חגי ישראל ומועדיו עמ' 702
לפני כשבע מאות שנה חי בצרפה משומד. ששמו היה ניקולס דונין. הוא הקדיש את כל חייו הבזויים למטרה ה"נעלה": לעשות צרות לעם היהודי, שבו הוא בגד בצורה כה נבזית. באותם ימים שחורים. לא היה זה קשה כלל וכלל להעליל עלילות על אנשים חפים מפשע ולהביא אותם לידי כך שישרפו חיים לגבי יהודים הייתה "משימה" זו קלה במיוחד, באשר הם לא נהנו מהגנה כלשהי ועמדו למעשה מחוץ לכל חוק.
ניקולאס דונין זה מצא איפוא לעצמו כר נרחב לתכניותיו השטניות. הוא הסית נגד היהודים בשוכבו ובקומו ובלכתו בדרך וכל הזמן תכנן תוכניות כיצד להעליל עלילות ולארגן פוגרומים נגד היהודים חסרי הישע. במשך הזמן הוא כבר לא הסתפק בעשיית צרות ובהתנכלויות לגוף היהודי והחל "לטפל" גם בנשמה, מגמתו הייתה להכרית אצל היהודים את האמונה והבטחון שהם שאבו מחיי תורה ומצוות. הוא החל איפוא להסית נגד התלמוד. והלשנותיו שנוסדו על זיופים. הגיעו אל החלונות הגבוהים ביותר. עד האפיפיור בכבודו ובעצמו. בסופו של דבר הצליח דונין לשכנע את שונאי היהודים שבקרב הנוצרים, כי כדאי להם לארגן וויכוח פומבי בינם ובין נציגי היהודים, וויכוח שבו יוכיח הוא, ניקולאס דונין, את צדקת האשמותיו נגד הדת היהודית. ואכן התקיים וויכוח כזה בפריז, בשנת ה’ אלפים לבריאה (1240) בנוכחותו של המלך לודוויג והמלכה בלנש. בנוסף לזוג המלכותי, נוכחו בוויכוח הרבה אנשי "רוח" וכמורה נוצריים.
במהלך הוויכוח השתדל המשומד דונין להוכיח באותות ובמופתים. כי התלמוד מזיק לעולם התרבות ויש לאסור את הלימוד בו ולהשמידו כליל. אולם נציגי היהדות בוויכוח. שבראשם עמד הגאון והצדיק המפורסם, רבי יחיאל מפריז, דחו את כל אשמות השווא והוכיחו, כי התלמוד ספוג חכמה אלקית. המלך והמלכה התרשמו מאד מחכמתם של הנציגים היהודים והמשומד דונין נחל מפלה ניצחת.
כשלונו זה גרם לכך שהוא שנא עכשיו את היהודים עוד יותר והוא חיפש אמתלאות כדי להסית את המנהיגים הנוצריים שיפעלו להחרמת התלמוד. במשך ארבע שנים תמימות "עבד" דונין על תוכניתו השטנית, עד שהצליח להוציא צו מלכותי בדבר שריפת התלמוד וכל הספרים הקשורים בנושא. מיד נפתח צייד נרחב שבמסגרתו פשטו קלגסים על הישיבות ובמיוחד על ישיבת פריז המפורסמת, ואספו את כל ספרי התלמוד, ביום שישי, ערב שבת קודש פרשת חוקת, ריכזו עשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד, ושרפו אותם בפומבי בחוצות פריז - ממש כמו שהנאצים ימ"ש עשו זאת בימינו. המשומד דונין היה הראשון שהשליך את הספר הראשון לתוך האש. ספר שפעם. לפני שיצא לשמד הוא למד ממנו...
ניקולאס דונין הביט בשמחה פראית ביהודי פריז שעמדו שבורים ורצוצים, עיניהם רואות וכלות והם בוכים בדממה. כאילו שדמעותיהם יכלו לכבות את אש המדורה. היו כאלה ביניהם, שהיו מוכנים להשליך את עצמם לתוך האש, אך הדרך לכך הייתה חסומה בחיילים מזויינים.
