הנחייה: סדר פסח חולון (רסקין)

ב"ה

סדר פסח תשע"ד – חולון

(מיוסד על סדר פסח באזל, להרש"ז וישצקי שליט"א, בתוספת הערות ושינויים וכו')

פתיחה

מספרים על יהודי שהיה צריך כסף לחתן את בנותיו, נסע בעיירות פולין וביקש תרומות. הגיע אל החוזה מלובלין – רבי יעקב יצחק הלוי הורביץ  (1754 – 1815), היה אדמו"ר חשוב בפולין, נקרא החוזה, כיון שהייתה לו רוח הקודש והיה חוזה ורואה את העתיד בבהירות – נתן לו החוזה מלובלין 18 זלוטי. ביקש היהודי ואמר, אנחנו, אני ואתה קרובי משפחה, מן הראוי שתתן לי קצת יותר, ותוך כדי דיבור סירטט על דף עץ יוחסין והראה לצדיק שהם בני דודים מדרגה רביעית..

אמר לו החוזה, זה נכון שאנו קרובי משפחה, אבל 'קרובים רחוקים' ואין לזה כבר משמעות..

בערב כשהגיעו שניהם לתפילת מנחה, היה החוזה שליח ציבור -  החזן שמתפלל לפני הציבור בקול. כשהגיע החוזה לתחילת תפילת עמידה ואמר את הברכה אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, צעק לו העני מירכתי בית הכנסת ואמר 'קרובים רחוקים'.. כלומר, אברהם יצחק ויעקב שאתה כה בגאווה מייחס את עצמך אליהם, הם קרובים רחוקים והרי אין לזה כבר משמעות..

חברים, סבא שלי היה אומר שבכל בדיחה יש קצת בדיחה והשאר הוא אמת. נכונים הם דברי החוזה מלובלין ונכונים דברי העני. זה נכון שאנו כולנו קרובים רחוקים, אבל זה גם נכון, שאחרי הכל אנחנו קרובים.

בכל השנה אנחנו אכן קרובים רחוקים, אבל  בליל הסדר אנחנו כולנו קרובים קרובים, אצל כולנו מודגשת העובדה שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ובנות שרה רבקה רחל ולאה. והנה, אנו יושבים כאן יחדיו חגיגיים ושמחים, מי מארץ ישראל ומי מקורו ברוסיה או אוקראינה (בקצב ההתקדמות של פוטין כולנו נהיה עוד מעט רוסים..) מי מברזיל ומי משוויץ, אבל זה לא משנה היום, כי היום אנחנו כולנו בני אברהם יצחק ויעקב, משפחה אחת גדולה, קרובים קרובים.

למה דווקא היום? למה דווקא בפסח?

כי היום לפני יותר מ3300 שנה כשיצאו בני ישראל ממצרים, נעשינו עם חדש. נולד העם הזה שנקרא עם ישראל, והיום אנחנו מציינים את זה, את הייחוד שלנו ואת האחדות שלנו. היום נעשינו לעם עצמאי וחופשי, עם שיש לו אלוקים ויש לו תורה ומצוות.

כל עוד היינו משפחה אחת גדולה, יכולנו לומר 'קרובים רחוקים' מדרגה רביעית או שישית, אבל מרגע שנעשינו לעם, הרי שאנחנו מציאות אחת שלימה, וכן, אנחנו בהחלט קרובים קרובים.

נסעו פעם כמה בחורי ישיבה באמריקה בקיץ לשבת להרים, אתם יודעים, כל ברוקלין עוזבת את ניו יארק בקיץ לטובת הקונטרי באפסטייט ניו יארק. בדרכם ראו בצידי הדרך בחור עם כיפה שמבקש עזרה. היה זה יום שישי, שעות ספורות לפני שבת, והם כמובן עצרו לראות איך ניתן לעזור לו.

תוך כדי החלפת הגלגל שלו, הם שמו לב שיש לו שרשרת עם צלב על החזה, בהפתעה שאלו אותו מה זה? מה כאן האמת, הכיפה או השרשרת?

ענה להם: תראו, אני אינני יהודי, אבל כשיצאתי לדרך אמא שלי נתנה לי כיפה ואמרה, קח איתך, אם תתקע בדרך שים אותה על הראש ותראה שתוך חמש דקות יעצרו על ידך יהודים לעזור לך..

