באור החסידות – בטאון של 'היכל מנחם', ספריה לתורת החסידות – ברוקלין נ.י., גל' עו (תמוז תש"ס), עמ' 76 (בשילוב תיקונים ספורים ממכתבו של הרב חייקין, שנדפס בגל' עז, מנ"א תש"ס, עמ' 15).
מספר הגה"ח ר' עזריאל חייקין שליט"א, מוותיקי שלוחי כ"ק אדמו"ר זי"ע לאירופה, וכעת מכהן כרב ראשי בעיר בראסעלס [בריסל] במדינת בעלגיא:
הסיפור דלהלן אירע לפני הרבה שנים [בין השנים תשי"ט-תשכ"ט], כשכהנתי כרב בעיר קאפענהייגען במדינת דענמארק.
היתה זאת באחת הפעמים שבקרתי בניו יארק, להיות בחצרות קדשנו אצל כ"ק רבינו. בהיותי ב'יחידות' תבע הרבי ממני, שאין מספיקה עבודתי בעיר קאפענהייגן, או אפילו במדינת דענמארק, אלא עלי לבקר את כל "חצי האי", שכולל את מדינות סקנדיביא ופינלאנד.
בחזרתי הביתה התחלתי בקיום הוראת הרבי, ומאז הייתי מבקר במדינת נארוועגיא ומצאתי שבמדינה זו יש הרבה כפרים ועיירות קטנות שבהן גרה רק משפחה אחת יהודית או שתים, מנותקות לגמרי מכל ענין של יהדות.
עשיתי היכרות עם יהודי אחד, איש פשוט (ושמו ר' שמואל דוד פופוביץ – מיוצאי רומניה – שהתגורר בעיירה 'הלדן' יחד עם משפחה יהודית נוספת בשם 'אלבוים'), שעשה ככל יכולתו לעזרני. ומאז סידרתי ביקורים מפעם לפעם בנארוועגיא. היהודי הנ"ל היה אוסף כעשרים יהודים מן הכפרים והעיירות הקטנות אל ביתו, והייתי מלמד אותם תורה ויהדות ומקרבם לאט לאט לחיי תורה ומצוות.
פעם אחת, בעת ביקורי במדינת נארוועגיא, אחרי שפגשתי כרגיל בקבוצת היהודים בביתו של היהודי הנ"ל – עלה בדעתי, שלא מספיקה רק פגישה זאת, אלא עלי לבקר גם בכפרים ועיירות ולחפש יהודים נידחים. אומר ועושה – ועשיתי מסעותיי למצוא יהודים.
בעיירה קטנה אחת – שעל-יד 'הלדן' – מצאתי משפחה אחת יהודית. נכנסתי לביתם ודברתי עמהם, והשתדלתי להשפיע עליהם להתקרב לחיי תורה ומצוות.
ראיתי בפני הבעל שיש דבר המעיק לו מאד, אבל כל זמן שזוגתו ישבה ליד השולחן לא אמר מאומה. לאחרי זמן עמדה האשה מן השולחן ונכנסה לחדר שני – ומיד התפרץ האיש ואמר: רבי, דחית את ה'שמד' לעשרים שנה...
הבטתי אליו בתמהון – והוא הסביר לי:
זה עשרים שנה, מעת המלחמה, שאנו גרים בעיירה הזאת, ואף יהודי אחר אין בעיר. הגלח שהיה ממונה על כל האיזור היה עושה מזמן לזמן סיבוב בכל הכפרים, והיה מגיע גם לעיירה זו ומשתדל לבקר מפעם לפעם את כל דיירי העיירה, וגם על ביתי לא דילג. הוא נכנס מפעם לפעם לביתי, טועם משהו, יושב עמנו, שואל לשלומנו וכו'. וכך נמשך הדבר זמן רב. אף פעם לא דרש מאתנו שום ענין בנוגע לדתם (רק השכנים היו לוחצים עלינו והזמינו אותנו כמה פעמים לבוא אל הכנסייה), אבל מכל מקום, הביקורים עצמם – שהיו בידידות – גרמו לקירוב הדעת בינינו.
לאחרונה התחילה זוגתי לדבר על ליבי: הבט נא – זה עשרים שנה שאנו גרים בעיירה זו ואף פעם לא ביקר אותנו שום יהודי, ומה גם איזה "רב", לשאול בשלומנו וכו'. ואילו הגלח הזה, מבקר אותנו בעקביות ומתעניין בהנעשה אצלנו. האם לא כדאי להתחיל לבקר בכנסייה שלו...
אך אחרי שביקרת אותנו, מעתה יש לי מה להשיב לאשתו: הרי רואה את שהיהודים לא שכחו אותנו וגם רב בא לבקר אותנו...
וסיים האיש: בביקורכם היום דחיתם את ה'שמד' לעוד עשרים שנה...
- לבסוף, השפעתי על כל היהודים הנידחים הללו – כולל גם על היהודי הנ"ל – להגר מן הכפרים והעיירות אל מקומות אחרים שיש בהם קהילות יהודיות. חלקם נסעו לארץ ישראל וחלקם לעיירות גדולות באירופה. וכך התקיימה על ידי שליחות רבינו נשיאנו למצוא "נדחי ישראל" ולקרבם תחת כנפי השכינה.
קשרים
- הסיפור דלעיל הוא אמיתי לחלוטין. על סיפורים דומים, ראה שלוש מצות שהצילו משמד - סיפורים וגלגוליהם.