•
שנים אחדות עברו מאז אותו מאורע טראגי, אולם מצפונו של דונין לא ייסר איתו כלל. אדרבה, הוא החל לתכנן תכניות, כיצד להעליל על היהודים עלילה חדשה. נבזית עוד יותר. הוא הבין, כי מה שהצליח זה לשרוף את הספרים. את החומר. אך לא את הרוה שבהם. בחינת "גווילין נשרפים ואותיות פורחות". את התלמוד ואת מה שהוא מסמל ליהודים - לא הצליח לחסל. היהודים המשיכו ללמוד גמרא בעל פה והשתדלו להשיג ספרים חדשים, מבלי להתחשב בסכנה שהדבר היה כרוך בה.
הוא חשב וחשב ועלה בדעתו רעיון "גאוני": הנה פסח מתקרב וזהו הזמן האידיאלי לארגון עלילת דם. באנגליה, בגרמניה ובצרפת גופא פעלו באותה תקופה עלילות הדם את פעולתן ההרסנית וגרמו לא אחת לפוגרומים רצחניים, שערכו שונאיהם של ישראל ביהודים חסרי ההגנה. עלילות אלה ו"הצלחתן" הגדולה. עלו עתה במוחו של דונין והוא החליט ללכת בעקבותיהם הוא לא חשב הרבה. אלא אמר ועשה הוא ירד לעיירה וולירה. שם היה לו כומר שנמנה עם מכריו והיה שונא ישראל כמוהו דונין התייעץ עמו והם תכננו יחד את התכנית המרושעת. הכומר היה שבע רצון והבטיח למשומד כל עזרה שתהיה דרושה.
•
ערב פסח הגיע ובביתו של הרב הכול מוכן ומזומן לקבלת פני החג. הקירות סוידו לבן-לבן ואור חמים זורח מכל פינות הבית. לפנות ערב, הרב נמצא כבר בבית הכנסת ואילו הרבנית עסוקה במטבח בהכנות האחרונות לליל הסדר. היא מהרהרת בליבה, כי ברוך ה’ יש יין לארבע כוסות. יש בשר ודגים לא רק למשפחתך היא. אלא גם לאורחים שבעלה הרב ודאי יביא עמו לליל ה"סדר".
סוף-סוף מגיע הרב מבית הכנסת. כשהוא מלווה אורחים אחדים. הם . מברכים חג שמח ויושבים ליד השולחן, כדי לערוך את ה"סדר". אולם מסתבר כי לרב אין מצב רוח. משהו לוחץ לו על הלב. הרגשה של דאגה ואי-שקט אופפת אותו והוא מנסה לגרש את המחשבות שאינן מתאימות לאווירת החג. דבר זה עולה בידו מיד לאחר שאמר את הקידוש וה"סדר" נמשך באווירה חגיגית מרוממת.
כאשר הגיעו ל"שפוך חמתך", ניגש נכדו של הרב כדי לפתוח את הדלת. אויר קריר של ראשית אביב עמד בחוץ והילד הוציא את ראשו כדי להביט על הירח המלא שעמד כרקיע. הוא נבהל קמעה, כי נדמה היה לו שראה דמות העומדת לפני הבית מכורבלת במעיל שחור, דמות שנעלמה תיכף ומיד עם היפתח הדלת...
הילד הניע את ידו, כמי שאומר, "שטויות והבלים" ולאחר מכן אמר את "שפוך חמתך" בטון רציני, כשדמעות עומדות בעיניו. ככל שהוא היה צעיר, הבין את פירושן של המילים וידע עד כמה שהגלות קשה ומרה.
לאמיתו של דבר, צדק הילד כאשר נדמה היה לו כי ראה דמות. כי אכן בצילו של בית הרב אמנם עמד אדם שעקב בדריכות אחרי כל הנעשה בבית. מתחת לבגדים הבלויים שלבש, היתה איצטלה מהודרת, רקומה זהב וכסף, בגד שנסיכים ורוזנים רעדו בפני מי שלובשו. האיש שארב ליד הבית, היה לא אחר אלא האפיפיור אינוסנט הרביעי, בכבודו ובעצמו. כשהוא לבוש בגדי איכר פשוט. לקח על עצמו האפיפיור את התפקיד להכיר את אורח חייהם של היהודים. במקרה הוא שהה בעיירה זו באותו זמן והתחשק לו לראות כיצד עורכים היהודים את ה"סדר" שלהם. הוא חמק איפוא לתוך הגיטו, כשהוא מחופש והסתתר בצל מול ביתו של הרב, כדי לעקוב אחרי המתרחש.