אני לא יודע אם הסיפור הזה באמת קרה, אבל אני בטוח שהוא יכול היה לקרות, כי ככה זה עם ה'קרובים הרחוקים' שלנו, כשמישהו צריך עזרה, אנחנו נזכרים שאנחנו יותר קרובים מאשר רחוקים..

אז אנחנו אמנם לא תקועים כרגע עם פנצ'ר באפסטייט ניו יארק, אבל אנחנו כן יושבים יחד לחגוג את ליל הסדר, את יציאת מצרים שלנו, את הולדת האומה שלנו, זה החג שלנו, זה משהו שיש לנו כולנו כאן במשותף.  זה הזמן להירגע, לנשום עמוק, לחייך ולהתכונן למסע שנקרא 'סדר פסח'. זה יהיה ארוך אבל אני אשתדל שזה לא יהיה מדי ארוך. ואתם בבקשה שתפו פעולה, זה לא הזמן להתבייש לשיר בקול, גם לזייף קצת זה בסדר.. רק אל תתנו לי להיות סוליסט כל הערב. הנה נעשה רגע נסיון מוכנים? שמחה רבה, שמחה רבה אביב הגיע פסח בא... טוב זה לא משהו, אבל אני מקווה שאחרי היין זה יילך יותר טוב..

הכנת הקערה

לאורך כל הערב נשים לב לאלמנטים שונים שמטרתם היא כפולה: א. לעורר תמהון. ב. להזכיר לנו העבר.

לעורר תמהון, כי בסופו של דבר המטרה שלנו היום היא לגרום לילדים לתמוה, לא להבין ואז לשאול. כי יש לנו מצווה היום בערב, והמצווה היא 'והיה כי ישאלך בנך? והגדת לבנך", אנחנו צריכים להגיד לילדינו מכאן השם של החוברת שאתם מחזיקים ביד "הגדה = להגיד = והגדת לבנך". אז כך זה יעבוד, אנחנו נעשה דברים תמוהים, פעולות שאנו לא עושים באף לילה מימות השנה, ואז הילדים ישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" אז תבוא התשובה הארוכה שלנו, סיפור יציאת מצרים וכולי. אגב, ילדים זה לא נקבע רק לפי הפספורט, גם מי שלפי הפספורט הינו בן 99 יכול להיות ילד ביחס ליידע שלו על העבר וההווה של העם שלנו. בקיצור, כולנו כאן כדי לשאול וכולנו כאן כדי לענות וביחד ללמוד ולדעת, גם לחוות.

להזכיר את העבר, כי עם ללא עבר לא יהיה לו עתיד, ואנחנו בזכות העובדה שתמיד תמיד ידענו לזכור את העבר שלנו, אנחנו עדיין כאן, זו הסיבה שאנחנו יושבים כבר אלפי שנים בליל הסדר ומדברים על העבר, כי רק ככה עם ישראל חי!

ועוד מילה קטנה על מצוות ההגדה. המרכז של הלילה הזה הם הילדים. הם החתנים המרכזיים של הלילה הזה. אנחנו מרכזים את כל הילדים לשבת יחד בשולחן הזה – ואנחנו שמים לב שהם רואים ונהנים בכל פרט של הערב. וילדים חמודים, יש לי הפתעה בשבילכם, יש לי סל מלא במתנות קטנות, שאני רוצה לחלק לכם במהלך הערב. מי שיקשיב, וישיר וישתתף יקבל מיד. הנה, הנה הילדה החמודה הזו משמאל כבר מקבלת...

מצה

המצה הזו שבידי הגיע מכפר חב"ד, הכפר בו גדלתי וחונכתי, אופים שם הכל ביד, זו מצה עבודת יד. מרגע הקצירה ועד היציאה מהתנור היא שמורה ממים כדי שלא תחמיץ, לכן גם החורים שנקובים בה, כדי לא לאפשר לבצק לטפוח (למרות ששמעתי ששכחו לצרף פטיש למצה..).

מה מסמלת המצה? חכו בסבלנות נגיע לזה בקטע של הא לחמא עניא.

ובכן, יש לנו שלש מצות, אני בטוח שיש כאן מי שיודע מה מסמלות שלשת המצות? (מחכה למענה מהקהל). אז חוץ מזה שהן מסמלות את שלשת סוגי העם, כהנים לויים וישראלים – אגב יש לנו כאן כהן או לוי? יופי.. אני שמח שאתם כאן, הנה המצה העליונה לכבודכם..

