הנכרי בליל הסדר

ראה להלן למקור

שני נוודים עניים, יהודי וגוי גרמני, חזרו על ערי וכפרי ישראל. מבית לבית הלכו יחדיו ועזרו איש לרעהו בחיפוש אחר מקורות מחיה. שפתם כמעט ודומה היתה, שכן לא רחוקה היא שפת היידיש מהשפה הגרמנית, ורבים אף טעו בו בגוי ואמנם חשבוהו, כחברו, ליהודי.

כך הלכו השניים במשך כל החורף, בוססו בבוץ ולנו בחורבות, יהודים רחמנים חמלו עליהם ונתנו להם לחם ושמלה בכל עת מצוא. עלה לו לגרמני הגוי להתחזות כיהודי בשפתו ובלבושו, והוא מצא מהלכים אצל מארחים בעלי בתים בכל עיר ועיר.

החרף קרב לקיצו וימי הפסח ממשמשים ובאים. יהודים מתכוננים לפסח ובכל ניכרת תכונה רבה. עגלות עמוסות תפוחי אדמה, חביות יין שריחם נישא למרחוק וריח אפיית מצות נישא על פני הרחוב היהודי. לבו של הגרמני יוצא משלל המאכלים, רעב מכרסם בקרבו ועיניו כלות להיות – ולו הפעם – יהודי החוגג את חג המצות הנפלא הלזה, ולזכות לכמה ארוחות דשנות...

שח דאגתו לפני חברו היהודי. יעץ לו חברו, לא לגלות לאיש כי גוי הוא... ולימד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי – כיון שהשפה אחת היא – והיהודים רחמנים וירחמו עליו, וכיון שבא סמוך לפסח למדו איך שיתנהג (כדי שיקרא אותו בעל בית לביתו לסדר) בכל הסדר: שעושין קידוש ורוחצים ידיים. רק שכח לאמור לו שאוכלים מרור...

הגיע ליל הסדר, ואמנם קפצו על שני העניים הללו יהודים רחמנים. הזמין בעל בית אחד את הגוי לביתו, בעוד חברו היהודי הוזמן לבית אחר. רעב היה הנכרי למאד וציפה לבוא הארוחה הדשנה. נזכר הוא בכל אותם דברים טעימים עליהם סיפר לו היהודי, אולם, למגינת לבו אין מגישים ממאכלי הדגים והבשר ולא כלום... כל היום לא בא אוכל אל פיו והסעודה בוששת לבוא... לא במהרה ניגשו המסובים לסעודת החג, הגישו הם כל מיני דברים שלא ערבו לחכו של הגוי: חתיכת כרפס ומי מלח שאך הגבירו את צמאונו ליין הטוב שעליו חלם כל ערבו של פסח אלא שבינתיים אוכלים כל מיני דברים לא טעימים כשלכל אלה נלוית אמירת הגדה קולנית, בניגונים שלא הסכין הגוי לשמוע מימיו.

בכליון עינים ציפה הגרמני לעת האוכל, ובראותו כי כבר מגישים מצה, שמח בלבו ונזכר בכל אותם תבשילים ומאכלים טובים עליהם סיפר חברו... אולם עד מהרה התאכזב, שכן המסובים אכלו רק כזית ותו לא... והנה הנה מגישים מין מאכל שלא ראה מימיו, היתה זו החזרת למרור, ובנפשו דימה שבודאי זהו המאכל החשוב ביותר בסעודת היום, והכניס מנה הגונה לפיו. נצרב לשונו כבאש "והוא חשב שזהו הסעודה, שרק זה יאכלו, וברח תיכף במרירות ורעבון וחשב את עצמו: יהודים ארורים, אחר כל הצערעמאניא (טכס) נותנים זה לאכול... ובא לבית המדרש וישן".

כשהוא רעב וצמא וקופא מקור, התגולל הגרמני בשנתו על ספסל בית המדרש כשמדי פעם הרים ראשו לבדוק אם חברו חזר מהסדר. עברו כמה שעות, נפתחה הדלת, והיהודי נכנס "בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתיה. ושאלו (לגוי) איך היה לך הסדר? סיפר לו בכעס. אמר לו: 'הוי גרמני שוטה! אם היית מחכה עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני"...

