הרב זלמן וישצקי, באזל
פתיחה
אפשרות א'
הקשבתי לא מזמן לשיחה מרתקת שהתקיימה בן המן ובין פרעה. המן אמר לפרעה, תראה, אני ואתה שנינו רצינו לפתור את הבעיה היהודית, שנינו לא הצלחנו והם היהודים זכו לחג בזכותנו. אבל אני לפחות נתתי להם רק יום אחד של חג, ואילו אתה, אתה נתת להם שבוע שלם של חג.
ענה לו פרעה, אתה צודק, אני אכן נתתי להם שבוע של חג, אבל לפני החג, נתתי להם שבועיים ארוכים של עבודת פרך לנקות ולסדר, להכין ולבשל..
חברים, המן ופרעה באו והלכו במשך הדורות כל פעם בשמות אחרים ובלבושים אחרים. בכל מקום שבו היינו, בפולין או בספרד, בפרס או במצרים וברוסיה הסובייטית, הם ניסו לפגוע בנו אבל הנה אנחנו כאן ואילו הם, הם כבר מזמן לא פה.
אם תשאלו מה הסוד לנו? איך הצלחנו תמיד לשרוד ולצאת ולהתרומם מכל מצב? התשובה כאן לפניכם. מה שקורה הלילה פה ובכל מקום בעולם. בזכות השמירה על המסורת היהודית, על החגים על התורה ועל המצוות, כן, בזכות זה שבכל הדורות ובכל הגלויות עבדנו תמיד מאוד קשה כדי שנוכל לשבת יחד בליל הסדר כמו משפחה אחת גדולה.
הנה תסתכלו ימינה ושמאלה, יש כאן אנשים מישראל ומרוסיה, מגרמניה ומאמריקה, אנשים שונים, מרקע שונה, אבל עם דבר אחד בסיסי ומשמעותי שמאחד אותנו הלילה – אנחנו יהודים ויהודיות בני אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה. החיבור הזה שנראה לנו טבעי, הוא בעצם מיוחד מאין כמוהו. החיבור הזה שלנו כעם נעשה בעצם היום בערב עם צאתנו ממצרים לפני 3326 שנה. אז נעשינו לעם בפעם הראשונה.
הרצון העמוק הזה של כל אחד ואחת מאתנו לשמור על המסורת, שזו בעצם הסיבה שאנו יושבים פה היום בערב, הרצון הזה הוא ששמר על אבותינו, הוא שמור עלינו והוא שישמור בעז"ה על ילדינו שימשיכו לשמור על המסורת שלנו. במילים פשוטות: הבקשה שלי מהקב"ה היום בערב היא, שבדיוק כמו דבורה אשתי, גם מוסי ביתי תעבוד מאוד קשה בכל שנה לפני פסח כדי להכין את הבית לחג מלא בשמחה, באוכל טוב וכמובן אורחים לרוב. ואני מאחל גם לכל אחד ואחת מכם, שילדיכם ימשיכו את אותה המסורת מתוך בריאות נכונה, פרנסה בכבוד והרבה שמחה.
קראתי לא מזמן סיפור על חסיד חב"ד מברוקלין שקנה עבור הרבי מכונה מיוחדת לפתיחת מכתבים, הוא פשוט נכנס למזכירות של הרבי וראה שבכל יום מגיעים כ700 מכתבים וחשב שזה משהו שיכול להקל על הרבי בפתיחת המכתבים. הרבי סירב לקבל את המכונה ואמר, היא עושה מידי הרבה רעש..
החסיד לא ויתר, חיפש השקיע ומצא מכונה יקרה שפותחת מכתבים בשקט, בלי כל רעש והביא אל הרבי.
גם הפעם הרבי סירב ואמר: יש כמה דרכים לסגור מעטפות, יש מי שסוגר עם דבק ויש מי שסוגר עם הרוק של הלשון, אבל את המכתבים שמגיעים אלי מדביקים עם דמעות... ואיך אני יכול לתת למכונה לפתוח מכתב שכתבה לי בדמעות אמא שמבקשת ברכה עבור ילדיה.
חברים, במשך השנה אנו פועלים לפעמים כמו מכונה, קמים בבוקר מלבישים את הילדים, מכינים סנדוויצ'ים, נשיקה ולבית ספר. בערב, חוזרים מהעבודה, ארוחת ערב, מקלחת, נשיקה ולמיטה.. אבל לא הלילה, הלילה לא נהיה כמו מכונה. ליל הסדר זה הלילה בשנה שבו יותר מכל לילה אחר, אנו צריכים להרגיש ולחוש. להרגיש את הנשמה שלנו, להרגיש את הילדים שלנו, להרגיש את היהדות שלנו, להתחבר למי שאנחנו ולמה שאנו רוצים שהילדים שלנו יהיו בעזרת ה'.
אני אשתדל מצד אחד לא להאריך מידי הרבה, ומצד שני לא לדלג על הדברים החשובים, ושיהיה לנו בהצלחה.
אפשרות ב'
מספרים על יהודי שהיה צריך כסף לחתן את בנותיו, נסע בעיירות פולין וביקש תרומות. הגיע אל החוזה מלובלין – רבי יעקב יצחק הלוי הורביץ (1754 – 1815), היה אדמו"ר חשוב בפולין, נקרא החוזה, כיון שהייתה לו רוח הקודש והיה חוזה ורואה את העתיד בבהירות – נתן לו החוזה מלובלין 18 זלוטי. ביקש היהודי ואמר, אנחנו, אני ואתה קרובי משפחה, מן הראוי שתתן לי קצת יותר, ותוך כדי דיבור סירטט על דף עץ יוחסין והראה לצדיק שהם בני דודים מדרגה רביעית..
אמר לו החוזה, זה נכון שאנו קרובי משפחה, אבל 'קרובים רחוקים' ואין לזה כבר משמעות..
בערב כשהגיעו שניהם לתפילת מנחה, היה החוזה שליח ציבור - החזן שמתפלל לפני הציבור בקול. כשהגיע החוזה לתחילת תפילת עמידה ואמר את הברכה אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, צעק לו העני מירכתי בית הכנסת ואמר 'קרובים רחוקים'.. כלומר, אברהם יצחק ויעקב שאתה כה בגאווה מייחס את עצמך אליהם, הם קרובים רחוקים והרי אין לזה כבר משמעות..