מרור

למרור אנו לוקחים ירק חריף שיזכיר לנו את החיים הקשים והמרים שהיו לאבותינו במצרים. זה הרגע שבו אני נזכר בסבא שלי. כשהוא היה בכלא הסובייטי של סטאלין, הוא חגג גם שם את ליל הסדר. הוא היה אומר: מצות לא היו לי, אז השתמשתי בקוביות סוכר במקום, גם יין לארבע כוסות לא היה לי אז השתמשתי בעוד ארבע קוביות סוכר. אבל דבר אחר לא היה חסר לי, מרור.. מרור היה לי בשפע. בכלא של סטאלין אין צורך בחריין כדי לזכור מה זה חיים קשים ומרים.

ארבע כוסות

אנו נשתה הלילה ארבע כוסות יין, יש גם מיץ ענבים למי שמעוניין (אני יודע, אתם רגילים שבחב"ד יש וודקה, אבל מה לעשות וודקה עשוי מדגנים ולכן אינו כשר לפסח). ארבעת הכוסות מזכירות לנו את ארבעת מטבעות הלשון השונות שבהם השתמש הקב"ה בדברו עם משה בעניין גאולת מצרים, כוס כנגד כל לשון של גאולה. למי שאוהב גמטריות, יש משהו נחמד, כוס יין יוצא בגימטריה 156. 156 כפול ארבע כוסות 624. 624 עולה לגמטריה של המילה 'חירות'. היום זה חג החירות.. (אתר בית חב"ד)

ואם חירות, אז לא לשכוח, את היין נשתה בהסיבה לצד שמאל, ככה היו נוהגים אז הקיסרים לאכול כשהם נשענים על צד שמאל. אחרי הסדר ... תחלק לכולם אבקת כביסה מיוחדת שמורידה כתמי יין מהבגדים..

שירה: קדש ורחץ, כרפס יחץ.. (במנגינת אלי ליפסקר המוכרת בהיותה המנגינה של "חג פורים").

הסדר

קדש

ורחץ

ניטול ידיים ולא נברך, למה? יש לזה כמה הסברים, במובן הפשוט ביותר זו הכנה לחלק הבא – כרפס, שבו נקח חתיכת ירק ונטבול במי מלח. אבל התשובה האמיתית, גם לנטילת הידים הזו וגם לכרפס שאחריה היא "כדי שיהיה לנו מה לשאול". הלילה הזה הוא הלילה של הילדים, אנחנו עושים הכל כדי שהם ישימו לב שהוא לא לילה רגיל, שהוא לילה שובר שגרה, ככה כשהם ישאלו את ארבעת הקושיות, הם יבינו ויפנימו בצורה הכי חווייתית שיש את הלילה ואת המסרים שלו. כך גם נהיה בטוחים במאה אחוז שהם יעבירו את הסדר הזה גם לדור הבא. ליטול ידיים אחרי הקידוש – זה בכל שבת וחג. אבל לא לברך ולאכול אחר כך כרפס – זה כבר מוזר... ואם זה מוזר הגענו למטרה!

כרפס

ניקח חתיכת ירק, יש בצל ויש תפו"א, נטבול במי המלח ונברך בורא פרי האדמה. רק רגע לפני, לא לשכוח, עוד מעט נאכל מרור שגם עליו יש לברך בורא פרי האדמה. כדי לא לברך פעמיים, נחשוב כעת, כשנברך גם על הכרפס שבידינו גם על המרור שיש לנו בקערה. לא צריכים לאכול הרבה מהכרפס, ממש טעימה קטנה. כי העיקר שיהיה מוזר, ואם אוכלים קצת זה מוזר בהחלט.

יש קהילות רבות שאוכלים כאן ממש כרפס, שזה ירק כזה שדומה לסלרי, והוא נראה כמו דגל של ניצחון, לסמל את הניצחון שלנו על הגלות. אנחנו אוכלים תפוח אדמה ובצל וזה גם טוב. אבל העיקר זה הרמז בראשי התיבות של "כרפס" – "כלל ראשון פה סגור". כלומר: הלילה נראה הרבה דברים משונים ומוזרים, אבל אם נשאר עם פה סגור, ונקשיב להסברים, נצא מכאן גם עם תשובות. מה שנקרא (קריצת עין): אנחנו באים בשאלה – וחוזרים בתשובה...