עיבוד ספרותי

טוביה בולטון, חב"ד.אורג

בעיירה קטנה ברוסיה (מה שאנו קוראים "שטעטל"), התגוררו שני ידידים טובים במיוחד: מוישקה ואיבן. כפי שבוודאי כבר ניחשתם, מוישקה היה יהודי נאמן ואילו איבן היה גוי ממשפחה רוסית שורשית. את מוישקה ואיבן הפגיש המזל (ליתר דיוק, חוסר המזל); שניהם היו עניים מרודים ש"התפרנסו" מקיבוץ נדבות ברחבי העיר, ומאכילת שיירי מזון שאנשים טובים נהגו לתת להם. את השלל הם היו מחלקים מחצה למחצה.

"בעוד ימים ספורים מצפה לנו סעודה דשנה במיוחד"! בישר מוישקה לאיבן ביום אביבי אחד, ללא כל הודעה מוקדמת.

"מדוע? האם גביר העיירה מחתן את בתו? או אולי זכית בפיס"? השתומם איבן.

"חג הפסח שלנו מתקרב, ובחג הפסח כל יהודי פותח את דלתותיו לרווחה בפני כל עני וכל נצרך. אני לא מכיר מישהו יותר עני או יותר נצרך מאיתנו. נלך איפה לבית יהודי ו..."

"אבל אני גוי" שיסע אותו איבן בכעס.

"אכן אתה גוי עם ראש של גוי!" רגז מוישקה. "האם ביקשו ממך להציג תעודת זהות? בוא עמי לבית הכנסת, שים כיפה על הראש, ומישהו כבר יזמין אותך אליו הביתה. שם תהנה מסעודה מיוחדת, דגים ובשר, מיני מטעמים..."

"אני כבר לא יכול לחכות"! קרא איבן בהתלהבות, וכך החלו ההכנות לפסח שנת אלף-שמונה-מאות ומשהו, נוסח מוישקה ואיבן.

ליל הסדר הגיע, והכל התנהל כמתוכנן. מוישקה השיג מאיפה-שהוא כיפה עבור איבן, ותוך כדי שהם פוסעים לבית הכנסת הזהיר אותו: "אל תפתח את הפה, שלא תסגיר את זהותך! תסתכל עליי ותחקה את התנהגותי"... איבן המפוחד הבטיח להשתדל.

בבית-הכנסת נטל מוישקה סידור והחל להתפלל מתוכו. איבן מיהר אף הוא ליטול ספר כלשהו (היה זה מחזור ליום כיפור, אך למזלו איש לא הבחין בכך) ולהתנדנד במרץ. בסוף התפילה ניגש אליו יהודי טוב לב והזמין אותו להצטרף אליו הביתה. איבן חשש מעט ללכת לבד, אך מבטו המעודד של מוישקה דחף אותו להשיב בחיוב. הם קבעו להפגש אחרי הסעודה בכיכר העיר.

הבית היה מואר באור יקרות. השולחן היה ערוך בכלי כסף לצד כוסות מהודרים. לאפו של איבן הגיע ריח ניחוח של מאכלים מתבשלים, בטנו החלה לקרקר...

בעל-הבית מזג כוס של יין לכל אחד מהנוכחים. כולם נעמדו על רגליהם ואמרו כמה מילים בשפה לא מובנת לו, גם איבן מלמל מתחת לשפתיו המהומים לא ברורים, ושתה את היין בלגימה אחת. אחרי היין נטלו כולם פרוסת בצל וטבלו במים מלוחים.

"איזה פתיח מצויין! זוהי דרך מעולה לעורר את התיאבון!" חשב איבן לעצמו.

למרבה הפתעתו, איש לא הגיש מזון אל השולחן. המסובים נטלו ספרים ("הגדות") לידם והחלו לומר, ולומר, ולומר...

