוסות יין, חז"ל תיקנו לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר, כנגד ארבע לשונות של גאולה הכתובות בתורה:

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"

"והצלתי אתכם מעבודתם"

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים",

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים.

וכמובן את הכוס החמישית שנמזוג לאליהו הנביא בסיום ארוחת החג כסימן לגאולה העתידית.

פירוש נוסף:

(מתאים יותר למקומות בהם (הפמיניזם) מקומם של הנשים תופס מקום חשוב יותר)

ארבעת הכוסות הם כנגד ארבעת האמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה. הכוס הראשונה היא כנגד שרה שיחד עם אברהם גיירה אנשים רבים וקירבה אותם לה' (בראשית יב, ה, רש"י). על כוס זו אנו עושים קידוש ואומרים "אשר בחר בנו מכל עם".

הכוס השנייה היא כנגד רבקה, שהגיעה לגבהים רוחניים, למרות שבאה ממשפחה של עובדי אלילים. על כוס זו אנו אנו אומרים את קטעי ההגדה על המאבק בין לבן (אביה של רבקה) ויעקב.

הכוס השלישית היא כנגד רחל. מוזגים אותה בסיום הסעודה ואומרים עליה ברכת המזון. היה זה יוסף, בנה של רחל, שסיפק לכולם מזון ממצרים.

את ההלל אומרים על הכוס הרביעית שהיא כנגד לאה. היא הייתה הראשונה שהודתה לה' (ברכות ז, ב). כאשר היא ילדה את יהודה היא הצהירה "הפעם אודה את ה' " (בראשית כט, לה).

כאן ניתן לספר את הבדיחה הבאה.

בדיחה: כמה חמוצים אפשר לאכול?

דיברנו על ארבעה כוסות ועוד כוס חמישית לאליהו הנביא,

וזה מזכיר את הבדיחה על ברמן שפונה לרוסי אחד שישב על הבר ושאל:

"תגיד, אתה יכול לשתות כוס שלמה של וודקה?"

הרוסי: "בטח. אני אוכל אחרי זה מלפפון חמוץ וכאילו כלום".

הברמן: "ושתי כוסות וודקה?"

הרוסי: "בטח. אני אוכל אחרי זה שני מלפפונים חמוצים וכאילו כלום".

הברמן: "ושלוש כוסות וודקה?"

הרוסי: "בטח. אני אוכל אחרי זה שלושה מלפפונים חמוצים וכאילו כלום".

הברמן: "ושישים כוסות וודקה?"

הרוסי: "השתגעת?! איך אני אגמור כל כך הרבה חמוצים?! "–

הסימנים שעל הקערה

סימני הקערה

לפנינו יש את ההגדה,כשבעמוד... אנו רואים את סימני הקערה.

את הסימנים הללו, כל אחד יערוך כעת יחד איתנו את הקערה לעצמו,

1. אנו לוקחים קודם כל זרוע, (גרון עוף שרוף, מורידים ממנו את כל הבשר שלא נטעה חלילה ונאכל, מאחר והוא זכר לקרבן פסח), את הזרוע אנו מניחים בצד ימין של הקערה למעלה.

2. את הביצה שהיא זכר לקרבן חגיגה נשים בצד שמאל של – – הקערה למעלה, ממול הזרוע.

   בדיחה: ביצים קשות

   בזמן שאתם מנסים להעמיד יפה את הביצה על קערת הפסח, תקשיבו להסבר נוסף יפה מדוע שמים ביצה בקערת הפסח: הביצה דומה לעם ישראל בכך שכמה שיותר מבשלים אותה, כך היא יותר מתקשה, כך גם עם ישראל, כמה שחלילה יותר מנסים להציק לו, כך הוא יותר מתקשה ומתחזק.

   ישנו הסיפור הידוע על הטבח בישיבת ברינואה שהיה מכין כל בוקר לתלמידים סלט וביצה קשה, התלמידים שכבר קצת מאסו בתפריט הקבוע, ניסו מעט לגוון את ארוחת הבוקר שלהם וביקשו מהטבח להכין להם ביצה רכה בשביל לטבול בתוכה את פרוסת הלחם.

   הטבח הבטיח שינסה, ושוב למחרת היום, התפריט הכיל סלט וביצה קשה, התלמידים התלוננו, והטבח הבטיח להשתדל, וחוזר חלילה.

   בוקר אחד כשהתלמידים כבר לחצו חזק על הטבח, הוא התפרץ עליהם וצעק: "מה עוד אני יכול לעשות עבורכם? אני כבר קם בארבע בבוקר, מעמיד את הביצים על האש, ומבשל אותם עד שאתם מסיימים להתפלל שחרית, ואני לא מצליח להבין מדוע הם עדיין יוצאות קשות..."

   3) למרור שאותו נשים עכשיו במרכז הקערה (כמו משולש בין הזרוע לביצה) לוקחים גם עלה חסה וגם מעט חריין (יש להשתדל שהחסה תהיה יבישה).

אין צורך כמובן להסביר ליהודים, לזכר מה אנחנו שמים מרור בקערה שלנו...

4. לחרוסת שאותה נשים מתחת לזרוע, אנו לוקחים מצלחת בה מעורבים כבר תפוחים, אגסים ואגוזים, שהם מזכירים לנו את הטיט שאבותינו בנו אתו במצרים את הערים פיתום ורעמסס.

אולי מישהו יודע תשובה, מדוע החרוסת מתוקה, באם היא מגיעה כזכר לטיט, הרי העבודה בטיט הייתה קשה?

אלא שעבדות מצריים מטרתה להכשיר אותנו לעבודת ה', ולכן היא מתוקה. (עולת ראי"ה ב קס קסא) -

בהמשך הערב נוסיף גם יין לחרוסת ובה נטבול את המרור לפני שנאכל אותו.

5. לכרפס, אנחנו לוקחים חתיכת בצל או תפוח אדמה, כל אחד כפי מה שהוא אוהב לאכול (הרבי היה שם בצל שלם בקערה). את הכרפס אנו שמים מתחת לביצה.

6. לחזרת שבה נשתמש הערב לכורך, אנו שוב לוקחים עלה חסה וחריין, ושמים תחת החריין בין החרוסת והכרפס (כמשולש).

סימני הסדר

הקערה שלנו מוכנה עם הסימנים שלה, אפשר להתקדם לסימני הסדר בעמוד .... אנו רואים את סימני הסדר, איתם אנו נעבור את כל הערב אי"ה. ונסכם אותם בקצרה:

(ניתן לתת לקהל אפשרות לעיין לכמה רגעים לבד בהגדה, מבלי לקרוא להם את פרטי סימני הסדר, אני אישית כך עושה).