מסתבר כי האור הבוקע מהבית, התפילות והמנהגים שאפיינו את ליל ה"סדר" בבית הרב, עשו רושם גדול על האפיפיור. "כיצד זה מסוגלים כאלה, כמו ניקולאס דונין, להפעיל עלי השפעה, כדי לענות ולייסר אנשים שלווים, ישרי לב ותמימי דרך כמו היהודים" ? - שאל את עצמו האפיפיור. אך בקושי הוא הספיק להתחבא, כאשר הדלת נפתחה לפתע ואלומת אור נשפכה החוצה. לרגע חלפה במוחו המחשבה, כי יכנס ויבקש סליחה מהרב על הצרות שהוא גרם ביודעין ושלא ביודעין. לעם היהודי, אולם הוא חשב כי אין זה נאה ויאה לאפיפיור לעשות כך. משום כך הוא המשיך לעמוד על עמדו ולצפות לעבר הבית...
•
לפתע פתאום שמע האפיפיור צעדים חרישיים. הוא שב והתחבא בצל וצפה לראות מי זה בא בשעת לילה שכזו. הצעדים התקרבו בזהירות והאפיפיור הבחין בשני אנשים שסחבו עימם שק כבד. הם נעצרו ליד ביתו של הרב והביטו סביבם בזהירות. לאחר מכן הם חמקו מבעד לשער ונעלמו בחשכה. בנשימה עצורה הלך האפיפיור אחריהם, כדי לראות מה יקרה.
הוא עבר את הרחוב הצר ונכנס לחצר והמשיך ללכת, עד שהגיע אל הרפת, שם עמדו שני האנשים הזרים וחיטטו בתוך התבן. האפיפיור ניגש אליהם בשקט ואמר להם : "אל תיבהלו אנשים טובים, אני נוצרי טוב כמוכם, פושט יד עני. המחפש לגנוב משהו אצל היהודונים האלה. אבל אתם, אתם הרי הבאתם משהו... האח, אני כבר מבין, אתם רוצים לעשות כנראה עלילת דם... "שתוק חמור!" - גער בו אחד האנשים - "אם לא תשתוק מיד, תמצא כאן את מותך על המקום, "אל פחד אדוני. אתה הרי רואה שאני נוצרי טוב. תגידו לי רק, היכן לקחתם את הגופה?" "יש לך לשון יותר מדי ארוכה, אתה יודע"? - השיב אחד מן השניים, אולם חברו שיסע אותו באמרו, כי אין להם מה להסתיר מפני האיש, שהוא כנראה "אחד משלנו". ואילו לאפיפיור המחופש הוא השיב בלגלוג: "שאלתך מעידה עליך כי שוטה אתה. וכי זו בעיה להשיג גופה? חפרנו קבר בבית הקברות, הוצאנו גופה, השחתנו את פניה: שאי אפשר יהיה להכירה והבאנו אותה הנה. למחר נקים קול צעקה, כי אצל אחד האיכרים נעלמה ילדה קטנה. עכשיו אתה כבר מבין?"...
האפיפיור הכיר לפי הקול, כי הדובר אינו אלא ניקולאס דונין המשומד. אולם הוא המשיך להעמיד פנים ואמר: "בודאי שאני מבין אתכם רבותי. אולם הואיל וגם אני צריך לחיות תצטרכו לתת לי דמי "לא יחרץ", אם תרצו שאני אשתוק... "אולם אין אצלי כסף, למרבה הצער" - אמר המשומד. אולם האפיפיור לא הרפה וביקש שיינתן לו משכון כלשהו. שיבטיח כי ישולם לו הכסף המגיע לו. לרגע קט עמד המשומד אובד עצות, אך לאחר מכן התאושש, הסיר את טבעתו מעל ידו, נתנה לקבצן העני - הלא הוא האפיפיור המחופש - ואמר לו: "הא לך טבעת זו. תבוא מחר אל הכומר של העיירה, שם תמצא אותי ותקבל מטבע יפה תמורת הטבעת. אל תדאג, שוב לא תצטרך לחזר על הפתחים. ועתה, הסתלק מכאן במהירות האפשרית!"
•
בקהילה היהודית של העיירה שררה באותו חג הפסח אוירה של תשעה באב. למחרת ליל ה"סדר" התנפלו על הגיטו, וחיפשו את הילדה ש"נעלמה". ניקולאס דונין ניהל את ה"חיפושים" וכמובן לא ארך זמן רב, עד ש"מצאו" גופה ברפת שליד בית הרב. עתה ככר היה "ברור" לכולם, כי היהודים רצחו את הילדה למטרותיהם האפלות...