סוף סוף הגישו מצות לשולחן. איבן נגס מעט מהמצה. "איזה קרקר משונה"! הוא החל לאבד את סבלנותו. היכן המטעמים? היכן הבשר, הדגים והלפתן שהבטיח לו מוישקה?

ואז הגישו לשולחן, על צלחת קטנה, תערובת לבנה קטנה לצד עלי חסה. כל אחד נטל מעט מן המעט ואכל. "כנראה זהו מאכל יוקרתי, וכולם נוטלים ממנו בקמצנות" הבין איבן, "אני יקח מלא החפניים"! הוא נטל מלא החפניים מרור, הכניס לפיו ומיד ירק את הכל: "משוגעים"! הוא הכריז, הוסיף קללה עסיסית, בעט בשולחן ובכעס יצא מן הבית.

מוישקה הגיע למקום המפגש מעט באיחור, כשהוא מבוסם מארבע כוסות היין, ודשן ושבע אחרי ה"שולחן עורך" המכובד בבית מארחיו. "אתה שיקרת עליי"! איבן לא ידע את נפשו, וסיפר למוישקה את כל מה שעבר עליו.

"אה, טיפש שכמותך! סבלת כל-כך, חיכית הרבה זמן, הגעת כבר למרור – לו רק היית מחכה עוד כמה דקות והיית אוכל סעודה של ממש"! אמר מוישקה.

ומספרי הסיפורים היו נוהגים להוסיף, כי סיפור זה אינו אלא משל לגלות וגאולה. ועד שטעמנו כבר את טעם המרור, וחיכינו כל-כך הרבה – הנה, עוד זמן קצר והגאולה תבוא, בה ננחל רק טוב וחסד. אל לנו לאבד את הסבלנות.

מקור

בשם ר' נחמן מברסלב, כוכבי אור, ספורים נפלאים - מעשיות ומשלים עמ' כה.

מעשה ממרור שספר רבנו ז"ל. שפעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד נדוד, ולמד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי (כיון שהלשון הוא אחד), והיהודים רחמנים וירחמו עליו. וכיון שבא סמוך לפסח למדו איך שיתנהג (שיקרא אותו בעל הבית לבית על הסדר) בכל הסדר, שעושים קידוש, ורוחצים ידיים, רק שכח לאמור לו שאוכלים מרור. וכיון שבא להסדר רעב מכל היום, ומצפה שיאכל הדברים טובים שאמר לו היהודי, אבל נותנים לו חתיכת כרפס במי מלח, ושאר הדברים הנוהגים בסדר, ואומרים ההגדה. וכבר הוא בעיניים צופיות להאכילה, והוא שמח כבר שאוכלים כבר המצה. פתאום נותנים לו מרור, ונעשה לו מר בפיו, והוא חשב שזהו הסעדה שרק זה יואכלו. ברח תכף במרירות ורעבון, וחשב אל עצמו יהודים ארורים, אחר כל [הצערמניא] הטקס נותנים זה לאכול.

ובא לבית המדרש וישן, ואחר כך בא היהודי בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתייה, ושאלו איך היה לך הסדר, ספר לו בכעס. אמר לו הוי גרמני שוטה, אם היית מחכה עוד מעט, היית אוכל כל טוב כמוני.  

כן הוא בעניין רבנו (ועבודת ה') שאחר כל היגיעות והטרחות עד שבאים (ומתקרבים לרבנו או לעבודת ה' לזכך הגוף) נותנים מעט מרור מרירות, כי זיכוך הגוף בא במרירות, אבל האיש חושב שתמיד יהיה רק המרירות, אך זהו הכול רק המרירות וכו' על כן בורח תכף. אבל כיון שמחכה מעט וסובל זה המרירות מעט מזיכוך הגוף, אז מרגיש אחר כך כל מיני חיות ותענוג (ואלו המשלים יכולים ללמוד מהם עצות לכל עניני עבודת ה'). כן הוא בעניין זה של עבודת השם, שמקדם עובר המרירות של זיכוך הגוף, אבל אחר כך מרגישים החיות וכו'.