• קדש עריכת קידוש על היין ושתיית כוס ראשונה;
• ורחץ נטילת ידיים ללא ברכה לפני אכילת כרפס;
• כרפס ברכת בורא פרי האדמה ואכילת הכרפס;
• יחץ חציית המצה האמצעית והטמנת החלק הגדול לאפיקומן;
• מגיד קריאת ההגדה;
• רחצה נטילת ידיים בברכה לפני אכילת מצה;
• מוציא ברכת המוציא לחם מן הארץ;
• מצה ברכת 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה' ואכילת מצת – מצווה;
• מרור ברכת 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור' ואכילת – כזית מרור;
• כורך אכילת כריך של מצה, מרור וחרוסת;
• שולחן עורך סעודת החג;
• צפון אכילת האפיקומן;
• ברך ברכת המזון;
• הלל קריאת ההלל;
• נרצה סיום הסדר בתפילה לגאולה השלמה.

קדש

• אנחנו מתחילים את הסדר עם הקידוש, נמזוג כוס יין ראשונה לכוסות שלנו.

• ההלכה מעדיפה שכל אחד ישתה יין אדום, מי שלא יכול שותה יין לבן ומערב בתוכו קצת יין אדום. מי שלא יכול בכלל לשתות יין אדום, שותה יין לבן. מי שגם את זה לא יכול שותה מיץ ענבים.

• בשולחן שיחסר יין או מיץ ענבים, בקשו מהמלצר שיגיש לכם יין או מיץ נוספים.

• עכשיו את הקידוש אני אקרא ניתן לעקוב אחר מילית הקידוש ברוסית - בעמוד ____.

• ניתן גם בשקט להצטרף אלי ולקרוא את הקידוש למי שיכול בעברית ולמי שלא יכול יקרא ברוסית, כמובן בשקט בשביל לא להפריע למי שרוצה לשמוע ממני.

• לאחר שאסיים את הברכות וכל הקהל יענה אמן, כולנו מתיישבים ושותים את הכוס הראשונה בהסיבה לצד שמאל.

• קוראים את הקידוש

ורחץ

• אנחנו נצא עכשיו לנטילת ידיים, מטרתה היא כמובן הלכתית, כי לפני שאוכלים מאכל הטבול במים, צריך ליטל ידיים.

אך רגע לפני שנצא ליטול ידיים, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לשאלה: "מדוע בכלל אנחנו טובלים ירק במי מלח, דבר שאנו לא עושים כל השנה"?

הסיבה היא, בשביל לגרום לילדים לתהות ולהמשיך להיות ערים כל הסדר ולנסות להבין מה קורה עוד מעניין בהמשך הערב,

וכך נגרום להם שלא ישנו וידעו את כל שאר סיפור התהוותו של העם היהודי.

והאמת היא שזה לא הדבר היחידי שנעשה הערב בשביל להתמיה את הילדים

התורה מצווה על כל אחד מישראל: "כי ישאלך בנך וגו'" "ואמרת אליו עבדים היינו וגו'". מהפסוקים האלו למדו חכמנו, שאת ההגדה מצווה לומר בדרך תשובה לשאלות, הנשאלות ע"י הבנים. לכן תקנו חז"ל לעשות מספר דברים במטרה לעורר את התינוקות שישאלו על השוני

בלילה הזה, ויבואו לשאול את השאלות עליהן יקבלו את התשובה המתאימה בספור יציאת מצרים.

בין הפעולות המיוחדות שנועדו להתמיה את הילדים:

1. בליל פסח, לפני עשית הסדר, (את זה כבר עשינו היום) מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים. כדי שיראו שינוי וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". (שוע"ר תעב, לא)
2. אכילת הכרפס לאחר טיבולו במי מלח (כמו שהזכרנו קודם) גם היא נועדה להתמיה את התינוקות. בראותם שאוכלים ירק, שאין דרך לאכלו לפני הסעודה. (שוע"ר תעג, יד)
3. אחרי "הא לחמא עניא "ולפני "מה נשתנה", מסלקים את הקערה עם המצות לצד אחר, והתינוק תמה ושואל: עדין לא אכלנו וכבר עוקרים את הקערה מלפנינו. (ומתוך כך הוא יבוא לשאול גם שאר הדברים). (שעו"ר תעג, לח. לקוטי טו"מ)
4. גם מזיגת הכוס השני אחר "הא לחמא עניא "נועדה לעורר את התינוקות שישאלו: למה מוזגים כעת כוס שניה לפני הסעודה? הרי אין הדרך לשתות לפני הסעודה, כל ימות השנה?

כאמור, כל זה נעשה בשביל להתמיה את התינוקות, בכדי שירצו לשמוע את התשובות ולדעת את כל סיפור חג הפסח.

וכפי שאמרנו, עכשיו ניטול ידיים, ולא נברך, (מנהג הרבי שגם לא מדברים עד לאחר הברכה על הכרפס ואכילתו) ולאחר מכן נאכל בצל או תפוח אדמה טבול במי מלח.

• כשחוזרים מנטילת הידיים, יש להזכיר לקהל, שבברכת "בורא פרי האדמה" שנברך על הכרפס, יש לכוון גם על הכורך שאותו נאכל בהמשך הערב.

כרפס

• לכרפס אנו לוקחים בצל או תפוח אדמה פחות מכזית (דיו להתמיה התינוקות, ואז גם לכל הדעות לא יתחייב לברך בורא נפשות), אנו טובלים במי מלח, מברכים "בורא פרי האדמה".

יחץ

• כעת כל אחד לוקח את המצה האמצעית שלו חוצה אותה לשניים - את החצי הקטן משאירים בתוך הקערה בין שני המצות את החצי הגדול לוקחים ו(על פי הקבלה) שוברים אותו לחמישה חתיכות, ושמים בתוך שקית ומחביאים אותו לאפיקומן, אנו נאכל אותו – הלילה לאחר סיום הארוחה.

  אני רואה מישהו שבודק את המצה ששבר ולא מצליח להבין איזה חצי יותר גדול, הימני או השמאלי...

  פעם בזמן "יחץ" בביתו של אחד האדמו"רים בדק אחד המסובין את גודל המצה, מי גדול יותר, והעיר על כך הרבי, שגדול שצריכים לבדוק האם הוא גדול או לא הוא לא גדול. -

מגיד

**"**הא לחמא עניא"

נגלה את המצה, (אצלנו לא נוהגים להגביה את הקערה) נאמר "הא לחמא עניא", נזמין את כל מי שרוצה להשתתף איתנו יחד ולחגוג איתנו יחד את החג, לבוא ולשבת איתנו.

שימו לב שההכרזה "הא לחמא עניא "נעשית בשפה הארמית ולא כמו כל ההגדה הכתובה בשפה העברית, מתוך מטרה אכן, להזמין את כל קהל ישראל, גם את אלו שלא מבינים עברית, בשביל שלא יישאר שום יהודי מחוץ לסדר.

