הרב אלי וולף
השבת שלפני חג הפסח נקראת בשם "שבת הגדול", על שם "נס גדול" שהתרחש ביום השבת שלפני יציאת בני ישראל ממצרים.
היציאה ממצרים, ביום ט"ו בניסן, היתה ביום החמישי בשבוע, ובשבת שקדמה לה, בתאריך יו"ד בניסן, בני ישראל הכניסו אל בתיהם כבש שנועד לשחיטה בעוד מספר ימים, ערב צאתם ממצרים, כפי שהקב"ה הורה (שמות יב, ג) "בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש, שה לבית אבות".
כאשר בני ישראל לקחו את בהמות הפסח, ניגשו אליהם בכורי אומות העולם ושאלו אותם מדוע הם זאת - בני ישראל השיבו להם: "זבח פסח הוא לה', שיהרוג בכורי מצרים".
כשהבכורים שמעו על האסון הנורא העומד להתרחש עליהם, הם ניגשו אל אבותיהם ואל פרעה בתביעה שישלחו את בני ישראל ממצרים. כשהם סרבו, הבכורים המודאגים לחייהם, נלחמו עם אבותיהם והרגו רבים מהם, ועל כך אומר דוד המלך בתהלים (קלו, י) "למכה מצרים – בבכוריהם".
נס זה, הינו נס כפול: מכות-מצרים שברו את עוז רוחו של פרעה, ובעת המכה הוא היה מוכן לשלח את בני ישראל ממצרים. לאחר תום המכה, כאשר "היתה הרווחה", הוא הקשה מחדש את לבו וסרב לשלחם, אך המכות עצמם שברו את תוקפו והוא הכריז כי הוא מוכן לשחרר את עם ישראל.
כך שכאשר בכורי מצרים באו והודיעו לו על המכה העומדת להתרחש בקרוב, המכה הקשה והמאיימת מכל אלו שקדמו לה, מה עוד שייתכן ולא רק הבכורים ימותו בה, אלא גם מצרים נוספים יקפחו את חייהם במכה זו – מטבע הדברים פרעה היה אמור להסכים לשלוח את ישראל ממצרים,
העובדה שפרעה לא הסכים לשמוע לבכורים, וכתוצאה מכך הם ערכו איתו מלחמה – זהו נס ראשון.
ובהתחשב בכך שבכל משפחה ישנם כמה וכמה בני משפחה והבכורים הם במיעוט מספרי לעומת שאר בני המשפחה, ובכל זאת "למכה מצרים בבכוריהם", הבכורים נלחמו עם אבותיהם והרגו רבים מהם – זהו נס נוסף שהתרחש אז.
בגלל נס כפול זה, מאורע זה מכונה "נס גדול", ומכיוון שנס גדול זה התרחש ביו"ד בניסן, ביום השבת שקדמה ליציאה ממצרים, לזמן חרותינו – שמה של השבת הקודמת לחג הפסח, הוא "שבתהגדול".
אולם תיאורה של השבת בשם זה מעורר תמיהה. הנס התרחש בתאריך זה, בשל הוראתו של הקב"ה שיש לקחת את השה "בעשור לחודש", כך שיום הנס הוא "יו"ד בניסן". במקרה באותה שנה היה זה ביום השבת, אבל לכאורה אין קשר בין יום השבת לתוכן הנס. מדוע כל שבת הקודמת לחג הפסח, בין באם היא חלה ביו"ד בניסן ובין אם היא חלה בתאריך אחר – מצוינת בשם "שבתהגדול".
כיון ששבת זו זכתה לתואר "שבת הגדול", כנראה יש קשר בין יום השבת לתוכנו של נס גדול זה. ויש להבין מהו התוכן של שבת בכלל, מה התוכן של שבת הגדול במיוחד, ומה הקשר שלהם לנסהגדול.
•
דוד המלך משורר בתהלים (צב א) על תקופת הגאולה העתידה: "מזמור שיר ליום השבת". מובא על כך במדרש (ילקוט שמעוני, בחוקותי תרעב), מדוע הוא מכנה את התקופה הזו של "האלף השיבי" בתיאור "יום השבת" ולא "יום השביעי" – כי משמעותה של המילה "שבת" הינה "השבתה", ולעתיד לבוא הקב"ה "ישבית" את המזיקים שלא יזיקו לעולם.
למילה "להשבית" יש שני מובנים. ניתן "להשבית" את המזיקים בשתי אופנים: ניתן להעביר אותם לחלוטין מן העולם, וניתן גם להשבית את התכונה השלילית שלהם. מציאותם תישאר קיימת, אך הם לא יזיקו.
אחד הייעודים שהתורה מבטיחה בפרשת בחוקותי (כו, ו) הינו: "והשבתי חיה רעה מן הארץ". ישנם שתי אופנים כיצד הקב"ה "ישבית" את החיות הרעות מן הארץ. אופן אחד "מעבירם מן העולם", הן לא תהיינה קיימות יותר. וישנו אופן בו "משביתן, שלא יזיקו", הם יישארו קיימות, אך הן לא תזקנה.
