מאת הרב שלום בער הרצל. מייל להערות: rhertzel@gmail.com
א. בזמן הגמרא והראשונים: המנהג היה לבער את כל החמץ.
לראשונה מוזכר יוצא מן הכלל מתנה לנכרי:
ברייתא (תוספתא פסחים פ"ב ה"ו. הובאה בירושלמי פ"ב ה"ב): "ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחרי הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה".וכן הובא ברמב"ם, רא"ש, טור והפוסקים הראשונים.
ב. לראשונה נתקן מכירה בצורה מסודרת ע"י תרוה"ד לפני600 שנה למי שיש הרבה חמץ ולא ירצה הנכרי לשלם את כל המחיר:
תרומת הדשן (סי' קכ): "מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית … ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו … רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט".ע"פ תרומת הדשן נהגו 250 שנה משנת ר' עד שנת תק"נ (כשכל יהודי מכר את החמץ הפרטי שלו שלא היה כ"כ הרבה ולא חש להפסד גדול)
וכן הובא בשו"ע תמ"ח ס"ג ושוע"ר (תמח ס"ו): "ישראל שיש לו חמץ הרבה בערב פסח ורוצה למכרו לנכרי המכירו ומיודעו או ליתנו לו במתנה, אע"פ שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו, הרי זה מותר, דכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו, אם כבר קנהו הנכרי באחד מדרכי הקנייה שיתבאר, נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור, ואחר הפסח שהוא מחזירו לו מתנה הוא שהוא נותן לו".
ג. בזמן אדה"ז (תק"מ ואילך) נהיתה כמות חמץ מסחרית 'בתי מרזח' וחשו להפסד גדול – פתרון: 'זקיפה במלווה
פרי מגדים: בשנת תקמ"ו (משבצות זהב סק"ו) "ויראה לי שיש למכור החדר והחפץ בסך רב הרבה יותר משויו, ויזקוף במלוה".
נודע ביהודה: נתפרסם ב'שיבת ציון' "נתייסד פה פראג על פי הוראת אב"ד, ובהסכמת בית דינו הגדול בית דין מורי שאלות יצ"ו, היותר טוב ומובחר שבדרכים". פטירת הנודע ביהודה תקנ"ג – התקנה נעשתה באותו הזמן שהפרמ"ג תיקן.ד. אדה"ז סידר 'סדר מכירת חמץ' בין תק"נ לתקנ"ח:
- א. תקנת חיוב 'ערב קבלן'.
- ב. 'שכירות החדרים'.
- ג. 'תקיעת כף'.
- ד. 'מסירת המפתח'.
ערב קבלן
שוע"ר, הלכות מכירת חמץ:
נודע בשערים המצוינים בהלכה, אשר הרבה מספרים הראשונים ז"ל לא יצאו לאור הדפוס עדיין בימי האחרונים ז"ל הט"ז ומ"א והנמשכים אחריהם, עד עתה קרוב לדורותינו אלה, כנראה בעליל מספר שיטה מקובצת על כמה מסכתות וכיוצא בו. ולזאת ודאי אין לסמוך להקל למעשה על הקולות שנמצאו בדברי האחרונים ז"ל, ובפרט באיסור תורה חמור כחמץ, שהחמירה תורה בבל יראה ובל ימצא.
ומי שעולה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים, לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו', שגגה היא בידו, כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח . . ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואם כן י"ל בזה.
