הרב אלי וולף
שבת הגדול - כשהשלילה הופכת לחיוב
שבת הגדול זכתה לתואר זה, בגלל שארע בה "נס גדול". השבת שקדמה ליום יציאתם של עם ישראל ממצרים חלה ביום יו"ד בניסן, ביום זה עם ישראל הכניסו טלאים לבתיהם ושמרו עליהם עד ליום י"ד בניסן, אז היה עליהם לשחוט אותם כקרבן פסח, וכשבכורי מצרים שאלו את עם ישראל מדוע הם מכניסים את הטלאים אל הבית - הם סיפרו להם על זבח הפסח שהם עומדים לעשות בהוראתו של הקב"ה, ועל כך שהקב"ה עומד להרוג את בכורי מצרים ב"מכת בכורות",
כשבכורי מצרים שמעו זאת, הם נחרדו והלכו לאבותיהם ולפרעה בדרישה לשחרר את עם ישראל, וכאשר הם סרבו לבקשתם, בכורי מצרים ערכו איתם מלחמה והרגו רבים מהם, וכפי שנאמר בספר תהלים (קלו, י) "למכה מצרים - בבכוריהם". ולזכר נס גדול זה - קבעו את יום השבת הקודמת לחג הפסח בכל שנה ושנה, בשם "שבת הגדול".
קריאת שם זה בשל מאורע זה - דורש ביאור. הלא בתקופת יציאת עם ישראל ממצרים התרחשו נסים רבים, החל מעשרת המכות ועד נסי קריעת ים סוף, ומדוע דווקא מאורע זה של "למכה מצרים בבכוריהם" זכה להיקרא בשם "נס גדול". מה כל כך "גדול" בנס זה דווקא, שלא היה בשאר הנסים.
•
מעט לפני מאורע זה, בתחילת פרשת בא, הקב"ה אומר למשה רבינו "בא אל פרעה", המשמעות של הביטוי "בא" הוא - הבה ונלך יחדיו, בא איתי ויחד נלך אל פרעה. מדוע הקב"ה לא אמר למשה רבינו "לך אל פרעה", מדוע הוא היה צריך ללכת איתו יחד.
מובא בזהר (חלק ב, לד) שהדבר נבע מכך שמשה רבנו פחד ללכת אל פרעה, וכדי לסייע לו ולתת לו תוקף להיכנס אל פרעה, אומר לו הקב"ה "בא", אני אלך איתך יחד, יחד נלך אל פרעה.
מה היתה הסיבה שלפתע משה רבינו חשש מללכת אל פרעה, הלא הוא כבר הכה אותו כמה וכמה מכות בפרשה הקודמת, בפרשת וארא, כמו-כן בפרשת שמות משה כבר נכנס לארמונו של פרעה והראה לו אותות ומופתים, ומה ארע כעת שהוא נמנע מללכת אל פרעה, לולי שהקב"ה ילך איתו יחד.
ההסבר הוא, כי בהליכתו כעת לפרעה - התחדש דבר שלא היה עד עתה. עד לנקודת הזמן הזו, משה רבינו הגיע אל פרעה כדי להעניש אותו, להכות בו את מכות מצרים. אך כעת - החל שלב חדש, כעת מתחילה גאולת עם ישראל מתחת יד פרעה. ומשלב זה משה רבינו חושש, הוא לא בטוח שיש לו די כח, הוא צריך את עזרתו של הקב"ה.
הסיבה לכך: ישנם שני אופנים כיצד הקב"ה מנהל את העולם: באופן של "טבע", ובאופן של "נס".
הנהגת הטבע - גם היא כוחו של הקב"ה. בהתבוננות בהנהגת חוקי הטבע אפשר ללמוד הן "מה רבו מעשיך ה'", והן "מה גדלו מעשיך ה'".
אך כאשר מגיע "נס", כאשר מתגלה כוחו העל-טבעי של הקב"ה - הטבע נשבר מפניו. כוחו הבלתי מוגבל של הקב"ה המתבטא ב"נס" - הוא הרבה יותר חזק ועוצמתי מהכוח שהוא הגביל בעצמו לשם בריאת העולם וחוקי הטבע. הנהגת ה"נס" היא הרבה יותר חזקה מאשר הנהגת ה"טבע".
כיון שהכח הלא-מוגבל, כח הנס, הוא הרבה יותר חזק מאשר הטבע - לכן כאשר משה רבינו ניגש להכות את פרעה, הוא כלל לא חשש מפניו. שלטונו של פרעה זה טבעו של העולם, זה מכוחו המוגבל של הקב"ה, ואילו כחו של משה רבינו, כוחם של ניסי מכות מצרים - הוא כוח נסי, הוא חזק בהרבה מכוח הטבע. לכן כאשר משה רבינו הלך להכות ולשבור את פרעה, הוא כלל לא חשש, כוחו רב יותר.
אך כעת - נדרש ממנו דבר חדש, כאן נדרש דבר שלולי עזרתו של הקב"ה האומר לו "בא", בא יחד איתי, משה רבינו חושש שהדבר לא בכוחו, זה לא ניצחון הנס על הטבע שהוא עשה עד עתה.