הנביא ישעיהו אומר בנבואתו על ימות המשיח (יא, ו-ט): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ .. ונער קטון נוהג בם .. ואריה כבקר יאכל תבן .. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". משמעות הדברים הינם: הזאב, הנמר והאריה – יישארו קיימים, הם לא ייכחדו מן העולם, אך הם "לא ירעו ולא ישחיתו".
עובדה זו, שהמזיקים יישארו, רק יינטלו מהם התכונות השליליות, וישתמשו במציאותם של אותם מזיקים למטרות חיוביות – יש בזה עדיפות ומעלה על איבודם המוחלט.
בשפת תורת החסידות, הדבר מכונה בתואר "אתהפכא חשוכא לנהורא". להפוך חושך לאור, את השלילה לחיוב. לא לאבד את הרע לחלוטין, אלא להוציא ממנו את הרע ולהפוך את מציאותו לטוב.
•
הנביא עובדיה מתנבא על מפלתה של אדום, ספר עובדיה פותח בפסוק (א, א) "חזון עובדיהו, כה אמר ה' אלוקים לאדום".
מדוע דווקא עובדיה התנבא על מפלתה המלאה של אדום, מובא על כך בגמרא משמו של רבי מאיר (סנהדרין לט): "עובדיה, גר אדומי היה. והיינו דאמרי אינשי, מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא". פתגם עממי אומר: כדי לקצוץ יער, יש לחטוב ממנו עצמו בית-יד לגרזן, ובאמצעותו ניתן לקצוץ את היער.
מוצאו של עובדיה היה מאדום, הוא היה גר אדומי, וממנו עצמו "קצצו" את יער אדום. הוא זה המתנבא על מפלתה של אדום. הדבר השלילי עצמו, הופך לחיובי.
•
לא רק "השבת" העתידה לבוא, הזמן בו הקב"ה ישבית את המזיקים – תוכנה הוא הפיכת השלילה לחיוב, אלא גם "השבת" הראשונה של הבריאה, היתה בעלת תוכן דומה.
המדרש מספר (בראשית רבה יא, ב) ששעות האור של הימים שישי ושבת שבסיום ששת ימי הבריאה, היו שלושים-ושש שעות. שתים-עשרה שעות יום של יום שישי, שתים-עשרה שעות של ליל השבת, ושתים-עשרה שעות של יום השבת. שלושים ושש שעות של אור.
בסיומו של כל אחד מששת ימי הבריאה, אומרת התורה "ויהי ערב ויהי בוקר", אולם בין יום שישי ליום השבת – לא מופיע פסוק זה, מכך למדים "ל"ו שעות שמשה אותה האורה". לא היה "ערב",
כך שהשבת הראשונה, הלילה שלה– האיר. "לילה, כיום יאיר". החושך, היה לאור. לא ביטלו את שתים-שעות הלילה. הם היו, אך היה בהם אור. היה זה לילה של "אתהפכא חשוכא לנהורא".
בשבתות שלנו, אין הדבר בכוחנו להפוך את השלילה לחיוב, בשבתות שלנו אסור לנו להכניס 'חולין' לתוך השבת, אסור לנו 'לחלל' את השבת, לא להכניס לה דברי 'חול', אין בכוחנו להפוך חול לקודש, אך השבת הראשונה – זה היה תוכנה, ולעתיד לבוא – זה יהיה תוכנה, "מזמור שיר ליום השבת".
•
"שבת הגדול" - זו "שבת" שיש בה כח "גדול", יכולתה של השבת האמיתית, שבת ההופכת שלילה לחיוב, משתמשת במזיקים לשם צרכים חיוביים.
נס גדול זה של "למכה מצרים בבכוריהם", העובדה שבכורי מצרים, המובחרים שבמצרים, נלחמו עם פרעה ועם אבותיהם, עוצמתה של מצרים נלחמה כנגד מצרים עצמה - זה תוכנו של הפיכת הרע לטוב, "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא". תוכנו של נס זה הוא – אתהפכא.
דבר זה הגיע מכוחה של השבת. "שבת" - היא זו שבכוחה להשאיר את המזיקים ולהשתמש בהם לחיוב, "משביתם שלא יזיקו". "שבת" - היא זו שבכוחה להביא לכך שגם שעות הלילה החשוכים, יהיו מוארים.
מסיבה זו נס גדול זה, נס של "למכה מצרים בבכוריהם", נס "אתהפכא חשוכא לנהורא", הפיכת חושך לאור - נקבע בכל שנה ליום השבת וזכה לשם "שבת הגדול", שם המתאר את גדלותה של יום השבת.
•
כאשר מגיע יום "שבת הגדול", אנו מקבלים ממנה את הכוח להפוך את הדברים השליליים לקדושה, להשתמש בחולין לקודש, ובכח עבודה זו, נזכה בקרוב ממש לגאולה העתידה, ל"מזמור שיר ליום השבת" לקיום היעוד של "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", ובקרוב ממש
(משיחת שבת מצורע, שבת הגדול, תש"ל)