יחץ

נקח את המצה האמצעית, בכל שולחן יש קערה, תבחרו אחד מכל שולחן שיבצע את זה. נבצע את המצה לשנים, חלק אחד נשאר בקערה, וחלק אחד ישאר לאפיקומן. אפיקומן בארמית בא מהמילים 'אפיקו מן' כלומר, קינוח, דעזערט. המצה הזו תהיה הדבר האחרון שנאכל הערב, זה יהיה הקינוח שלנו הערב. הסיבה שאנחנו חוצים את המצה, היא שאנחנו רוצים שהמצה האמצעית תהיה חצויה, שהיא לא תהיה שלמה. ככה היא נקראת "לחם עוני" (נדבר על זה גם בעוד רגע). וגם כדי ששוב יהיה משהו מוזר. הילד רואה (נכון ילדים?) שאנחנו כבר לוקחים את המצות, עוד רגע אחד אוכלים אותם, ו... ברגע האחרון מתחרטים ומניחים את הקערה בצד. ושוב הוא רואה שמשהו כאן מוזר.

[לחצות ולשאול מה יותר גדול וכו'].

מגיד

כאמור, יש לנו היום הרבה מצוות, אבל רק שתי מצוות הן מצוות מהתורה ממש, השאר הן מצוות דרבנן, כלומר מצוות שחכמינו זכרונם לברכה למדו והבינו מתוך התורה שיש לעשותם. השתים מהתורה הן:

א.     אכילת מצה

ב.      מגיד – להגיד את ההגדה כפי שכבר הזכרתי קודם. המצווה של סיפור יציאת מצרים.

הייתה לנו פעם עוד מצוה, מצוות קרבן פסח, הבאת קרבן ואכילתו יחד בירושלים. אבל היום כשאין לנו בית מקדש, גם אין לנו את מצוות קרבן פסח, נשארנו אם כן עם מצה ומגיד. מצוות מרור גם היא מהתורה, אבל רק כשהיא באה בשילוב עם קרבן פסח, ושוב כשאין בית מקדש אין קרבן פסח וכשאין קרבן פסח מצוות מרור איננה מהתורה אלא מדרבנן..

הא לחמא עניא:

כבר אמרתי שאנחנו היום קרובים קרובים נכון? אז את ההגדה אנחנו מתחילים עם הזמנה, אנחנו מזמינים את כל מי שרוצה וצריך לבוא ולחגוג איתנו את הסדר. זה בדיוק הטקסט שאנו עומדים לקרוא. למה זה בארמית? מסיבה נורא פשוטה, אז, כשכתבו את ההגדה רוב העם דיבר והבין ארמית. זה בערך כמו היום עם האנגלית. אם אתה שולח למישהו שמבין רק ארמית הזמנה בעברית, זה אומר שאתה לא באמת רוצה שהוא יבוא.. תזמין בארמית, בשפה שהוא מבין, הוא יבוא.

מה נשתנה:

את מה נשתנה שואלים הילדים, ובעצם הרי כולנו ילדים, ילדים של ההורים שלנו. אז זה הרגע להיזכר בהורים שלנו, ולשאול אותם גם אם הם לא על ידינו כרגע, ובמיוחד אם הם כבר נפטרו הרי שהם מקשיבים לנו היום ושמחים איתנו יחד.

אבקש מכל הילדים לעמוד על הכסאות במקומותיהם, ובואו – רק הילדים – נשיר יחד: מה נשתנה הלילה הזה..

[אחרי ה'מה נשתנה':] לפני שנענה לילדים החמודים על השאלות שלהם, אני רוצה רגע של רצינות. חברים, הלילה הזה כולנו ילדים, ולכולנו יש אבא גדול בשמים. והאבא הגדול הזה, שהוציא אותנו הלילה ממצרים לפני שלושת אלפים שלש מאות עשרים ושש שנים, מסתכל כעת על כל הבנים שלו, שזה אני ואתה, ואתה ואתה, והוא מחכה שגם אנחנו נשאל אותו ארבע קושיות. יש לנו, אבא'לה שבשמים, הרבה מאוד קושיות: איך יתכן, שאנחנו, עם ישראל, בנים יחידים של בורא העולם, נמצאים בכזו גלות קשה, בכזה לילה קשה. הרבה קושיות יש לנו ריבונו של עולם, על המקרר הריק של השכנה, על הבריאות של ניצול השואה מהרחוב ממול, על ה"צבע אדום" של תושבי הדרום, על הפיגוע אתמול בקנזס סיטי. ריבונו של עולם, במקום לענות הרבה תשובות – תן לנו תשובה אחת ולעניין, ותחיש את הגאולה השלמה.