והנה עיקר דין מכירת חמץ לנכרי ודעתו שיחזירנו לו לאחר הפסח המוזכר בדברי הראשונים ז"ל והתוספתא דפסחים והירושלמי הוא במוכר במעות מזומנים ולא בהקפה, וחדשים מקרוב באו לתקן לכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה כו'. וגם זה אינו מועיל לפי דעת גדולי הראשונים[1] ז"ל, וכנראה בעליל ממ"ש בזה גדולי האחרונים מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן, שלא מצא תקנה למכור בהקפה ולזקוף עליו במלוה עיי"ש, ולזאת אין תקנה אחרת למכור בהקפה אלא להיות יד ישראל אחר באמצע, שלא יהיה להישראל בעל החמץ שום עסק בעולם עם הנכרי הקונה החמץ, ולא יהיה הנכרי נשאר חייב כלום לבעל החמץ אלא לישראל אחר שלא היה החמץ שלו עדיין מעולם, וגם החוב שנתחייב לו הנכרי הזמן פירעון הוא לאחר הפסח, כפי המבואר בנוסח זה השלוח אליכם, אשר מתוכו יוכל כל אדם לכתוב שטר מכירה, על מיני חמץ שיש לו.כלומר: שלפני קניית החמץ, מתחייב יהודי אחר להיות ערב-קבלן עבור הנכרי, לשלם את החוב הזה בשלימותו, מיד כשיבוא זמן התשלום. את שטר ההתחייבות הזה מוסר הערב-קבלן לנכרי, והנכרי מוסרו לישראל המוכר, יחד עם דמי הקדימה שנותן לו. ובזה מסיים הנכרי את התשלום עבור החמץ, באופן ששוב "לא יהיה להישראל בעל החמץ שום עסק בעולם עם האינו יהודי הקונה החמץ, ולא יהיה האינו יהודי נשאר חייב כלום לבעל החמץ, אלא לישראל אחר שלא היה החמץ שלו עדיין מעולם".
שכירות החדרים
השכרת החדרים לצורך: א. 'קנין אגב קרקע' ב. הסרת אחריות כשהחמץ על מקום הנכרי.
ב' סיבות:
א) המכירה בערב-קבלן, זה "קנין מעות", ויש אומרים שהנכרי אינו קונה מטלטלין בקנין מעות בלבד, אלא במשיכה, ובהרבה חמץ צריך להקנותו לנכרי גם בקנין "אגב קרקע", דהיינו שישכיר לנכרי גם את החדרים שהחמץ מונח בתוכו, ויאמר לו: "אגב החדרים תזכה גם בחמץ שבתוכם".
ב) בחמץ של נכרי שמונח בבית ישראל והאחריות על היהודי נחשב כאלו החמץ של היהודי, ולכן צריך להשכיר את החדרים לגוי, שאז החמץ הוא בבית הגוי, כך שאף אם החמץ הוא באחריות הישראל אינו עובר עליו. ואף שכאן אין החמץ באחריות הישראל, מכל מקום יש כמה טעמים לחשוש שהוא קצת באחריותו, ולכן החמירו להשכיר החדרים לנכרי.
תקיעת כף, מסירת המפתח
קנינים נוספים ליתר שאת: משום שלגדולי הפוסקים אין 'קנין כסף' ולכמה גדולי הפוסקים אין 'קנין אגב' מועיל בנכרי, ולכן אף בדיעבד לא תועיל מכירת החמץ לנכרי בקנין כסף בלבד. ואף בהוספת קנין אגב קרקע אין להסתפק לכתחלה, ויש להוסיף עוד קנינים שיכולים להועיל אף בנכרי.
ולכן הוסיף רבינו בנוסח שטר המכירה עוד שלושה קנינים נוספים: "וכבר מסרתי לו המפתחות לקנות בהם החמץ שבחדרים הנ"ל. וגם נתתי לו ידי על המכירה הנ"ל כדרך התגרים ... קבלתי ממנו אחד זהב מזומן על עירבון שקורין זאדאטיק כמנהג הסוחרים" וגם נוסף לזה קנין חצר באופן שמועיל לכמה דעות גם בנכרי.
קנין סודר?