חברים, סבא שלי היה אומר שבכל בדיחה יש קצת בדיחה והשאר הוא אמת. נכונים הם דברי החוזה מלובלין ונכונים דברי העני. זה נכון שאנו כולנו קרובים רחוקים, אבל זה גם נכון, שאחרי הכל אנחנו קרובים.
בכל השנה אנחנו אכן קרובים רחוקים, אבל בליל הסדר אנחנו כולנו קרובים קרובים, אצל כולנו מודגשת העובדה שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ובנות שרה רבקה רחל ולאה. והנה, אנו יושבים כאן יחדיו חגיגיים ושמחים, מי מארץ ישראל ומי מקורו ברוסיה או אוקראינה (בקצב ההתקדמות של פוטין כולנו נהיה עוד מעט רוסים..) מי מברזיל ומי משוויץ, אבל זה לא משנה היום, כי היום אנחנו כולנו בני אברהם יצחק ויעקב, משפחה אחת גדולה, קרובים קרובים.
למה דווקא היום? למה דווקא בפסח?
כי היום לפני יותר מ3300 שנה כשיצאו בני ישראל ממצרים, נעשינו עם חדש. נולד העם הזה שנקרא עם ישראל, והיום אנחנו מציינים את זה, את הייחוד שלנו ואת האחדות שלנו. היום נעשינו לעם עצמאי וחופשי, עם שיש לו אלוקים ויש לו תורה ומצוות.
כל עוד היינו משפחה אחת גדולה, יכולנו לומר 'קרובים רחוקים' מדרגה רביעית או שישית, אבל מרגע שנעשינו לעם, הרי שאנחנו מציאות אחת שלימה, וכן, אנחנו בהחלט קרובים קרובים.
נסעו פעם כמה בחורי ישיבה באמריקה בקיץ לשבת להרים, אתם יודעים, כל ברוקלין עוזבת את ניו יארק בקיץ לטובת הקונטרי באפסטייט ניו יארק. בדרכם ראו בצידי הדרך בחור עם כיפה שמבקש עזרה. היה זה יום שישי, שעות ספורות לפני שבת, והם כמובן עצרו לראות איך ניתן לעזור לו.
תוך כדי החלפת הגלגל שלו, הם שמו לב שיש לו שרשרת עם צלב על החזה, בהפתעה שאלו אותו מה זה? מה כאן האמת, הכיפה או השרשרת?
ענה להם: תראו, אני אינני יהודי, אבל כשיצאתי לדרך אמא שלי נתנה לי כיפה ואמרה, קח איתך, אם תתקע בדרך שים אותה על הראש ותראה שתוך חמש דקות יעצרו על ידך יהודים לעזור לך..
אני לא יודע אם הסיפור הזה באמת קרה, אבל אני בטוח שהוא יכול היה לקרות, כי ככה זה עם ה'קרובים הרחוקים' שלנו, כשמישהו צריך עזרה, אנחנו נזכרים שאנחנו יותר קרובים מאשר רחוקים..
אז אנחנו אמנם לא תקועים כרגע עם פנצ'ר באפסטייט ניו יארק, אבל אנחנו כן יושבים יחד לחגוג את ליל הסדר, את יציאת מצרים שלנו, את הולדת האומה שלנו, זה החג שלנו, זה משהו שיש לנו כולנו כאן במשותף. זה הזמן להירגע, לנשום עמוק, לחייך ולהתכונן למסע שנקרא 'סדר פסח'. זה יהיה ארוך אבל אני אשתדל שזה לא יהיה מדי ארוך. ואתם בבקשה שתפו פעולה, זה לא הזמן להתבייש לשיר בקול, גם לזייף קצת זה בסדר.. רק אל תתנו לי להיות סוליסט כל הערב. הנה נעשה רגע נסיון מוכנים? שמחה רבה, שמחה רבה אביב הגיע פסח בא... טוב זה לא משהו, אבל אני מקווה שאחרי היין זה יילך יותר טוב..
אפשרות ג'
כאשר הגיע נשיא ארה"ב ברק אבאמה לביקור היסטורי בישראל. כל המדינה כאילו עצרה את נשימתה ליום אחד כדי לסקר כל מילה וכל קריצה של החבר הכי טוב שלנו בארצות העמים על פני הגלובוס. (15,000 שוטרים, 5,000 אנשי CIA, מטוסי תובלה ומסוקים, 70 מכוניות, אמבולנסים, מכבי אש, מנות דם, יחידות קומנדו, כבישים חסומים, כבר היה יותר פשוט להטיס את ישראל לבקר את אובמה..)
אני רוצה לספר לכם על המתנות שאובאמה קיבל עבור כל אחד מבני משפחתו מהזוג נתניהו: 'בוו' הכלב הנשיאותי קיבל המבורגר צעצוע. הבנות 'מאליה' ו'סשה' קיבלו כל אחת שרשרת זהב עם תליון של כינור דוד. הגברת הראשונה מישל אובאמה קיבלת קערת סדר מכסף – כידוע הזוג אובאמה חוגגים את ליל הסדר כאות של סלידאריות עם העם היהודי.
ברק אובאמה בעצמו קיבל מתנה מאוד מיוחדת מראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו: שבב ננו קטנטן (צ'יפ בלע"ז) בו צרובים מגילות העצמאות של ישראל ושל ארה"ב, והעיקר, השבב הזה הגיע 'יושב' על אבן קטנה מימי בית שני. מתנה נפלאה שמסמלת כל כך הרבה.
מצד אחד הנה תראה את השבב ננו שפותח בטכניון, תראה כמה אנחנו נמצאים בצמרת העתיד העולמי, ומצד שני תראה את האבן מימי בית שני, ראה אלו שורשים עמוקים יש לנו כאן בארץ הזאת שלנו.