עכשיו אחרי שכבר שתינו כוס יין ראשונה, אחרי שאכלנו את הכרפס, אחרי ששברנו את המצה האמצעית והזמנו את כולם לאכול איתנו יחד כשברור לכולנו שאנחנו נמצאים בחג הפסח, אנחנו עוברים לחלק החשוב של הסדר, השאלות והתשובות.

אך לפני המעבר לשאלות החג, נעשה עוד משהו אחד שיגרום לילדים לשאול שאלות, כפי שקודם הזכרנו:

1. נזיז את הקערה הצידה. 2) ונמזוג עוד כוס יין.

לאחר הדברים הבלתי רגילים שעשינו כרגע, לילדים כבר בטח יהיו מספר שאלות: הרי עוד לא התחלנו לאכול, אם כן מדוע מזיזים את הקערה?

הרי עוד לא התחלנו לאכול, מדוע מוזגים כוס יין שניה, כשבדרך כלל אנו לא שותים יין בכלל לפני הסעודה?

מה נשתנה

כל שנה, את "מה נשתנה "שרים הילדים בעברית וכולנו קוראים אח"כ את השאלות ברוסית

השנה נשיר כולנו יחד בעברית:

קחו את הטרנלטירציה המונחת אצלכם בעמוד הראשון של ההגדה, ובואו נשיר יחד, אח"כ גם נקרא ברוסית ונבין מה שרנו.

אולי כדאי שעורך הסדר יציין לשבח את השירה היפה וגם ימחא כפיים לקהל על הביצוע היפה של "מה נשתנה"

• באם כבר יותר משנתיים עברו מאז שסיפרתם את הבדיחה על ביל גייסט אפשר לספר שוב...:

ביל גייטס החליט לערוך כנס ענק של מועמדים למשרת יושב ראש מיקרוסופט אירופה .

לכנס הוזמנו 5000 מועמדים אשר התכנסו באולם גדול. אחד מן המועמדים היה מוריס כהן, יהודי טוניסאי המתגורר בפריס.

ביל גייטס הודה לכל משתתפי הכנס וביקש כי כל אלה שאינם יודעים להשתמש בתכנית שפת JAVA יקומו ויעזבו. 2000 אנשים עזבו את האולם.

מוריס כהן אמר לעצמו "אני לא מכיר את השפה הזאת, אבל מה כבר אני יכול להפסיד אם אשאר? אני אנסה! "בייל גייטס ביקש את המועמדים שנשארו כי כל מי שאין לו ניסיון בניהול קבוצתי של 100 איש ומעלה, יקום ויעזוב את האולם. 2000 אנשים נוספים קמו ועזבו.

מוריס כהן חשב לעצמו "אמנם אין לי ניסיון כזה, אבל מה אני כבר יכול להפסיד? מה יכול לקרות?" והוא נשאר באולם.

שוב ביקש ביל גייטס כי כל מי שלא סיים את האוניברסיטה בהצטיינות יעזוב את האולם. 500 אנשים נוספים עזבו. מוריס כהן אמר לעצמו: עזבתי את ביה"ס בגיל 15 אבל אין לי מה להפסיד. והוא המשיך לשבת.

לבסוף אמר ביל גייטס: כל מי שאינו דובר את השפה הסרבית קרואטית - מתבקש לעזוב. 498 מועמדים עזבו את האולם.

מוריס כהן חשב: אני לא דובר סרבית קרואטית, אבל לעזאזל, אין לי מה - להפסיד אני נשאר.

הוא מצא את עצמו באולם הגדול עם עוד מועמד אחד שנשאר אחרי שכלם עזבו.

ביל גייטס הצטרף אליהם ואמר: כנראה שאתם המועמדים היחידים המדברים סרבית קרואטית.

לכן אני מבקש לשמוע שיחה קצרה שתנהלו ביניכם בשפה זו.

בקור רוח פנה מוריס לעבר המועמד השני ואמר לו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"

המועמד האחר השיב: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה".

לאחר "מה נשתנה"

לפני שנעבור לתשובות, אני רוצה השנה להסב את תשומת לבכם לאחד השאלות ששאלנו הרגע ולנסות להבין אותה קצת אחרת בכדי שנוכל לבקש עליה תשובה נכונה מהקב"ה:

השאלה מה נשתנה היא לא שאלה רק לאב הביולוגי אלא השאלה הזאת בעצם מופנית על ידי כולנו לאבינו שבשמים, והשאלה היא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, יום ולילה מורים על שתי תקופות שונות בהיסטורי' של עם ישראל. יום היא התקופה בזמן שעם ישראל ישב על אדמתו וביהמ"ק על מכונו, זה הי' בדוגמת יום, שאז השמש זורחת זה מסמל גילוי אלוקות, רואים אלוקות במוחש, ראו את העשרה ניסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק, לא היו צריכים "להאמין "באלוקים אלא ראו אלקות ראו ניסים בגלוי, משא"כ הגלות נחשבת לתקופה של לילה, בלילה חשוך וכשחשוך לא רואים את הדרך, א"א להבחין אם תועים בדרך ואי אפשר לראות אם יש בורות שחלילה יכולים ליפול לתוכם וכו', עד"ז ברוחניות בזמן הגלות יהודי לא רואה ברור מהי הדרך הנכונה לעבוד את ה', והוא לא יודע מתי הוא באמת הולך בדרך ה' ומתי הוא מועד ונופל ברוחניות.

יתרה מזו מה שקורה לעם ישראל בזמן הגלות, זה הרי נגד המציאות, איך יתכן שהעם הנבחר יסבול צרות כאלו, איך זה ייתכן שעם ישראל שהם בניו של הקב"ה שאהבה של הקב"ה לבנ"י היא כמו אהבת הורים לבן יחיד שנולד להם לעת זקנותם איך זה שהייתה כזאת שואה איומה וכל כך הרבה סבל?

ובליל הסדר אנו יושבים יחד ושואלים את אבינו שבשמים "טאטע, "מה נשתנה הגלות ]הלילה[ הזה מכל הגלויות גלות מצרים הי' לה סוף אחרי 210 שנים, גלות בבל לקח 70 שנה מה נשתנה הגלות הזה, שהיא ארוכה יותר וחשוכה יותר מכל הגלויות הקודמות? זו השאלה שכל יהודי שואל את הקב"ה היא מתי יהי' סוף לגלות, ולכן את השאלה הזאת כולם שואלים, לא רק ילדים קטנים.

ועליה, על השאלה הזו, אנו מבקשים הלילה תשובה. בואו ננסה יחד למצוא אותה עכשיו בהגדה.

אנחנו היום ניתן לכל אחד אפשרות לא רק לקרוא לעצמו את ההגדה, אלא גם לקרוא אותה בקול לאחרים, אני אעבור בין כולם, וכל אחד מהגברים יקרא קטע אחר של ההגדה בקול, וכולנו נקרא יחד איתו את כל ההגדה בשקט.