בהתחשב בכך שהעובדה שעם ישראל משועבד תחת שלטון מצרים - היא דבר לא מובן. עם ישראל מסמל את כוחו של הקב"ה שאינו מוגבל בטבע, ואילו מצרים ואומות העולם מסמלים את כוחו של הקב"ה כפי שהוא מוגבל בטבע - אזי כיצד תיתכן מציאות בה מצרים שולטת על עם ישראל,
דבר זה אפשרי אך ורק מכך שזה רצונו של הקב"ה עצמו. הוא רצה שבמשך תקופה מסויימת, עם ישראל יהיה תחת שלטון מצרים, מתוך מטרה שעם ישראל יברר את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם.
כאשר תסתיים תקופה זו, כאשר המטלה שהוטלה עליהם תתמלא - עם ישראל יצאו מתחת יד פרעה. אך כל עוד לא הסתיימה התקופה הזו - רצונו של הקב"ה הוא שעם ישראל יהיה תחת שלטון מצרים.
וכאשר הקב"ה שולח את משה לפרעה כדי לגאול את עם ישראל, עוד לפני שהסתיימה התקופה שנקבעה לכך - נוצר כאן מצב, בו משה רבינו מבין שזה לא ביכולתו.
רצונו של הקב"ה הוא, שפרעה ישלוט במלוא העוצמה ועם ישראל יהיו משועבדים תחתיו, כך שיציאת עם ישראל ממצרים לפני תום התקופה - זה בניגוד לרצונו של הקב"ה. ומאידך משה מקבל שליחות ללכת אל פרעה, כשהוא בשיא תקפו, תוקף מצד רצונו של הקב"ה, ועליו להתחיל לגאול את עם ישראל ממצרים.
משה לא יכול כאן להגיע אל פרעה רק בכוחו של הנס החזק יותר מהטבע. הנס הוא אמצעי טוב כדי לשבור את פרעה, את חוקי הטבע. אך כאן עם ישראל מצד עצמם הם "נס" ופרעה מצד עצמו הוא "טבע", והעובדה שעם ישראל, ה"נס", נמצא תחת שלטון ה"טבע" - נובע מכך שזה רצונו של הקב"ה.
כך שהנוסחה שהנס חזק יותר מהטבע - לא תסייע כאן. עם כח זה - לא ניתן לשחרר את עם ישראל בטרם תום מועד התקופה שהוקצב ע"י הקב"ה. מכך חשש משה רבינו, הוא ידע שזו שליחות מסוג חדש, הכח הרגיל שאיתו הוא מגיע אל פרעה - לא יעזור הפעם, הוא לא יכול ללכת אליו בשליחות זו.
על כך אומר לו הקב"ה "בא", אני עצמי מגיע איתך. אני עצמי - כפי שאני. כפי שאני נעלה יותר מכוחי המוגבל או כוחי הלא-מוגבל. אני בעצמי בא איתך. "בא" נלך יחד. כשאתה בא איתי יחד, אזי אין מקום גם להגבלה שנבעה מכך שהרצון שלי היה שעם ישראל יהיה תחת שעבוד פרעה עד פרק זמן מסויים.
•
ה"נס גדול" שהיה בשבת הגדול, הנס של "למכה מצרים בבכוריהם" - הוא נס גדול עוד יותר מ"בא אל פרעה". זה לא נס בו הקדושה מתגברת על פרעה, כאן גם לא מדובר בגילוי גדולתו של הקב"ה כפי שהוא נעלה מכוחו המוגבל והלא מוגבל יחד -
כאן מדובר על כך שהשלילה עצמה, "בכורי מצרים" עצמם - הם אלו שעומדים ונלחמים בפרעה ובהוריהם למען עם ישראל. הטבע עצמו, שיא תקפו, "בכורי" ועוצמת מצרים - הופך את עורו, ולוחם למען עם ישראל. שיא הטומאה והחושך, בכורי מצרים, תוקף הטבע - מכריז "אין עוד מלבדו".
לכן זה נקרא "נס גדול". כדי להפוך את הטבע עצמו - לא די בכוח הנס ששובר את הטבע, לא די בתוקף כוחו הלא מוגבל של הקב"ה המכה את מצרים, הגובר ושובר את חוקי הטבע. מקורו של נס זה, בו הטבע עצמו מתהפך ונלחם למען עם ישראל - הוא בכוח אלוקי גדול ונעלה עד מאוד. נס גדול.
•
ההוראה אלינו היא: היחד של האדם לעולם סביבו יכול להיות בשני אופנים: (א) להתעלם מהעולם, להתבודד, לא להתייחס אליו כלל, להתגבר עליו, או בלשון חג הפסח "לשרוף את החמץ" - זו הנהגה של "נס". (ב) לנצל את העולם ומה שיש בו לעבודת ה', "בכל דרכיך דעהו" - להפוך את הטבע עצמו ולנצל אותו לענינים של קודש - לעשות "נס גדול", לעשות מהעולם "למכה מצרים בבכוריהם".
זו הגישה לקראת ההכנה לעתיד לבוא, לברר את העולם ולזכך אותו, ובכך נזכה ליעוד של "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" - הבשר הגשמי, הטבע הגשמי עצמו, יראה אלוקות.
(משיחת שבת הגדול תשכ"ד)