במילים אחרות: השבב הזעיר הזה, פאר הטכנולוגיה, שיא התקדמות, אבל מצד שני, אנחנו לא שוכחים לרגע שללא העבר, ללא השורשים העמוקים שלנו, לא יהיה לנו עתיד, גם אם זה נראה כעתיד הכי מזהיר והכי מצליח.
חברים, זו בדיוק הסיבה שאנו יושבים כאן היום בערב בפעם ה3322 וחוגגים את יציאת מצרים, אנחנו פשוט מבינים שעם שאין לו עבר לא יהיה לו עתיד שיחזיק מעמד. העץ הכי גבוה בעולם לא יחזיק מעמד בלי שורשים עמוקים, הוא יפול ברוח. ונרצה או לא, על עמנו נושבות רוחות כל העת, ורוחות חזקות.
כי כשהצ'יפ הקטן מחובר לאבן כבדה ושורשית הוא יציב ואיתן!
אפשרות ד'
ערב טוב, וחג שמח.
אני שמח להיות אתכם כאן היום בערב ולחגוג יחד את ליל הסדר
אתם יודעים, ליל הסדר זהו החג של השאלות, זה הלילה שבוא שואלים את השאלות. לפעמים השאלה יותר חשובה מאשר התשובה, צריך גם לדעת איך ומה לשאול.
אתם יודעים בין שני מלחמות העולם הייתה הנהירה הגדולה של היהודים מאירופה ובעיקר ממזרח אירופה לכיוון אמריקה, מה שהם היו קוראים אז די גולדנע מדינה. כ 2 מליון איש נדדו אז, 1933 הייתה השנה שבא וורשה הפסידה לניו יורק את התואר של העיר עם הכי הרבה יהודים.
בשביל לקבל ויזה לאמריקה עמדו היהודים בתור לקונסוליה האמריקאית בוורשה. הם לא ידעו מילה אנגלית, אבל יהודים תמיד ידעו להסתדר ומחוץ לקונסוליה ישב 'מאכער' שידע את חמשת השאלות שהקונסול שואל, והוא היה מכין את היהודים לראיון.
אז ככה: שאלה ראשונה היא: וואטס יור ניים? על תענה: מוישה וויס. השאלה השניה תהיה: כמה ילדים יש לך? תענה 7 שיהיו בריאים. השלישית תהיה: מי היה הנשיא הראשון של אמריקה? תענה ג'ורג וושינגטון.
הרביעית כמה מדינות יש בארה"ב? תענה 50 והחמישית, מה אתה יותר אמריקאי או יהודי? על זה תענה שניהם, ביידע..
מוישה ווייס התכונן ושינן את התשובות בעל פה. אבל הפעם בדיוק התחלף הקונסול ושלחו קונסול יהודי שמכיר את כל הפוילע שטיק אז הוא ערבב את השאלות.
הראשונה הוא שאל: מי היה הנשיא האמריקאי הראשון? אז הוא ענה מוישה וויס.. וכמה מדינות יש בארה"ב? ענה היהודי 7 . מי היה הנשיא הראשון של אמריקה? ענה היהודי: מוישה וויס. הקונסול שכמעט השתגע שאל וכמה ילדים יש לך? ענה: 50 .. כאן הקונסול שאל אותו ביידיש, ווער איז מער משוגע, איך אודער דו? ענה לו היהודי: ביידע.. שנינו.
אז הלילה זה לילה של שאלות, והשאלה הראשונה והכי נפוצה היא 'מה נשתנה'? למה אנחנו באמת חוגגים את יציאת מצרים בצורה כל כך אנטנסיבי? מה יש בו בחג הפסח שהפך להיות כל כך משמעותי לעם שלנו?
יציאת מצרים היא חשובה אבל היו לנו עוד ניסים במשך הדורות.
הדלאי לאמה שהוגלה מטיבט לדארמסלה שבהודו, זימן אליו פעם קבוצה של רבנים יהודים אמריקנים ואמר: תראו, עני ודתי, הבודהיזם בגלות, אני כבר עשרות שנים גולה, אני חושש שבני עמי ייעלמו ויבלעו בין העמים, ואני רוצה לשאול אתכם, שמא תוכלו לשתף אותי בסוד הקיום של העם היהודי כל כך הרבה שנים, למרות הרדיפות והצרות, ההגליות והגלויות השונות?
הנה התשובה: ביציאת מצרים קיבלנו את סוד ההישרדות שלנו, בחג הפסח קיבלנו כעם תכונה מיוחדת שבזכותה שרדנו את כל השנים וכל הגלויות.
ביציאת מצרים עם המכות וקריעת ים סוף טבע בנו הקב"ה תכונה שנקראת 'חירות'! הפך אותנו לעם חופשי ומושחרר. זה היה הרגע שנטבעה בנשמתנו הידיעה שאף אחד לא יכול עלינו, אין אדם או אומה שתוכל למנוע מאתנו להיות 'חופשיים' ומושחררים.
אז כן, פיזית כן, הם יכולים להכות אותנו, לקשור לנו ידיים ורגלים, להשליך אותנו לכלא, אבל לקחת מאתנו את החופש הרוחני להיות מי שאנחנו. הרבי הקודם, השישי בשולשלת חב"ד נאסר על ידי הייבסקציה בקג"ב בשנת 1927 , הוא שלח את החבדניקים שלו לכל פינה לפתוח מקוה שהם סגרו, להקים ישיבה איפה שהם הרסו, הוא הפריע להם. הם רצו להרוג אותו, אבל הלחץ ממשלות גרמניה אמריקה ולטביה גרמה להם לשחרר אותו לגלות בעיר קוסטרמה, ביום ג' בתמוז תרפ"ז, 1927 , הוא עמד בתחנת הרכבת של פטרבורג בדרכו לגלות, מאות יהודים סיכנו את עצמם ובאו להיפרד מהרבי האהוב שנלחם למענם, הם ידעו שזה מסוכן, שסוכני חרש רושמים כל מי שמגיע, אבל הם באו. והרבי עמד שם בתחנת הרכבת ואמר להם את המסר האלמותי הבא:
ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, תורת ישראל מצוותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו ואין שום כוח של כפיה רשאי לשעבדנו.(הרעיון מתוך שיעור של הרב שניאור אשכנזי)
את היכולת הזו, את העוצמה ההישרדותית הזאת קיבלנו הלילה לפני 3300 שנה, ומאז אנחנו חופשיים, בני חורין, אז תגידו לא שווה לחגוג את זה? יופי.