אחרי "עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו..."

ה"אגדה" (להבדיל מ"ההגדה") מספרת, שיותר לא היו כאלו מקרים בעם היהודי, שבאו תלמידים ואמרו לרבותיהם מה לעשות, וגם הסיפור הזה שכרגע קראנו, יכול היה לקרות רק בבני ברק...

אחרי "ואקח את אביכם את אברהם ..."

קבוצה של נערים בני מצווה שלמדו בבית ספר דתי ביקרה אצל הרבי ב"יחידות". הרבי שאלם אם בסיום לימודיהם בבית הספר, ימשיכו בישיבה? והם השיבו בשלילה. שאלם הרבי: מדוע? ואחד מהם ענה, שכל הנערים שגרים בשכונה שלו, אינם לומדים בישיבה.

שאלו הרבי: מה למדת לאחרונה בבית הספר? הנער השיב: שלמד על אברהם אבינו. אמר לו הרבי: "אם כך, הרי אתה יודע שהעובדה העם היהודי קיים, היא רק בזכות זה שאברהם אבינו לא עשה את מה שעשו כל תושבי השכונה שלו!

אחרי "ברוך שומר הבטחתו לישראל"...

מספר השליח הרב משה פעלער: "שש שנים מאז נישואי ועדיין לא נפקדנו בילדים, בכל פעם שעברנו ליד הרבי, אשתי ואני, זכינו לברכה "זאלסט הבאן קינדער" (שיהיו לכם ילדים), במשמעות של איחול וברכה, בשנה האחרונה להיותנו חשוכי ילדים ל"ע, הנוסח של הרבי היה שונה: "איר וועט האבן קינדער! "שמשמעו: יהיו לכם ילדים! כהבטחה או כעובדה מוגמרת.

באותה שנה, ממשיך הרב משה פעלער: "אין צורך להוסיף, נפקדנו ב"ה.

"ויהי שעמדה"

• לא לשכוח לכסות את המצות ואז להגביה את הכוס לפני אמירת "והיא שעמדה", אח"כ להעמיד שוב את הכוס ורק אז לגלות את המצות לפני "צא ולמד" בזמן ההפסקה הקצרה, אחרי הקטע של עשר המכות ו"רבי יהודה היה נותן בהם סימנים", בזמן שאוספים את היין ששפכנו מהכוסות –

אפשר לספר בשם מזכירו של הרבי הרה"ח ר' יהודי לייב שי' גרונר:

חסיד אחד היה צריך לעבור ניתוח מאוד מסובך בברכיו. בנ.י. ישנם שני רופאים מומחים במקצוע, מובן שלכל אחד משניהם יש צד חיובי וצד שלילי. החסיד נכנס אל הרבי ושאל לאיזה משני הרופאים עליו לפנות בקשר לניתוח.

אמר לו הרבי: אם אתה כבר שואל, מדוע לא ביקשת ברכה שבכלל לא - תצטרך לעבור ניתוח? החסיד אמר מיד: "רבי, אני מבקש ברכה שלא אצטרך לעבור ניתוח". ענה לו הרבי: "עכשיו זה כבר לא יעזור "והרבי הסביר: "כשפתחת את הדלת ועמדת על המפתן אם באותו רגע הייתה - בך אמונה שלימה שמכאן יכולים לחסוך לך את הניתוח, האמונה הזאת הייתה מועילה. עכשיו שאתה מבקש את זה, אתה מבקש מפני ששמעת את זה ממני ולא מצד האמונה, אלא מצד השכל שלך. השכל לא יכול לבטל את זה.

ממשיכים בקריאת ההגדה עד לכוס שניה.

• לפני ברכת הגפן ושתיית הכוס השנייה, להזכיר לקהל לשתות בהסיבה.

לאחר שתיית הכוס השנייה ולפני "רחצה"

מספר הרבי מבעלז את הסיפור הבא.

לעשיר מופלג אחד הייתה בת יחידה אותה טיפח גידל ולימד. הוא דאג לכל מחסורה ואט אט התברר לו עד כמה מוצלחת ביתו.

היא הייתה למדנית גדולה, בקיעה בכל עבודות הבית וכן בכל המצטרך להיות אישה מוכשרת מאוד. מאהבתו אליה החליט העשיר כי עליו למצוא לביתו בעל היאה לה בכל המעלות שהרי בעיניו ביתו היא כליל השלמות.

העשיר ואשתו חקרו בכל מקום ובכל עיר על חתן ראוי אולם למורת רוחם לא מצאו אחד שכזהי. האחד היה למדן אולם קפדן מידי, השני חרוץ מידי אך לא קבע עיתים לתורה, האחר בטלן וכן הלאה. בכל חתן שפגש העשיר נמצא דופי כזה או אחר.

לאחר זמן מה הודיע העשיר לאשתו כי הוא עומד לנדוד ברחבי תבל על מנת למצוא חתן ראוי לביתו. אשתו עזרה לו בצידה לדרך וכך יצא העשיר לנדוד על פני ארצות.

לאחר נדודים רבים החל העשיר להתעייף מהמסע במקומות רבים שעבר לא מצאו יהודים זמן רב שהה בקרבת גויים וחש רצון עז למצוא עירה ובה יהודים כשרים.

יום שישי אחד בנדודיו הגיעה שעת חצות היום והעשיר החל להיות טרוד מאוד היכן יעשה את השבת? האם כך נגזר עליו לעשות קידוש בדרך? וכו'. בעודו ישוב בכרכרה מהרהר צדה עינו כפר במרחק לא רב. העשיר עשה דרכו לשם ובהגיעו לעירה החל לשאול היכן מקומם של היהודים באזור, מיד הראו לו את הדרך לאזור מגוריהם העשיר לא בזבז זמן ונסע לכיוון המקום. בהגיעו לשם התדפק על דלת פרנס העיר ושאלו היכן יוכל לסעוד בשבת. הפרנס הסביר לו את כל הדרוש ואף הראה את בית הכנסת בו תיערך תפילת השבת.

העשיר שמח מאוד ומיהר להכין עצמו לקראת שבת קודש. ערב שבת ירד והכול נחפזו לבית הכנסת התפילה החלה והכול עבר בשלום, למחרת בשחרית מיהר העשיר לבית הכנסת וכן עשה במנחה. בכל פעם שהגיע לבית כנסת הבחין בבחור צעיר היושב לו בפינה לבוש סחבות ובלויים מלוכלך ונעלים קרועות, אולם לכל תפילה הצטרף הבחור ומשנסתיימה חזר לשבת בפינה ושקע בלימודו.