וכעת, חברים, על פי המסורת החסידית, כולנו, כל המבוגרים חוזרים ושואלים את ריבונו של עולם, אבינו שבשמים את ארבעת הקושיות, שמרמזות על השאלות שאמרנו קודם. ובזמן הזה, תוך כדי ששרים, זה הזמן לבקש מה' את כל הבקשות שלנו. לכל אחד יש בקשה מיוחדת, כעת זו ההזדמנות הראשונה הערב, לבקש מכל הלב. והאבא שבשמים שומע. הבה ונפתח, אימרו אחרי: אבא, אשאל אותך, ארבע קושיות (ולנגן מה נשתנה בשנית).

הגדה: כל קטע אומר שלחן אחר במנגינה המוכרת לו מבית אבותיו.

ארבעה בנים:

בכיתה אחת היה תלמיד מאוד קשה. המורה הרגיש שכבר באו מים עד נפש והוא לא ידע מה לעשות. הוא נכנס למשרדו של המנהל ואמר לו: "אתה מוכרח לקחת את הילד הזה מהכיתה שלי מיד, ואני לא יכול להתעסק אתו יותר". לאחר שהמנהל ביקש מהמורה לשבת ולהירגע, הוא אמר למורה: "אתה לא מבין שאם הילד הזה יוצא מהכיתה שלך אתה מאבד את המשרה שלך?" המורה שהיה די מופתע שאל: "למה? הרי יש בכיתה עוד חמישה-עשר תלמידים מלבדו? על כך הגיב המנהל: "כוונתי היתה שעליך להתייחס אל התלמיד הזה כאילו היה הילד היחיד בכתה. האם גם במקרה שהרחקתו של הילד מבית הספר תגרום לסיום עבודתך בבית הספר בעקבות מחסור בתלמידים, עדיין תרצה לשלוח אותו הביתה?" המורה חשב שוב והחליט לתת לילד הזדמנות נוספת.

ברוח זו, ההגדה מלמדת הורים ומחנכים להתייחס אל כל ילד כאילו היה "אחד" – הילד היחיד. תשומת הלב המלאה והיחס המיוחד שניתנים בדרך כלל לבן יחיד, זה משהו שכל ילד זכאי לקבל ובכוחה לחולל נפלאות.

(אתר בית חב"ד)

התשובה ל"אחד רשע" – ש"אילו היה שם לא היה נגאל, אבל בגאולה העתידה וכו'" (וכל שלא אמר ווארט זה לא יצא ידי חובתו כלל).

כורך

כשהיה בית המקדש, היה הלל הזקן, אחד מגדולי וחשובי חכמינו לוקח 'פסח מצה ומרור' כורכם יחד ואוכל. במילים פשוטות: הלל היה לוקח חתיכת סטייק טוב, שם אותו בין שתי מצות, מעט מרור למעלה ואוכל.. ואנו, מה נשאר לנו? סטייק אין לנו. נשארנו עם מצה וקצת חסה... אני אומר, שיהיה בתיאבון..

שולחן עורך

בין המרק למנה מרכזית:

הילדות שלי, שתיהן, חזרו מהגן, עם הסיפור על משה והתיבה, הם הביאו שלשה דברים: סיפור מרגש, שיר מרגש, ובובה קטנה בתוך תיבה שמאז בכל פעם שהן עושות אמבטיה שוחה איתן יחד. אני מבין שאני לא היחיד בצרה הזו.  אז את הבובה השארתי בבית, אבל את הסיפור הבאתי אתי: משה רבינו נולד בזמן הגזרה הקשה שקראנו עליה קודם "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". המצרים ידעו שאמא שלו בהריון והמתינו ללידה, משום כך היא החליטה לשים אותו בתוך תיבה קטנה מצופה בזפת ולשלח אותה על פני הנילוס. מרים, האחות הגדולה והאחראית הלכה לצפות ולדעת "מה יעשה בו", והנה היא רואה את בתיה, בת פרעה, יורדת לרחוץ ביאור, בתיה מזהה את התיבה, ומנסה למשות אותה, בתוכו היא מגלה ילד עברי בוכה. והיא מגדלת אותו, עד שהוא גודל והופך להיות משה רבינו, גואל ישראל.

זה בגדול הסיפור. גם את השיר אני מניח שהרבה מכירים, אז בואו ונשיר אותו:

דומם שטה תיבה קטנה

על היאור הזך,

ובתיבה משה הקטן,

ילד יפה ורך.