זה בדיוק מה שנחגוג הלילה, נשתה ארבע כוסות יין, נאכל מצה והכל בהסיבה לצד שמאל כמו מלך רומאי.
הקערה
אפשרות א'
לאורך כל הערב נשים לב לאלמנטים שונים שמטרתם היא כפולה: א. לעורר תמהון. ב. להזכיר לנו העבר.
לעורר תמהון, כי בסופו של דבר המטרה שלנו היום היא לגרום לילדים לתמוה, לא להבין ואז לשאול. כי יש לנו מצווה היום בערב, והמצווה היא 'והיה כי ישאלך בנך? והגדת לבנך", אנחנו צריכים להגיד לילדינו מכאן השם של החוברת שאתם מחזיקים ביד "הגדה = להגיד = והגדת לבנך". אז כך זה יעבוד, אנחנו נעשה דברים תמוהים, פעולות שאנו לא עושים באף לילה מימות השנה, ואז הילדים ישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" אז תבוא התשובה הארוכה שלנו, סיפור יציאת מצרים וכולי. אגב, ילדים זה לא נקבע רק לפי הפספורט, גם מי שלפי הפספורט הינו בן 99 יכול להיות ילד ביחס ליידע שלו על העבר וההווה של העם שלנו. בקיצור, כולנו כאן כדי לשאול וכולנו כאן כדי לענות וביחד ללמוד ולדעת, גם לחוות.
להזכיר את העבר, כי עם ללא עבר לא יהיה לו עתיד, ואנחנו בזכות העובדה שתמיד תמיד ידענו לזכור את העבר שלנו, אנחנו עדיין כאן, זו הסיבה שאנחנו יושבים כבר אלפי שנים בליל הסדר ומדברים על העבר, כי רק ככה עם ישראל חי!
מצה
המצה הזו שבידי הגיע מכפר חב"ד, הכפר בו גדלתי וחונכתי, אופים שם הכל ביד, זו מצה עבודת יד. מרגע הקצירה ועד היציאה מהתנור היא שמורה ממים כדי שלא תחמיץ, לכן גם החורים שנקובים בה, כדי לא לאפשר לבצק לטפוח.
מה מסמלת המצה? חכו בסבלנות נגיע לזה בקטע של הא לחמא עניא.
ובכן, יש לנו שלש מצות, אני בטוח שיש כאן מי שיודע מה מסמלות שלשת המצות? (מחכה למענה מהקהל). אז חוץ מזה שהן מסמלות את שלשת סוגי העם, כהנים לוים וישראלים – אגב יש לנו כאן כהן או לוי? יופי.. אני שמח שאתם כאן, הנה המצה העליונה לכבודכם..
שלשת המצות מסמלות גם את שלשת הפעמים שבני ישראל אכלו מצות:
- במצרים כעבדים, עבדים אכלו מצות, זה אוכל זול (היה זול, היום אתם לא רוצים לדעת כמה עולה קילו..) זה גם נשאר בבטן הרבה זמן ומשאיר את האדם שבע.
- שה' ציווה אותם להכין קרבן פסח, וזה היה 4 ימים לפני יציאת מצרים, הם נצטוו לאכול את הבשר של הקרבן עם המצות "על מצות ומרורים יאכלוהו".
- ביציאת מצרים, כשיצאו מיהרו "ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם", מהמהירות הבצק לא הספיק להחמיץ כמו שכולנו יודעים. (אתר בית חב"ד)
אז הנה יש לנו שלש מצות שמסמלות את שלשת המצבים בהם אכלו הם אז מצות.
מרור
למרור אנו לוקחים ירק חריף שיזכיר לנו את החיים הקשים והמרים שהיו לאבותינו במצרים. אתם ודאי יכולים לשים לב, שלכל אורך הסדר יש לנו מטרה להרגיש העבדות והחירות. לדבר על קושי ועל מרירות זה לגעת באינטלקט שלנו, אבל כשאנו אוכלים מרור, חשים את המרירות, אז גם הגוף שלנו חווה את ליל הסדר. כי אחרי הכל, אנחנו לא רק נשמה, ולא רק גוף, יש כאן שילוב של גשמי ורוחני שיוצר יחד אדם. ובכדי שכל המציאות שלי תחווה את יציאת מצרים, עלינו 'לספר' על יציאות מצרים, אבל בהחלט גם לאכול את יציאת מצרים, מצות, מרור יין ואם אפשר גם קצת געפילטע פיש לא יזיק..
אפשרות ב'
יש בקערת הסדר סימנים של חירות ושל עבדות, ומהם שמשלבים את שתי הדברים גם יחד, כי כאמור, העבר והעתיד מחוברים אצלנו חזק..
המצה מסמלת את שתי הדברים וזה ברור. מצד אחד זה לחם עוני של עבדים שעובדים בפרך, ומצד שני זה אנו אוכלים אותה כי אבותנו אפו אותה במהירות כשיצאו כבר ממצרים. חירות ועבדות משמשים בעירבוביה.
הזרוע מסמלת את שתי דברים: א. זכר לקרבן פסח, אותו קרבן שכל העם הקריב היום בערב בירושלים, ניסיתי לדמיין את זה, נראה לי מסובך, מליוני אנשים בירושלים עם כבשים עושים על האש.. בכל זאת זה זכרון של חירות, של עם שעובד את אלוקיו באין מפריע. ב. הזרוע מסמלת את ה'זרוע הנטויה' שאיתה כביכול הוציא אותנו ה' ממצרים. כאמור חירות.
הביצה גם היא מסמלת חירות, היא כאן כדי להזכיר לנו את 'קרבן חגיגה' מלשון חג, שהיו מקריבים בבית המקדש בחגי ישראל. למה ביצה? שמעתי משהו יפה: היהודים דומים לביצה, ככל שמרתיחים אותנו אנו נעשים יותר קשים, יותר מחושלים.