למחרת החליט העשיר לעמוד על קנקנו של הבחור ובסיום אחת התפילות חבר אליו כמי שמתעניין בלימוד. אט אט התפתחה שיחה והעשיר נוכח לדעת כי הבחור לא רק למדן דגול אלא, עניו צנוע וירא שמים. דברי התורה שלמד היו נופת צופים בעיני העשיר והוא החליט כי זהו החתן המתאים לביתו המוצלחת. הוא שלח מיד הודעה לאשתו וביקש ממנה להגיע לעיירה לפגוש בבחור והודיע לה כי כאן גם תעשה החתונה.

האישה הגיעה במהרה וסוכמו התנאים. החתונה נערכה ברוב פאר והדר והוזמנו מעדנים רבים ומשקאות מבושמים ואף הוזמנה חלה מיוחדת בהזמנה אישית מהמאפיה ידועה בעיר.

כאשר העשיר עזר לחתנו להוריד מעליו את בגדיו הבלויים על מנת שירחץ גופו כהלכה וילבש בגדי חמודות שנקנו בעבורו, הוא לקח את החולצה הבלויה לצד החדר וגזר ממנה חתיכת בד והחביאו.

העשיר חשב בליבו: "אתה חתני צנוע ועניו אולם אם חלילה במהלך השנים כאשר ייהנה מעושרו הרב יגבה ליבו ויזלזל באלו שהביאוהו עד הלום... אוציא את חתיכת הבד הזה שהיה מלבושיו ואזכיר לו מעין בא ומי העלה אותו מאשפתות עד הלום".

החתן שהבחין היטב המעשה העשיר בשעת חתונה תלש חתיכה מהחלה המשובחת שהכול דיברו עליה בחושבו: "אם חלילה במהלך השנים ימאס בי העשיר אוציא את החלה ואזכיר לו עד כמה שמח היה בי כשמצאני ואיך ציווה להכין את המטעמים היקרים ביותר ואת החלה המשובחת ביותר עבורי".

כך גם בני ישראל בערב פסח ככלה שמצאה את החתן הקב"ה. השם יתברך חיזר אחרי כל אומה לקבל את התורה ורק ישראל ואמרו "נעשה ונשמע". מה רבה הייתה שמחתו של המלך, אולם בכל ערב פסח הקב"ה מזכיר לנו מאין הוציא אותנו, מבגדים בלויים וכו' ולאן הביא אותנו למתן תורה.

הוא מראה לנו את מצת לחם העוני, ואילו ישראל מרימים את המצה, את מצת השחרור, ואומרים לקב"ה תראה עד כמה חיבבתנו וחסת עלינו ונתת לנו את המצה הזו להחיותנו וכו'.

רחצה

• עכשיו נצא כולו ליטול ידיים, לאחר מכן כשנחזור לאולם כולנו יחד נברך את ברכת "על נטילת ידיים "ושאר הברכות של לפני אכילת המצה. מציע לעורך הסדר לא ליטול ידיים, בכדי שיוכל להסביר לקהל את הסדר עם המצות והברכות.

מוציא, מצה

• לברך עם הקהל "על נטילת ידיים".

• להסביר לקהל את הסדר של הברכות לפני אכילת המצה:

1. אוחזים ביד את שלוש המצות יחד ומברכים "המוציא לחם מן הארץ".
2. את המצה השלישית אנו משמיטים מידינו, כרגע נשארים בידינו המצה העליונה וחצי המצה האמצעית, וזה הזמן לברך את הברכה השלישית "על אכילת מצה".
3. מברכים עם הקהל "על אכילת.. "עכשיו אוכלים כזית מהעליונה וכזית מהאמצעית, ולא לשכוח שאנו בני מלכים, לכן אנו אוכלים את שני חתיכות המצה בהסיבה.

מרור

למרור אנו לוקחים את עלה החסה עם המרור מהקערה. לפני שאוכלים את המרור, יש לזכור לטבול את המרור בחרוסת. לצורך כך ניקח כעת חלק מהחרוסת שנמצא על הקערה, נשים אותו בתוך הצלוחית העומדת מתחת לגביע היין שלנו, ובכך נערב את החרוסת עם שאריות היין, ובזה נטבול מעט את המרור.

לפני אכילת המרור, להזכיר לקהל שאנחנו לא מברכים בורא פרי האדמה, כפי שאתם זוכרים, כבר בירכנו את ברכת בורא פי האדמה על הכרפס, ואז כיוונו גם על אכילת המרור.

אבל ישנה כן, ברכה מיוחדת על המרור עצמו:

מישהו יברך ברוסית, ואני אברך בעברית. "ברוך אתה... על אכילת מרור".

אוכלים את המרור בלא הסיבה, בזמן שתאכלו את המרור, נסו לחשוב, מדוע אנחנו אוכלים אותו בלא הסיבה...

לאחר אכילת המרור הטבול בחרוסת

שמעתי פעם סיפור מיהודי בשם יונה עמנואל, הוא כבר נפטר, אך בברית המילה של נכדו שנערכה ב 1985 הוא סיפר שלפני ארבעים שנה, בשנת 1945 , בערב פסח, יצאתי מוקדם בבוקר לעבודת הפרך במחנה ברגן בלזן, כפי שיצאתי בכל יום בשנתיים האחרונות, חזרתי בלילה, ליל חג הפסח, שבור ורצוץ, כפי שחזרתי שבור ורצוץ בכל ערב

בשנתיים האחרונות, הייתי בן 19 מספר ר' יונה עמונאל, אחי הבכור – אלחנן כבר לא היה בין החיים, אחי הקטן שלום כבר לא היה בין החיים, אחותי הקטנה בתיה, כבר לא הייתה בין החיים, מחנה ברגן בלזן לא היה מחנה השמדה, אלא מחנה עבודה, ויהודים מתו מעבודת פרך, מהקור העז, מרעב וממחלות, מאות רבות של יהודים מתו בתקופה הזו בברגן בלזן כל יום,

הלכתי לצריף של אמי, שהייתה חולה מאוד מאוד, התישבתי לידה והתחלתי לומר את ההגדה, כמובן שיין לא היה לנו, מצות לא היו לנו, גם לחם לא היה לנו, דבר אחד היה לנו הרבה מאוד מרור, מרור בלב! – אמרתי בלחש את ההגדה, כשאמי ספק שומעת ספק אינה שומעת את שאני קורא, אך כשהגעתי לברכת הגאולה, ואמרתי את המילים "כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך "הרגשתי שבפעם – הראשונה אינני מאמין במה שאני אומר, מישהו מאיתנו עוד יראה את ירושלים? מיהו מאיתנו עוד ישמח? פרצתי בבכי, ובאמצע הברכה הפסקתי את אמירת ההגדה....

