בימי זקנתו של הצדיק רבי חיים מצאנז, כשעלה שנה אחת לשאת את דרשת שבת- הגדול, פנה אל קהל עדתו ואמר:
"דרכם של הרבנים לפתוח דרשה זו בקושיה על הרמב"ם, ולאחר מכן לתרצה על-ידי פלפול חריף. בנעורי, כשכוחי היה במותני, הייתי גם אני עושה כן, אך עתה זקנתי ואין בידי לדרוש כך.
"אומר איפוא רק זאת: הרמב"ם פוסק שבליל הסדר מצווה לאכול מצות ולשתות ארבע כוסות, ושאפילו עני שבישראל המחזר על הפתחים חייב לקיים מצוות אלה. ועל כך יש לי קושיה גדולה - איך יוכלו העניים, שאין בידם פרוטה, לקיים מצוות אלה? קושיה גדולה היא, ואין בידי תירוץ. אך לא אזוז מכאן עד שתתרצוה אתם"...
הבינו הנוכחים את הרמז ותרמו ביד נדיבה ל'מעות-חיטים' עבור העניים.
גירסה נוספת
רבי מנדלי מליסק עמד בשבת הגדול ודרש באוזני הציבור. פנה אל הקהל ואמר: "כפי שאתם יודעים, נוהגים הרבנים בדרשותיהם בשבת הגדול לתרץ קושיה חמורה ברמב"ם. ובכן, גם אני רוצה לעשות כך.
"הרמב"ם פוסק, שכל יהודי חייב לאכול מצה בפסח. כן פוסק הרמב"ם שאסור לגנוב. נשאלת אפוא השאלה, מה יעשו העניים שאין להם במה לקנות מצות לפסח, וגם אינם רוצים לעבור על איסור גניבה? אלא התירוץ הוא, שבעלי-הבתים בעיר חייבים לדאוג לעניים שיהיו להם מצות בפסח וכן שאר צורכי החג. ובזה תתורץ הסתירה בין שני פסקי הרמב"ם".