המרור זה ברור, מסמל עבדות. מרירות, כאב, השפלה. הסבא שלי היה מספר שכשישב 7 שנים בבית הכלא הרוסי בימי סטאלין, לא היו לו מצות - שלש קוביות סוכר שימשו במקום. ולא ארבע כוסות - ארבע קוביות סוכר שמשו במקום, לא ביצה ולא זרוע, אבל דבר אחד היה לו בשפע: מרור..אני נזכר בזה כל שנה, כי אנחנו אמורים לזכור היום גם את העבר שלנו, של משפחתנו אנו, ולא רק את השורשים של העם.
עם החרוסת יש בעיה, מצד אחד זה בין העצם הביצה והחסה, חרוסת זה המאכל הכי טעי כאן על הקערה, מצד שני זה ברור שהיא כאן כדי לסמל עבדות, היא מסמלת את הטיט איתו הדביקו אבותינו את הלבנים כשעבדו בפרך.
הכרפס נמצא כאן כדי שיהיה לנו מה לשאול. כמו עוד דברים שעשינו ונעשה הערב, יש לנו למטרה לעורר את הסקרנות של הילדים וגם שלא עצמנו, כדי שנשאל למה? וזה חשוב, כי בתורה כתוב מפורש "והיה כי ישאלך בנך מה זאת". בכל אופן, מי המלח מזכירים לנו דמעות מלוחות, אוי כמה דמעות שפך העם הזה במשך הדורות.
ויש כמובן את ה**'הסיבה**
אפשרות ג'
ארבע כוסות
רעיון א'
אנו נשתה הלילה ארבע כוסות יין, יש גם מיץ ענבים למי שמעוניין (אני יודע, אתם רגילים שבחב"ד יש וודקה, אבל מה לעשות וודקה עשוי מדגנים ולכן אינו כשר לפסח). ארבעת הכוסות מזכירות לנו את ארבעת מטבעות הלשון השונות שבהם השתמש הקב"ה בדברו עם משה בעניין גאולת מצרים, כוס כנגד כל לשון של גאולה.
המהר"ל מפראג כתב שארבע כוסות הם כנגד ארבע האמהות של האומה שרה רבקה רחל ולאה. כי בלי האימהות שלנו לא היינו שורדים את הגלות, וביננו בלי האמהות שלנו לא היינו מגיעים לכלום בחיים שלנו, אז כשנשתה יין היום בערב, נזכה גם לחיי ולזכות האימהות שלנו.
את היין נשתה בהסיבה לצד שמאל, ככה היו נוהגים אז הקיסרים לאכול כשהם נשענים על צד שמאל, ואנחנו היום הרי רוצים להרגיש בני חורין, בני מלכים.
רעיון ב'
אנו נשתה הלילה ארבע כוסות יין, יש גם מיץ ענבים למי שמעוניין (אני יודע, אתם רגילים שבחב"ד יש וודקה, אבל מה לעשות וודקה עשוי מדגנים ולכן אינו כשר לפסח). ארבעת הכוסות מזכירות לנו את ארבעת מטבעות הלשון השונות שבהם השתמש הקב"ה בדברו עם משה בעניין גאולת מצרים, כוס כנגד כל לשון של גאולה. למי שאוהב גמטריות, יש משהו נחמד, כוס יין יוצא בגימטריה 156. 156 כפול ארבע כוסות 624. 624 עולה לגמטריה של המילה 'חירות'. היום זה חג החירות.. (אתר בית חב"ד)
ואם חירות, אז לא לשכוח, את היין נשתה בהסיבה לצד שמאל, ככה היו נוהגים אז הקיסרים לאכול כשהם נשענים על צד שמאל (באגוסטה ראוריקה ליד באזל יש מוזיאון רומי, שם רואים בסרטון איך היום הקיסרים נוהגים לאכול כך בהסיבה על שמאל). אחרי הסדר דבורה תחלק לכולם אבקת כביסה מיוחדת שמורידה כתמי יין מהבגדים..
קדש ורחץ....
- כעת רגע לפני שאנו מתחילים אני מבקש מכולם לעצום עיניים ולדמיין שאנו נמצאים במסיבת 'קריוקי', שכולם מזייפים, כך נוכל לשיר יחד בלי להתבייש. הנה נסיון ראשון, שירו איתי: קדש ורחץ, כרפס יחץ..
קדש
ורחץ – ניטול ידיים ולא נברך, למה? ההלכה קובעת שכל פרי או ירק שטיבולו במשקה, כלומר, ירק לח או רטוב נעשה טמא כשאוכלים אותו עם הידיים, ואנחנו הרי יהודים ואוכלים עם הידיים..אז צריך ליטול ידיים. מי שמעוניין יכול לבוא ליטול ידיים, אבל אפשר גם להישאר לשבת ורק אני אטול ידיים.
כרפס – ניקח חתיכת ירק, יש בצל ויש תפו"א, נטבול במי המלח ונברך בורא פרי האדמה. רק רגע לפני, לא לשכוח, עוד מעט נאכל מרור שגם עליו יש לברך בורא פרי האדמה. כדי לא לברך פעמיים, נחשוב כעת, כשנברך גם על הכרפס שבידינו גם על המרור שיש לנו בקערה.
יחץ – נקח את המצה האמצעית, בכל שולחן יש קערה, תבחרו אחד מכל שולחן שיבצע את זה. נבצע את המצה לשנים, חלק אחד נשאר בקערה, וחלק אחד ישאר לאפיקומן. אפיקומן בארמית בא מהמילים 'אפיקו מן' כלומר, קינוח, דעזערט. המצה הזו תהיה הדבר האחרון שנאכל הערב, זה יהיה הקינוח שלנו הערב. תשאלו למה אנו חוצים את המצה ומשארים בצד? יופי, זו המטרה, המטרה היא שנשאל שאלות, המטרה היא כאמור להתמיה כדי שנשאל ובסוף גם נקבל תשובה, את סיפור יציאת מצרים.
מגיד – כאמור, יש לנו היום הרבה מצוות, אבל רק שתי מצוות הן מצוות מהתורה ממש, השאר הן מצוות דרבנן, כלומר מצוות שחכמינו זכרונם לברכה למדו והבינו מתוך התורה שיש לעשותם. השתים מהתורה הן:
- א. אכילת מצה
- ב. מגיד – להגיד את ההגדה כפי שכבר הזכרתי קודם. המצווה של סיפור יציאת מצרים.