הס, הגלים השובבים,

משה הקטן פה שט.

לא יטבע, חיה יחיה

ילד זה הקט.

ומכאן למסר: למה הגננות בחרו מכל סיפור יציאת מצרים רק את הסיפור הטראגי הזה, לא יכלו לספר על הצפרדעים שקפצו באוכל של המצרים? יש לסיפור הזה מסר ענק, שאם נקח אותו מהערב הגדול הזה, אז בסגנון ההגדה: "דיינו!". – כל ילד יהודי, אפילו אם הוא במקרה הילד שלנו, שט לו לבדו בעולם הגדול והמפחיד שמסביב, התפקיד שלנו לדעת, שהילד הקטן הזה, שמשייט לו בתיבה משלו בתוך העולם הגדול – הוא ילד יהודי. האחריות היא עלינו, למשות אותו, לגדל אותו נכון, "והגדת לבנך", להעניק לו ערכים, להעניק לו מידות טובות ודרך ארץ, להעניק לו מסורת ומורשת ישראל. ואז: "לא יטבע, חיה יחיה, ילד זה הקט". והאחריות הגדולה הזו, מתחילה כאן בלילה הזה, ליל העברת המורשת.

אבל בגלל שאי אפשר עכשיו ללמד את כל התורה על רגל אחת, יש שיר יפה שנהוג לשיר בליל הסדר, שסופר הרבה עקרונות מרכזיים במורשת ישראל.

[ובמנגינה הידועה:] "איזה שיר, מי יודע? – איזה שיר – אני יודע!

אחד מי יודע וכו'.

צפון

לתת מתנה לגנב המאושר.

ברך

כעת נברך ברכת המזון, אבל לפני זה אני מוזג כאן כוס מיוחדת, למי אני מוזג את הכוס? – נכון ל-א-ל-יה-ו ה-נ-ב-י-א (במנגינה של "ברחובינו הצר"). עוד מעט, מיד אחרי ברכת המזון הוא יבוא לכאן ויברך אותנו.

(בברכת המזון לשיר: הרחמן הוא ישלח לנו. עושה שלום במרומיו)

פתיחת הדלת

הגענו לרגע הכי מיוחד בערב הזה, אנחנו נכבד את המבוגרים שבחבורה לצאת כנציגים של כולנו, עם נרות בידיים, לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. כשאליהו יהיה כאן זה הרגע לבקש משאלות. מקובל מדורות קודמים, שבזמן הזה אפשר לבקש הכל, אבל עדיף בקשות רוחניות: שיהיו לנו מדות טובות, אהבת ישראל אמיתית, שנצליח לעבוד את ה' כל אחד בדרכו, ושנגדל את הילדים שלנו בדרך הנכונה. ועוד בקשה אחת נחשבת לרוחני – זה לבקש על משהו שמישהו אחר צריך בגשמיות. כי הצרכים הגשמיים של מישהו אחר – זה הצורך הרוחני שלי. אם אני כעת מבקש על השכן ועל הדודה הזקנה, אז אני אכן ראוי לגילוי אליהו.

ברגע שנפתחת הדלת: "ברוך הבא!". ולשיר "אליהו הנביא". לומר עם הקהל מילה במילה את "שפוך חמתך" ואחר כך להכריז "אנו רוצים משיח עכשיו" ולהזכיר את ה"יחידה שבנפש" של הישראלים – שלומם של חיילי צה"ל וכו'.

הלל

לשיר "ישמחו השמים", "ישראל בטח בה'", "א-לי אתה".

נרצה

"לשנה הבאה בירושלים!". להכריז ולשיר ביחד.

ואח"כ לומר: בהגדות שבידים שלנו לא מופיע הקטע של "חסל סידור פסח" – כי אנחנו גורסים שפסח לא מתחסל ולא מסתיים, הוא נמשך. את החירות שקיבלנו כאן נקח אתנו הביתה ליום יום.

ובכל זאת יש שיר אחר שנהוג לשיר בסוף סדר פסח. שיר ששרו יהודים בדרך לאושוויץ ויש עדויות ששרו אותו גם בתור לתאי הגזים, כשהם ידעו לאן הם הולכים. מי שמכיר יצטרף אליי, ומי שלא שילמד ויצטרף, נעמוד כולנו ידיים אחד על כתפי השני, ונשיר – "אני מאמין".