לו יכולתי לתאר באותו ערב, באותו ליל סדר של שנת "תש"ה "1944 שמץ ממה שמתרחש כאן היום, לו יכולתי לדמיין לעצמי שאזכה להגיע לארץ ישראל עם אחותי ושני אחי, שאזכה לחיות בירושלים, להקים משפחה, שבעה ילדים ושלאחרי ארבעים שנה אזכה להיות סנדק בברית המילה של נכדי בירושלים, לו יכולתי לדמיין לעצמי אך משהו מכל זה אולי הייתי מצליח לסיים אז את קריאת ההגדה... –

במילים אחרות אומר לנו יונה עמנואל: אם הייתי יודע שיום אחד, המרור הזה יומתק בחרוסת, הייתי מצליח לסיים את קריאת ההגדה...

כורך

• ונעבור למרור יותר שמח... שוב מרור, אבל הפעם קצת פחות קשה לאכילה. כורך הוא סנדוויץ יהודי - לוקחים את המצה השלישית, לוקחים חסה (שימו לב שהיא תהי' יבשה), לוקחים חזרת מהקערה, ושמים בתוך החסה, ואת החסה בתוך המצה, טובלים קצת מהחסה בתוך החרוסת, (למי שנזהר משרויה "אין – טובלין, ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אח"כ ממנה, וכ"ה מנהג בית הרב) (חרוסת יבשה הפעם, ללא היין) ואומרים "כן עשה הלל... "ואוכלים בהסיבה.

לאחר הכורך אפשר לספר את הבדיחה הבאה:

משהל'ה הקטן מגיע למוכרת הדבש עם צנצנת ומבקש שתמלא לו את כולה. לאחר שהיא מילאה את הצנצנת, היא שואלת את משה: "איפה הכסף"? עונה לה משה: "אין לי כסף".

היא כמובן לוקחת ממנו חזרה את הצנצנת ושופכת את כל הדבש חזרה לחבית.

לוקח משה את הצנצנת הריקה עם שאריות הדבש על הצדדים של הצנצנת, מסתכל עליה ואומר: "כן, אמא צודקת, לשני סנדוויצים הדבש הזה יספיק"...

עכשיו לוקחים את הביצה הקשה שנמצאת על הקערה, טובלים במי מלח, ואוכלים.

שולחן עורך

שיחה לזמן הארוחה:

יהודים רבים בכל העולם מסיבים עכשיו איתנו יחד לשלחן הסדר ורבים שואלים את עצמם מקצתם בקול ורובם בלב פנימה, מה יהי'? מתי תסתיים הגלות הארוכה הזו שאנו נמצאים בה?

בחנוכה אנו מוסיפים בתפילה ובברכת המזון תפילה מיוחדת על החג, שמתחילה במילים "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול "וממשיכים עם הסיפור של מלחמת המכבים, כל ילד יהודי יודע שזה הי' מתתיהו שבזכותו נצחנו במלחמה.

בפורים אותו דבר, בתפילה ובברכת המזון מוסיפים תפילה שמתחילה במילים "בימי מרדכי ואסתר "וממשיכים עם הסיפור שהמן הרשע "ביקש להשמיד להרוג 

ולאבד", ובסוף ה' הציל אותם, גם כאן עם ישראל הקים למרדכי ואסתר אנדרטה חי', כל יהודי מדי שנה בשנה בכל מקום בעולם כשמגיע לפורים הוא זוכר את מרדכי ואסתר, זוהי אנדרטה ניידת שמצטרפת למסעות של עם ישראל בכל ארצות גלויותיהם. 

ודווקא כשמגיע חג הפסח אין תפילה כזאת אנחנו אכן מספרים את הסיפור של יציאת מצרים אנחנו אפי' מזכירים את יציאת מצרים בכל יום אבל אין לנו תפילה שמתחילה במילים "בימי משה ואהרן". כל עם ישראל מיסב לשלחן הסדר וקורא את כל ההגדה, אבל בהגדה אין זכר לא למשה ולא לאהרן, משה מוזכר פעם אחת אגב אורחא, ואהרן אפי' זה לא, (מוזכרים בני אהרן בהלל,) אבל אהרן עצמו כלל לא מוזכר. נשאלת השאלה מדוע באמת לא נותנים קרדיט למשה ואהרן, וכי הם פחות חשובים ממרדכי ואסתר, או ממתתיהו ובניו, וכי משה לא עשה מספיק עבור עם ישראל. הרי כשה' התגלה אליו מתוך הסנה הבוער וביקש ממנו "לך שוב מצרימה "משה באותם ימים הי' "מבוקש "במצרים. בצעירותו משה יצא לראות את אחיו והוא ראה איך ששוטר מצרי עומד להרוג יהודי הוא פנה כה וכה "וירא כי אין איש", הוא גילה שאף אחד לא מוכן להגן על היהודי, אז התורה מספרת: "ויך את המצרי". למחרת הסיפור התפרסם ופרעה הוציא עליו פסק דין מות, ולכן משה ברח למדין.

כעת כשה' אומר לו שוב למצרים הוא בעצם מבקש ממנו לסכן את נפשו. כי פרעה יכול לומר לו ר' משה טוב שבאת יש לנו חשבון פתוח איתך, בכ"ז משה לא אמר את זה, חזר למצרים הלך לפרעה ופעל את העשר מכות, קרע את הים הוליך אותם במדבר ארבעים שנה וכו', לא מגיע לו קצת קרדיט, למה שלא נאמר בפסח "בימי משה ואהרן". וכי אהרן שהי' אוהב שלום ורודף שלום לא מגיע לו שיזכרו אותו על כל הסבל של חטא העגל ע"ז שהוא עצר מגיפות וכו' וכו'.

התשובה היא שיש בקבלה מושג של אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא. "אתערותא דלתתא "זוהי התעוררות שבאה מלמטה מתוך העם, "בימי מרדכי ואסתר", כשיצאה הגזירה של המן "להשמיד להרוג ולאבד "מיד מרדכי יצא לרחוב העיר בלבוש שק וזעק זעקה גדולה ומרה, וכך הוא עורר את כולם לתפילה, אסתר שמעה את הסיפור והסכימה להעמיד את חיי' בסכנה וללכת למלך בלי רשות ולבקש ולהתחנן על עמה. בנוסף לזה שניהם יחד גזרו שלשה ימי צום (שזה הי' בחה"פ(, זה הי' הצלה שהם יזמו מעצמם. ברור שזה הי' נס של הקב"ה אבל היוזמה באה מצדם.