הייתה לנו פעם עוד מצוה, מצוות קרבן פסח, הבאת קרבן ואכילתו יחד בירושלים. אבל היום כשאין לנו בית מקדש, גם אין לנו את מצוות קרבן פסח, נשארנו אם כן עם מצה ומגיד. מצוות מרור גם היא מהתורה, אבל רק כשהיא באה בשילוב עם קרבן פסח, ושוב כשאין בית מקדש אין קרבן פסח וכשאין קרבן פסח מצוות מרור איננה מהתורה אלא מדרבנן..
הא לחמא עניא:
את ההגדה אנחנו מתחילים עם הזמנה, אנחנו מזמינים את כל מי שרוצה וצריך לבוא ולחגוג איתנו את הסדר. יש כאן רק בעיה אחת, כשאתה רוצה להזמין אורח, עליך לצאת לרחוב ולהזמין אותו ולא לשבת בבית כשהדלת סגורה ולומר 'מי שצריך שיבוא וישתתף'. כאן מסביר הרבי משהו חשוב: כשאתה יושב בליל הסדר, עם הבגדים המהודרים והשולחן הערוך והמכובד, אל תשכח לרגע שעדיין יש את אלה שאין להם, עדיין יש אנשים כרגע שיושבים לבד ואולי אין להם, אז לפני שאתה מתחיל את הסדר היוקרתי שלך, לפחות תזכור אותם, ותדע שהשמחה שלך לא יכולה להיות שלמה כל עוד יש איפשהו מישהו אחר עצוב.
לחם עוני: המצה נקראת לחם עוני משתי סיבות:
- א. זהו לחם של עניים, של עבדים, לחם שבעצמו הוא עני, איננו עשיר אין בו מלח ולא שמרים, בעצם שום דבר חוץ מאשר קמח, מים וכמה חורים..
- ב. עוני מלשון 'מענה' לענות. נהוג לומר שהמצה היא לחם עוני כלומר, לחם עניים. למילה עוני יש גם משמעות של 'לענות' לתת מענה, תשובה. והנה אנו על בסיס הלחם הזה, המצה עונים תשובות לכל השאלות. לכן אנו גם נחזיק או נגע במצה כשנאמר את הטקסט הבא.
מה נשתנה:
את מה נשתנה שואלים הילדים, ובעצם הרי כולנו ילדים, ילדים של ההורים שלנו. אז זה הרגע להיזכר בהורים שלנו, ולשאול אותם גם אם הם לא על ידינו כרגע, ובמיוחד אם הם כבר נפטרו הרי שהם מקשיבים לנו היום ושמחים איתנו יחד.
אבקש מכל הילדים לעמוד על הכסאות במקומותיהם, ובואו נשיר יחד: מה נשתנה הלילה הזה..
ברשותכם אני אומר מה נשתנה גם בעצמי אבל באידיש כפי שנהוג בין חסידי חב"ד. כך נהג אבי, כך נהג סבי וכנראה שעוד כמה דורות אחורה. והיום כאמור אנחנו בעניין של לחבר את העבר עם העתיד
ארבעה בנים:
אני רוצה לספר לך על ילד בשם שלום סעדה שעלה עם משפחתו בת ה9 נפשות מלוב לישראל הצעירה. הילד היה מופנם וביישן, והפסיכולוג של בית הספר אבחן אותו 'כמפגר' והוא הוכנס בעל כורחו לבית ספר למפגרים. הוא ידע שהוא נורמלי, אבל אף אחד לא האמין לו. עד שהגיע מלאך אחד בשם ניסים ג'יעאן שהיה בסך פקיד במחלקת החינוך של עירית אשקלון. ניסים לא היה פסיכולוג ואפילו לא מחנך או מורה, הוא בסך הכל היה בן אדם שידע להרגיש ולהקשיב, הוא היה מאלה שלא התנהלו כמכונה שפותחת מכתבים אלא כאדם עם לב רחב שהרגיש שיש כאן ילד מיוחד.
ניסים הוציא את שלום סעדה מהמוסד, הכניס אותו לבית ספר 'אשל הנשיא' בבאר שבע ושלום פשוט פרח. היום הוא פרופסור שלום סעדה מאנשי האקדמיה הבכירים בעולם בתחום המנהיגות ואינטליגנציה רגשית, הוא פרופסור בהרווארד ובMIT ובעוד מוסדות מובילים בעולם.
חברים, יש לפנינו ארבעה בנים, ההגדה אומרת לנו שלכולם, לכל הארבעה יש מקום על יד שולחן הסדר, ולכל אחד מהם יש פוטנציאל אדיר, מה שנותר לנו זה רק לפתוח את העיניים ואת הלב ולהקשיב להם באמת ולא כמו מכונה.
- כוס שניה
- אכילת מצה בהסיבה
- מרור
מעשה ברבי אליעזר וכו'.
מאחורי המילים הללו מסתתר סיפור מרתק:
רבן גמליאל שמוזכר כאן היה נשיא ישראל, רבי יהושוע שגם הוא מוזכר היה פחות או יותר הסגן שלו. הגמרא מספרת שקרה כמה פעמים שרבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושוע, הנה לדוגמא: היה דיון מתי יוצא ראש חודש? הרי לפני שהיה לוח שנה היו קובעים את השנה לפי מולד הלבנה, היו באים עדים ומעידים ראינו את הירח החדש, וכך הרבנים היום קובעים מתי ראש חודש. צריך להבין, לקביעה הזו יש משקל כבד מאוד. כי למשל, אם ראש חודש ניסן נקבע ביום מסוים, הרי שבדיוק 14 יום אחר כך יוצא ליל הסדר, לפי זה גם ייקבע מתי מותר ומתי אסור לאכול חמץ.