בשארית יהודה סי' יא:
"לפי שיש אומרים אין קנין אגב קונה באינו יהודי, ולפיכך לא כתב רבינו הגאון ז"ל קנין זה אלא ליתר שאת. אני רגיל לצוות להוסיף קנין חליפין".ביאור דבריו: הן בקנין אגב והן בקנין חליפין, יש פוסקים הסוברים שמועיל בנכרי ויש פוסקים הסוברים שאינו מועיל, ורבינו לא צוה להוסיף את 'קנין אגב' רק ליתר שאת, שכן כותב בשטר המכירה "ואגב קנין שכירות החדרים יהיה קנוי לו כל החמץ שבהם ביתר שאת ויתר עז על קנין דלעיל", היינו שאין סומכים על קנין זה בלבד רק בתור תוספת לקנין כסף העיקרי. אשר לכן כותב המהרי"ל על דעת עצמו "אני רגיל לצוות להוסיף קנין חליפין", שגם הוא מועיל לכמה פוסקים.
אמנם רבינו הביא בקונטרס אחרון שבסי' תמא סק"ג את דברי הש"ך ש"האריך בראיות דנכרי אינו קונה בקנין סודר (חליפין)", ומוסיף אשר "לכך לא הזכרתי קנין סודר בפנים בסי' תמ"ח". והיינו שהן בשלחן ערוך והן בסדר מכירת החמץ הזכיר רק את קנין אגב קרקע ולא את קנין אגב סודר.
ולכן גם ברוב נוסחי השטר מרבני אנ"ש שהיו לפנינו לא נזכר קנין אגב סודר אצל הנכרי, וכדברי רבינו הזקן הנזכרים, וכיון דנפיק מפומי' דרב כו'. אך מכל מקום יש מרבני אנ"ש המוסיפים גם קנין אגב סודר מהנכרי, כדברי מהרי"ל ב"שארית יהודה".
בעבר בזמן אדה"ז: היהודי מכר לרב עצמו את החמץ ע"י 'קנין סודר' שמועיל מיהודי ליהודי.
הנוסח של ימינו מגיע מ'שער הכולל' עקב השינויים הרבים שהיהודי לא מוכר ישירות אלא מרשה את הרב שמרשה רב אחר, וכותב שטר הרשאה, וכן 'ערב קבלן' על שכירות החדרים עקב ריבוי החדרים והעלות. תוספות של הוצאות תפעוליות (מיסים, חשמל וכדומה). ----[1] וביאר בשארית יהודה שם (וכ"ה בחידושי צמח צדק קמח, ג; ופס"ד צמח צדק לב, א), שהכוונה לתשובת הרי"ף, שנדפסה בשיטה מקובצת לבבא מציעא (עז, ב ד"ה ואמרו עוד).
•
דעת גדולי הראשונים, שעכ"פ במקום דעייל ונפיק אזוזי, היינו כשהוא מחכה לתשלום המלא, אין דמי הקדימה נחשבים "קנין מעות", ולכן אין מועלת כאן זקיפת מותר המעות במלוה.
פירוש הדברים הוא, שיש שתי סיבות שהאדם מוכר את חפצו: (א) שאינו זקוק לו יותר, ולכן מוכרו. (ב) שהוא מוכר את חפצו משום שהוא זקוק למעות.
והנה באופן הא' שאינו זקוק מיד למעות, ומוכר את החפץ שאינו זקוק לו יותר, אזי אפשר להחשיב את דמי הקדימה כאילו זהו התשלום המלא של החפץ וחשוב "קנין מעות". משא"כ באופן השני, שהוא מוכר את חפצו באופן שהוא מחכה לכל דמי החפץ שמוכר (עייל ונפיק אזוזי), אזי אי אפשר להחשיב את דמי הקדימה כאילו זהו התשלום המלא של החפץ – לדעה זו, ולכן אין זה חשוב "קנין מעות". ולכן אין מועלת בזה זקיפת מותר המעות במלוה
ועל פי זה מסיק רבינו, שכיון שבמכירת חמץ (מטלטלין) אין השטר מועיל, וגם אין כאן משיכה, רק קנין מעות בלבד, לכן אין קנין המעות מועיל עד שיקבל את כל מעות החמץ, דהיינו דמי הקדימה יחד עם שטר ערבות של הערב קבלן.