"בימי מתתיהו "בסיפור של חנוכה עם ישראל הי' בארצו והיוונים גזרו שמד על ישראל, אסרו לשמור שבת, אסרו לעשות ברית מילה וכו', והכריחו את כולם לבגוד באמונת אבותיהם. כל זה עבד עד שהם הגיעו לישוב קטן בשם מודיעין, שם קם יהודי אחד בשם מתתיהו והוא וחמשת בניו מעצמם התעוררו לצאת למלחמה נגד המעצמה העולמית יון לבד, ומתתיהו אכן שילם מחיר כבד מאוד, שלשה מבניו נפלו במלחמה. אבל בסיפור של יציאת מצרים זה הי' כולו "אתערותא דלעילא", משה לא אירגן הפגנה לשחרור יהודי מצרים, אהרן לא אירגן עצרת תפילה בתוך מצרים, כל הסיפור הזה לא הי' רעיון שלו, ה' פנה אליו וביקש ממנו שילך להוציא את עם ישראל ממצרים, ומשה עצמו התווכח עם ה' וביקש "שלח נא ביד תשלח".

ולכן יציאת מצרים לא נקראת על שמו של משה רבינו, אלא כמו שאנו אומרים בהגדה שהגאולה היתה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא "אני הוא ולא אחר". כדי להוציא את עם ישראל ממצרים היו צריכים ניסים שלגמרי שברו את גדרי הטבע.

אחרי הנס של פורים עדיין נשארנו בגלות, "אכתי עבדי דאחשורוש אנן "אחרי הנס של חנוכה עדיין היו מלחמות עם היונים במשך שנים. זאת היתה גאולה מאותה צרה שסבלנו אבל זאת לא היתה גאולה שלימה. אבל ביציאת מצרים היתה גאולה שלימה, יצאנו משם באופן ניסי לגמרי, טיפת דם אחת של יהודי לא נשפכה, כמו שהתורה מספרת "ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו".

בימינו אלו אנו מתפללים לה' שיהי' אותו סוג של "אתערותא דלעילא", שיהיו ניסים שלגמרי למעלה מדרך הטבע. היום אנו פונים לקב"ה ואומרים לו שאנו לא מוכנים להתפשר על נס כמו "חנוכה", או "פורים", לא מתתיהו ולא מרדכי ואסתר, לא עוד גאולה זמנית, אלא כמו שהרבי תמיד אמר, אנחנו רוצים את המשיח בעצמו שיביא את הגאולה השלימה ואז לא יהי' "לא קנאה לא תחרות" במהרה בימינו אמן.

צפון

לאחר הסעודה, לפני ברכת המזון, אוכלים את מחצית המצה שהפרשנו והסתרנו ב'יחץ'.

מחלקים את האפיקומן למסובים ומוסיפים מצה עד להשלמת 'כזית' (יש הנוהגים לאכול 'כביצה' גם מהאפיקומן(.

עם ישראל נמשל למצה, מאוד מעניין לראות שהמצה האמצעית שעליה אמרנו את כל ההגדה, הייתה במשך כל ההגדה חתיכה קטנה מאוד, החתיכה הגדולה האפיקומן, אפילו לא הייתה על שולחן הסדר... – עם ישראל בחלקו הגדול אפילו לא הגיע לחגוג אתנו את הפסח.

אך שימו לב, מי שלא אוכל את האפיקומן עכשיו, לא יוצא ידי חובת מצוות הפסח. 

במילים אחרות, כשאנו מסיימים את הסדר, אנו יושבים ומחזירים את כל עם ישראל לשולחן, אחרת לא יוצאים ידי חובה, זהו המסר של האפיקומן, חובה עלינו לדאוג שכל עם ישראל ידע ויתנהג כמו שאנחנו יודעים היום ומתנהגים בהתאם. 

גם את האפיקומן אוכלים במהירות, בשקט ובהסבה.

מאחר והאפיקומן הוא זכר לקרבן הפסח ש"נאכל על השובע "כלומר, – לאחר גמר סעודתם של עולי הרגל, היו אוכלים 'כזית' מבשר קרבן הפסח. אין לאכול לאחר האפיקומן שום מאכל או קינוח, כיוון שכך נהגו עם קרבן הפסח, על מנת שטעמו יישאר בפה ותגדל החיבה למצווה. נוהגים שהקטנים "חוטפים "את האפיקומן המוצנע ולפני אכילתו מפייסים אותם בהבטחת מתנה תמורת החזרת האפיקומן. מנהג זה נועד על מנת לשמור על ערנותם של הילדים, אנחנו לא נוהגים כך. יש לסיים את אכילת האפיקומן לפני חצות הלילה (מדובר בזמן אמצע הלילה והשעה המדויקת מופיעה בלוחות השנה).

בדיחה של דרויאנוב האודסאי על האפיקומן, אפשר לספר לקהל תוך כדי שהוא אוכל.

חול-המועד פסח בא מוכסן לעיר ונכנס אצל הרב. ראה הרב, שפניו עצובות, ואמר לו:

שמא דבר רע אירע לך, חלילה?

נאנח המוכסן:

רבי, שדים כבשו ביתי.

שדים? – תמה הרב. – מה ראית?

הן, רבי שדים, – השיב המוכסן. – אשתי אשה כשירה היא, ברוך השם, וזהירה בענייני-פסח. ואילו גם אתמול וגם שלשום מצאנו שׂעוֹרים בכופתות ("קניידלאך"). מי הטיל את החמץ לתוך הכופתות, אם לא שדים?

הירהר הרב ושאל: היכן נמצאת המצה בביתך?

רבי, – השיב המוכסן, – אני יודע, שמצה טעונה שמירה. חדר מיוחד לה בביתי.

והחמץ היכן הוא?

בחדר הסמוך, סגור ומסוגר.

ושעורים יש לך בחדר של החמץ?

הן רבי; יש.

ועכברים מצויים בביתך?

אוי, רבי! גדולים כחתולים.

אם כן, – אמר הרב, – לחינם אתה תולה בשדים. העכברים גוררים את השעורים מחדר-החמץ לחדר-המצה, ומכאן השעורים בכופתות.

התפלא המוכסן על חכמתו של הרב ושאל: רבי, מה תקנה יש לדבר?

הירהר הרב ואמר: שוב לביתך ותן לפני העכברים מקצת מן האפיקומן, השמור לך בארונך (פעם נהגו שטומנים פרוסה מן האפיקומן בארון-הבגדים, וזו סגולה בדוקה לשמור עליהם) , וכיוון שיאכלוהו לא יאכלו את השעורים, שהרי אחרי אפיקומן אכילה אסורה.

תמה המוכסן: רבי, כלום בקיאים העכברים בדינים?

החזיר לו הרב: תנוח דעתך, בקיאים הם בדינים. לפני שבועיים אכלו כל השולחן-ערוך שלי...

ברך

מוזגין כוס שלישית ועליה מברכים ברכת המזון

בסיום ברכת המזון, מברכים על היין ושותים את הכוס השלישית.

כוס של אליהו

עכשיו הילדים שעדיין נשארו ערים, לוקחים נרות מהשולחן והולכים לפתוח את הדלת לכבוד אליהו הנביא, ואנחנו נקרא יחד את הטקסט בעמוד... "שפוך חמתך"...