קרה פעם שהיה להם ויכוח על ראש חודש תשרי שזה בעצם ראש השנה, רבן גמליאל הבין ופסק שראש השנה יכול ביום מסוים, אבל רבי יהושוע חשב אחרת הוא הבין אחרת ולא היה יכול לקבל את זה.. עכשיו, זה היה סופר משמעותי כיון שבעוד עשרה ימים יהיה יום כיפור, ואם נאמר שראש השנה יצא למשל ביום שני הרי שיום כיפור ייצא ביום רביעי בשבוע הבא. ואם נאמר שראש השנה יוצא ביום שלישי הרי שיום הכיפורים יוצא ביום חמישי בשבוע הבא. ברור?
אז יצא שרבן גמליאל פסק אחרת מרבי יהושוע. ובשביל לשמור על ההיררכיה, רבן גמליאל שלח שליח לרבי יהושע שאמר לו כך: בוא אלי במקלך ובתרמילך ביום כיפור שלך. במילים אחרות: תחלל את היום שבו יוצא יום כיפור לפי החישוב שלך ותראה לכולם שאתה מקבל את מרותי בתור נשיא הסנהדרין. רבי יהושוע כך עשה, וכשהגיע ליבנה נשק לו רבן גמליאל על ראשו, כי הוא העריך את מעשיהו.
אבל כשזה קרה כמה פעמים שרבן גמליאל קצת בייש את רבי יהושוע, החליטו החכמים להדיח את רבן גמליאל מהנשיאות... תראו איך ההיסטוריה לא ממש אחרת מההווה...
ואז הם חשבו את מי נמנה כנשיא סנהדרין? את רבי יהושוע אי אפשר כיון שאז זה כאילו לקחנו צד בין רבן גמליאל לרבי יהושע, וזו לא המטרה. אז החליטו לקחת את רבי אליעזר, אבל הייתה בעיה אחת, הוא היה רק בן 17 .. אמנם חכם, ומיוחס ועשיר. אבל צעיר. אז הוא אמר שקודם ייתייעץ עם אשתו ואז יחליט. אשתו אמרה לו: אל תיענה לבקשה, הם לא יקשיבו לך, אתה צעיר מידי.
אבל בבוקר כשהוא קם הוא גילה שקרה לו נס ושיערותיו הפכו לבן, והוא קיבל מראה מבוגר.. אתם יודעים כמו אדם שמתמודד לראשות ממשלה וצובע את השיער שלו לאפור כדי שייראה מבוגר.. אז זה מה שקרה לרבי אליעזר.
הסיפור הזה הוא שעומד מאחורי הטקסט של רבי אליעזר: הרי אני כבן 70 שנה..
כורך: כשהיה בית המקדש, היה הלל הזקן, אחד מגדולי וחשובי חכמינו לוקח 'פסח מצה ומרור' כורכם יחד ואוכל. במילים פשוטות: הלל היה לוקח חתיכת סטייק טוב (מדיום רייר כנראה), שם אותו בין שתי מצות, מעט מרור למעלה ואוכל.. ואנו, מה נשאר לנו? סטייק אין לנו. נשארנו עם מצה וקצת חסה... אני אומר, שיהיה בתיאבון...
- שולחן עורך
בין המרק למנה מרכזית
אפשרות א'
הרב אשר לעמיל כהן מביתר מספר כך:
פעם הייתי אצל הרבי בסוכות יחד עם אשתי ועם בתנו הקטנה, הרבי חילק אז לקח – עוגת דבש שנהוג לחלק ביום השביעי של סוכות, הושענא רבא. אשתי עמדה עם התינוקת בתור הארוך והלוחץ, כשהתקרבו כבר קרוב אל הרבי ראתה הילדה שהרבי מחלק עוגה והושיטה את היד שלה מעל לראש הנשים שעמדו לפניה בתור.
הרבי הבחין בכך ונשא אף הוא את ידו מעל הנשים שעמדו בתור ונתן לילדה עוגה..
אחרי דקות ספורות, עמדה אשתי בתורה מול הרבי, והילדה שוב הושיטה את ידה לקבל עוגה.. הרבי כבר כמעט נתן לה אבל האשה שהייתה אחראית שם על הסדר אמרה מייד לרבי "הילדה הזו כבר קבלה עוגה".
הרבי עצר את החלוקה ואמר לה כך: אז א קינד בעט נאך איינע, דארף מען געבן (כשילד מבקש עוד אחד, צריך לתת).
ליל הסדר זהו ערב של הילדים, הם במרכז העניין היום, זה הזמן שלנו לחשוב עליהם, להרגיש אותם, לנסות להבין מה הם באמת צריכים ואז לתת להם את זה. הם רוצים מאיתנו הרבה, הם רוצים שניתן להם הרבה יותר מאשר מה שאנחנו כבר נותנים להם, הם רוצים לדעת על היהדות שלהם, על המסורת שלנו. התפקיד שלנו הוא לתת להם עוד, לתת להם יותר. כי כשילד מבקש יש לתת לו.
לא תמיד הם מושיטים את היד ומבקשים, לפעמים הם סגורים וביישנים כמו הילד שלום סעדה שסיפרתי עליו קודם, לפעמים אנחנו מתנהלים כמו מכונה שפותחת מכתבים ולא שמים לב שהמעטפה שלהם הודבקה בדמעות של הלב, אבל הרבי מבקש מורה לנו, 'כשילד מבקש, יש לתת לו'. וזה המסר שלי היום לעצמי ולכל אחד מכם, תנו להם עוד, תנו לעצמכם לעוד, תנו לכל מי שמבקש וגם למי שלא יודע איך לבקש, תנו להם עוד. עוד יידע על התורה והמצוות, עוד מהמסורת הנפלאה של המשפחה שלכם, עוד מהעבר העשיר של העם שלנו, כי הם העתיד שלנו.