הרב וראשי הקהילה נעצרו תיכף ומיד ובמשפט קצר נידונו למוות בשריפה. באולם בית המשפט נכח גם האפיפיור, שבא בחברת הקארדינאלים שלו, ופקידים בכירים. כאשר הוכרז כי האשמים המעונים, המפוחדים, הנתונים בכבלי ברזל. נידונים למוות. נשא ניקולאס דונין נאום חוצב להבות, בו תבע לא להסתפק בהענשת האשמים, אלא להיפרע פעם ולתמיד מכל היהודים.
בשלב זה קם האפיפיור ובאולם בית המשפט הושלך הס. הוא ניגש בצעדים מדודים אל ניקולאס דונין, שחשב בלבו, כי הנה האפיפיור בא להודות לו על מאמציו לביעור הרע, אולם האפיפיור גער בו בנזיפה וצעק עליו : בן בליעל , אתה מעז לקרוא לעצמך נוצרי? האם אתה מכיר טבעת זו? כן, זוהי הטבעת שמלך צרפת שלח לך, על שרותיך הטובים!. נסה להיזכר מתי נחת לי טבעת זו ולשם מה?"...
חיוור כסיד, כשפחד מות נפל עליו, הטיל את עצמו דונין לרגלי האפיפיור וביקש רחמים על חייו. אולם האפיפיור דחה אותו בשאט נפש וסיפר לנוכחים את אשר ראה במו עיניו בליל ה"סדר", מול ביתו של רב העיירה.
•
מיד שיחררו את העצורים היהודים והעונש שהוטל עליהם, בוטל תיכף ומיד. במקומם הוציאו להורג בפקודת האפיפיור את ניקולאס דונין ושותפו לפשע .
באותה שנה הוציא האפיפיור אינוסט הרביעי מיצהר מיוחד (דקרט) אל כל הקארדינאלים והבישופים ובו אזהרה חמורה שאף אחד לא יעז להעליל על היהודים עלילת דם.
עיבוד נוסף
ימי ההכנות לחג-הפסח מלווים אצלנו טעם של התחדשות וחגיגיות, אבל בתקופות מסויימות בעבר, היו אלה ימי פחד וחרדה. כל יום היתה עלולה לפרוץ איזו עלילת-דם חדשה, על-פי הסגנון הידוע, שלפיו נהגו הגויים להאשים את היהודים בשחיטת ילדים נוצרים כדי ללוש בדמם את המצות לפסח.
מומחים באירגון עלילות-דם היו יהודים מומרים, שביקשו להראות את נאמנותם לדתם החדשה על-ידי טפילת עלילות-שווא על אחיהם-לשעבר. אחד המפורסמים שבהם היה ניקולאס דונין, משומד שחי בצרפת לפני כארבע-מאות וחמישים שנה, בימי האפיפיור אינוסנט הרביעי.
הוא שנא את דת אבותיו ובני-עמו, ולא חסך מאמצים כדי לפגוע בהם. תחילה ניסה לפגוע בתלמוד. בשנת ה'ש (1240) יזם ויכוח פומבי מול רבי יחיאל מפאריס, שבו טען כי התלמוד מזיק לעולם התרבות ויש לאסור את לימודו ולהעלותו באש.
בוויכוח נחל המומר מפלה ניצחת, והשופטים דחו את טענותיו. אך הוא לא הירפה ממאמציו. לאחר ארבע שנות פעילות, השיג צו-מלכות המורה להשמיד את התלמוד ולשרפו. ביום שישי, ערב שבת-קודש פרשת חוקת, ריכזו קלגסי המלכות עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי- תלמוד, ושרפו אותם בפומבי בחוצות פאריס.
אך את הרוח היהודית אי-אפשר לשבור. היהודים הוסיפו ללמוד גמרא בעל-פה, והשתדלו להשיג ספרים חדשים. דונין השתולל. דיבוק השנאה גבר בו, והוא החליט להשמיד ולאבד את הקהילה היהודית כולה.
באנגליה ובגרמניה נעשו פוגרומים רצחניים ביהודים בעקבות עלילות-דם. זו אפוא הדרך! יש ליזום עלילת-דם נגד יהודי צרפת. נועץ דונין בכומר מוולירה, שנודע בשנאת-היהודים שלו, והשניים החליטו להצית את אש שנאת היהודים בוולירה.