לפני שהילדים יוצאים לפגוש את אליהו הנביא ומזמינים אותו לאולם כאן ב כאשר רבי צבי אלימלך שפירא (הידוע בכינויו "בני יששכר "על שם הספר שחיבר) היה בן עשר, הפך אביו למלמד (מורה) בעיירה רחוקה. במשך כל החורף שהה האב באכסניה בבעלות יהודית שם לימד את

בניו של בעל האכסניה. כפי שהיה נהוג באותם ימים, אביו של צבי אלימלך שהה הרחק מביתו במשך כל חודשי החורף.

אותו חורף היה קר במיוחד ובמשך שבועות ארוכים הסתוללו סופות שלג. במהלך אחת הסופות הללו נשמעה דפיקה בדלת. בעל האכסניה פתח את הדלת ומצא שלושה איכרים פולניים קפואים למחצה שביקשו ללון באכסניה. כשגילה שאין ברשותם מספיק כסף אפילו לממן שהות לילה אחת בחדרי האירוח שלו הוא טרק בפניהם את הדלת. המלמד היה מזועזע, הם עלולים לקפוא מקור! כשהביע את תמיהתו בפני בעל האכנסיה משך הלה בכתפיו. "אתה רוצה לשלם עבורם? "שאל. להפתעתו הרבה המלמד השיב בחיוב.

האיכרים הודו למיטיבם והחלו ליהנות על חשבונו. הסערה הייתה עזה במיוחד והאיכרים נשארו באכסניה במשך שבועיים ימים. רק אחרי שהסופה נרגעה המשיכו האיכרים לדרכם לא לפני שהודו למלמד. כשהגיע חג הפסח החל אביו של צבי אלימלך להתכונן לחזרה הביתה. הוא ניגש לבעל האכסניה וזה ערך עמו חשבון: "אני חייב לך ארבעים רובלים על לימוד ילדיי "אמר לו מעסיקו, "אך שהות האיכרים בביתי עלתה ארבעים ושלושה רובלים. אם כן, אתה חייב לי שלושה רובלים. חג שמח לך, ואל תשכח להביא עמך שלושה רובלים כשתשוב אחרי החג "אמר לו בעל האכסניה.

המלמד לא ידע מה להשיב. ללא אומר ודברים הוא נפרד ממעסיקו ויצא רגלית לכפרו.

כשהגיע לכפר הוא התבייש להופיע בבית כשבכיסו אין פרוטה. הוא ניגש איפוא לבית הכנסת המקומי, שם פתח ספר קודש ושקע בעיון מעמיק.

בינתיים, לצבי אלימלך הקטן נודע שאביו הגיע לעיר. הוא רץ לחפש אחריו וכשמצא אותו בבית הכנסת התחנן שיבוא הביתה: "אתה חייב לראות את הנעליים החדשות שקיבלתי לפסח ואת בגדי החג החדשים "הוא אמר, דבר שרק גרם לאביו להרגיש גרוע יותר.

בדרך הביתה חלפה על פניהם מרכבה. המרכבה פגעה בתלולית על הדרך וממנה נפלה חבילה.

האבא הרים את החבילה והחל לרוץ אחרי המרכבה כדי להשיב אותה לבעליה, אך לא הצליח להשיג אותה. הוא בחן את החבילה היטב וראה כי אין בה כל סימנים מזהים (התורה קובעת כי אם אין סימנים לאבידה סביר להניח שבעל האבידה התייאש ממנה ולפיכך היא שייכת למוצא(. הוא פתח את החבילה וגילה בה ארבעים ושלושה רובלים.

בליל הסדר, כשצבי אלימלך ניגש לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, הוא קרא לאביו: "אבא, אני רואה את המרכבה! "אך איש לא היה שם. אביו משך את הנער הצידה ואמר לו שעליו להבטיח כי לא יספר לאיש את הסיפור הזה עד יומו האחרון.

את הסיפור סיפור רב חשוב, ששמע אותו מאחד מחסידיו של הבני יששכר כשהיה על ערש דווי.

לאחר סיום קריאת "שפוך חמתך"

• עכשיו אני מציע לקהל לסגור עיניים ולבקש ברכה לכל העניינים הטובים ולהאמין ולהיות בטוח בכך שהבקשות שלנו יתקיימו במילואם.
• לאחר שחוזרים הילדים מהדלת, ממשיכים בקריאת ההגדה עד לסיומה.

"לשנה הבאה בירושלים"

אנחנו עומדים עכשיו בסיום ליל הסדר, קראנו את כל ההגדה, הגענו למילים האחרונות שעם ישראל קורא הערב.

אני מקווה שאתם עדיין זוכרים שסיכמנו בתחילת הערב שבסופו אספר סיפור נוסף מהרב אריה לוין.

כידוע הרב לוין היה אדם וותרן מאוד גדול, איש טוב שכל חייו רק התעסק בלעזור לאחרים, אומרים שהוא היה אדם מאוד נמוך קומה, וראשו הגיע תמיד לגובה הלב של האדם שעמד מולו, לכן אף פעם לא הי' לו וויכוח עם אף אחד, אלא מיד הוא ראה את הצרכים בלבו של חברו ורץ לעזור לו.

האגדה מספר שמיד אחרי החופה שלו עם אשתו, הם נכנסו לחדר ייחוד, ומאחר והרב לוין היה אדם עני גדול, הוא לא יכול היה לתת לאשתו כנהוג, מתנה בחדר ייחוד, ואז הוא אמר לה שהוא נותן לה מתנה הבטחה, שלעולם, בכל וויכוח איתה, הוא יוותר. וכך הוא נהג – עד סוף חייו. האגדה מוסיפה שאשתו אמרה לעת זקנתה, שהוא מעולם לא השתמש בהבטחה הזו, מאחר והם אף פעם לא התווכחו.

אנו עומדים עכשיו בסיום סדר פסח, והולכים לבקש מהקב"ה בקשה גדולה, "לשנה הבאה בירושלים" זו בעצם בקשה לגאולה השלימה, גאולה שעם ישראל ממתין לה כבר אלפי שנים, בואו ניקח על עצמנו החלטה טובה ברוח הסיפור של רבי אריה לוין הצדיק הירושלמי, – להשתדל תמיד לראות את ליבו של הזולת, לראות את צרכיו של השני ולעזור כפי יכולתנו, ויחד עם זאת, לנסות מה פחות להתווכח עם השני, יותר ויותר לוותר אחד לשני, ואז נוכל לבוא לקב"ה ולבקש ממנו לוותר לנו למחול ולסלוח לנו, ורק לראות את הצרכים שלנו גאולה, או – במילות ההגדה "לשנה הבאה בירושלים". בואו נפתח את ההגדה בעמוד ... ונבקש כולנו יחד מהקב"ה "לשנה הבאה בירושלים"

"לשנה הבאה בירושלים"

חג פסח וכשר ושמח.