אפשרות ב'
הגמ' בברכות (סא:) מספרת:
תנו רבנן, מעשה וגזרה מלכות גזירה על ישראל שלא יעסקו בתורה. מה עשה רבי עקיבא? הלך והקהיל קהילות ברבים וישב ודרש. מצאו פפוס בן יהודה, אמר לו, עקיבא, אי אתה מתיירא מפני אומה זו? אמר לו, אמשול לך משל, למה הדבר דומה. לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, ראה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן. אמר להם, מפני מה אתם רצים? אמרו לו, מפני הרשתות והמכמורות הבאות עלינו. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם, כדרך שדרו אבותיי ואבותיכם. אמרו לו, אתה הוא, שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. ואף אנו כך, בזמן שאנו עוסקים בתורה, דכתיב בה, (דברים ל) "כי הוא חייך וארך ימיך", אנו מתייראים, כשאנו פוסקין מדברי תורה, על אחת כמה וכמה. אמרו, לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה, וחבשוהו אצלו. אמר לו, פפוס, אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפסתי על דברים בטלים".
הרבי מבאר על פי חסידות, שלכל אדם יש רצון, אבל יש גם את בעל הרצון. יש לי רצון ותאווה, ויש אותי. השאלה היא מי כאן שולט במי, אני ברצון שלי או הרצון שלי בי? במילים אחרות: האם הרצון שולט בבעליו, בעל הרצון, או שבעל הרצון שולט בליבו, רצונו ותאוותיו.
יש מי שחושב שהעושה ככל העולה על רוחו הרי הוא בן חורין, אדם חופשי. כי הנה, אני לא יכול לנסוע בשבת, והוא כן נוסע, אני לא יכול לאכול לא כשר והוא כן יכול. אבל האמת היא שהאדם שאין לו גבולות הרי הוא נשלט באופן טוטאלי על ידי הרצון שלו. ואילו אדם בעל משמעות עצמית, הוא הוא האדם החופשי, זה שעושה את מה שבאמת צריך לעשות. והגבולות שלנו חברים, נקבעו על פי התורה והמצוות.
בימינו כולם אומרים לכל נער ונערה מתבגרים 'תלך עם הלב שלך' תעשה מה שהלב שלך אומר..לדעתי, זו טעות נוראית, הלב הוא חשוב, רגש זה דבר נפלא, אבל הלב לא יכול להוביל. בשביל זה נתן לנו הקב"ה ראש ומוח, המוח רק הוא צריך לשלוט והוא שצריך להוביל את האדם. נכון, צריך שילוב, צריך להכניס גם רגש וגם לב להתנהגות וההתנהלות שלנו, אבל לא כגורם דומיננטי. הגורם הדומיננטי בהחלטות שאנו לוקחים צריך להיות המוח, הראש. רק ככה נהיה אנשים חופשיים, בני חורין אמיתיים.
אמר רבי עקיבא לפפוס בין יהודה: יהודי הוא כמו דג והתורה היא המים. כשהוא שוחה במים, מתנהל על פי התורה הרי הוא אדם חופשי בן חורין כמו דג במים.
וכשהבנתי את זה, למדתי לדעת ולהכיר שהשבת שלי היא לא יום קשה, בכלל לא. זה היום הכי קל, נעים ומשפחתי שיש.
אפשרות ג'
בערב פסח תש"ד (1944), במחנה ברגן בלזן, ניגש האדמו"ר מבלוז'וב, רבי ישראל שפירא, אל מפקד המחנה וביקש ממנו לאפות כמה מצות עבור החג. בתמורה, הם מוותרים על הלחם שלהם לשמונה ימים. להפתעתו, המפקד נתן את רשותו. הם עבדו כמה ימים והקימו תנור אבן קטן. אחר כך אספו עצים מכאן ומשם והחלו לאפות את המצות. לפתע התפרץ המפקד לצריף, הרס את התנור, שבר את המצות המוכנות והחל להצליף מכות על ימין ועל שמאל. הוא הבחין ברבי עומד בצד והכה אותו מכות רצח שבקושי שרד אותם על הרגליים.
בליל הסדר, התכנסו יהודים סביב שולחן קטן וניסו לחגוג איכשהו את הסדר. מהאירוע ההוא עם מאפיית המצות, נשארה להם פיסת מצה קטנטנה והתפתח ביניהם דיון מי יהיה זה שיזכה לאכול את המצה. הדעה הכללית הייתה, שהרבי יאכל עבור כולם. אך לפתע קמה אישה אלמנה בשם קושצקי, ואמרה שיש מישהו חשוב יותר. מצות הלילה הזה היא 'והגדת לבנך', להעביר את הסיפור לדור הבא, ולכן חשוב שהבן הקטן שלה יהיה זה שיאכל את המצה ויעביר לדורות הבאים את מסר החירות...
המלחמה הסתיימה והוצעה לאותה אישה אלמנה הצעת שידוך. היא הגיעה לפגישה וגילתה מול עיניה את הצדיק ההוא מבלוז'וב. הרבי אמר כי אישה שמאמינה בתוך התופת של ברגן בלזן, כי עם ישראל יחיה לנצח וצריך לדאוג לחינוך הדורות הבאים – היא הראויה ביותר להמשיך את השושלת...
הסיפור הזה מלמד אותי כמה דברים:
א. הכי חשוב, אנחנו יכולים להיות בני חורין גם בברגן בלזן, יותר מזה, הנה תראו, היינו, יש יהודים שהיו. ויושב איתנו היום שלמהלה שהוא עדות לכך.
ב. הילדים הם העתיד שלנו, וזה לא משנה אם אנחנו בברגן בלזן או 20166 חופשיים ומאושרים, אנחנו צריכים לחשוב על הילדים שלנו, לחשוב מה נתנו להם, האם הם מקבלים מספיק? האם אני יכול לתת להם יותר?
סיום
זה הרגע שלי לאחל לכולנו, שכל אחד מאתנו ימצא את החירות שלו, שלא נהיה מוגבלים, דבר ראשון שנהיה בריאים, ונוכל לגדל את ילדינו באהבה ובשמחה, שיתן לנו ה' פרנסה בכבוד, ושנמצא את הדרך להוביל את עצמנו לחירות אמיתית, למעמד שבו שאנו שולטים לגמרי בחיינו, כדי שנוכל לתת לעצמנו ולילדינו את מה שבאמת מגיע להם.
והעיקר חברים, אבל בשביל זה צריך להרים כוסית, שנזכה לביאת המשיח, לשנה הבאה בירושלים!!! (שירה ספונטנית של לשנה הבאה, דוד מלך, הבא נגילה ואדון עולם)