הגיע ליל הסדר. רבה של וולירה ואורחיו חזרו מבית-הכנסת. אור חמים פרוש בבית, ניחוחות התבשילים עולים מהמטבח, בקבוקי יין על השולחן. ובכל-זאת, הרב מודאג. כאילו ניבא לבו סכנה מתקרבת.
הסדר החל, התנהל ברוממות-רוח, והרב שכח את חרדתו. כשהגיעו ל'שפוך חמתך', ניגש נכדו לפתוח את הדלת. כשהוציא את ראשו להביט בירח המלא שעמד ברקיע, ראה צללית חומקת אל צל אחד העצים. רגע נבהל, אחר התעשת. כנראה פרי-דמיון, אמר בלבו.
כשנסגרה הדלת, התרומם ה'צל', קרב לחלון והציץ. מתחת לגלימתו לבש מדי אפיפיור. אינוסנט הרביעי הביט ב'סדר' הנמשך בבית. "סוף-סוף אני רואה כיצד היהודים עורכים פסח", חשב, "מעולם לא שיערתי שתפילות היהודים כה תמימות ויפות. ואני עוד הושפעתי מאותו דונין, לרדוף אנשים שלווים ותמימי-דרך אלו, לענותם ולייסרם!".
עודו מהרהר, ראה האפיפיור צלליות שני אנשים קרבים לבית, נושאים עמם שק גדול. עקב אחריהם בנשימה עצורה. ראה אותם מניחים את השק על הקרקע, חופרים ליד הבית, קוברים את השק בתוך הבור, וחוזרים וממלאים אותו עפר.
יצא האפיפיור ממחבואו. "אל תיבהלו", הרגיע אותם, "אני כמוכם. באתי לגנוב משהו מהיהודונים הללו..."
"שתוק, אידיוט!", קרא אחד מהם לעברו. הוא בחן אותו, ונרגע. גוי הוא, "אחד משלנו", ולא יסגירם.
"בסדר, בסדר, אני כבר שותק, רק תגידו לי מאין לקחתם את הגופה?", שאל.
"מה הבעיה!", גיחכו, "חפרנו בבית-הקברות, מצאנו גופה, השחתנו לה את הפנים כדי שלא יזהו אותה, ומחר נצעק שהבת של אחד האיכרים נעלמה. אתה כבר מבין?!".
קולו של האיש היה מוכר לאפיפיור. היה זה ניקולאס דונין. "מובן שאני מבין", עילג האפיפיור את דבריו, "אבל הבן-אדם צריך גם לחיות... הבנתם את הרמז?".
"כמובן", אמר דונין בצחוק כבוש, "הרי הפרענו לך לגנוב. אין לי כסף כרגע, אבל קח את הטבעת הזאת. הבא מחר את הטבעת לכומר, והוא יתן לך תמורתה מטבע יפה".
למחרת התנפלו שוטרי העיירה ואחריהם אספסוף מוסת על הרחוב היהודי. בראש המחפשים עמד המומר דונין. בתוך זמן קצר הגיעו לחצר הרב. "הנה המקום!", צעק דונין, "כאן קברו את הילדה!". פתחו את תלולית העפר והוציאו מתוכה את הגופה.
הרב וראשי הקהילה נעצרו והועמדו למשפט. בתוך דקות אחדות חרצו השופטים את דינם: מוות בשריפה. דונין ביקש את רשות הדיבור: "היהודים רק מילאו את דיני היהדות!", צעק, "לא די בכך שנעלה אותם על המוקד - צריך להשמיד ולאבד את כל היהודים!".
ברגע זה קם האפיפיור ממקומו וקרב אל דונין. החיוך שנח על פני דונין נמוג והיה לארשת של פחד. "נבל ובן-בליעל!", צעק האפיפיור, ונפנף מול עיניו בטבעת שקיבל ממנו אמש, "נסה להיזכר מתי נתת לי טבעת זו, ולשם מה!".
הרב וראשי הקהילה שוחררו מיד. ניקולאס דונין הוצא להורג בו-במקום, ויהודי וולירה וצרפת כולה חגגו בשאר ימי הפסח את ישועתם. באותה שנה שלח האפיפיור אזהרה לחשמנים, להגמונים ולשאר מנהיגי העדות הנוצריות, לבל יעזו עוד להעליל על היהודים עלילות-דם.