השבוע בשיעור הפנה אלי מישהו את השאלה המפורסמת: מי אמר שהתורה היא אמת, וכי בגלל שכמה אנשים – לפני אלפי שנים – החליטו על מצוות מסוימות אנחנו ממשיכים לקיים אותם לאורך כל הדורות בלי לשאול שאלות?
לאמיתו של דבר, השואל חדש בעסק הזה, הוא סבר לתומו מן הסתם שהוא הראשון שהשאלות הללו מעיקות לו. התחלתי אפוא לספר לו שכל היהדות מושתתת ומיוסדת על מעמד הר סיני שאז הקב"ה התגלה ואמר לכל עם ישראל את עשרת הדברות. כל העם האזינו לדברים והיו עדי ראיה למחזה הזה, ולכן אנו מאמינים בתורה ובמשה רבינו.
זה למעשה ההבדל המרכזי בין היהדות, לנצרות ולאיסלם – המשכתי לומר לו –ששם הכל מבוסס על סיפור שאדם יחיד ראה או שמע כביכול את דבר ה', ולא נותר לך אלא להאמין לו.
לעומת זאת ביהדות, הדברים אינם מושתתים על משה רבינו אלא כולם כאחד היו עדים למעמד האדיר הזה שנקרא "מעמד הר סיני" בו שמעו כשני מליון אנשים את המילים "אנכי ה' אלוקיך" (שערי אמונה ע' נ"ו).
למשמע ההסבר שלי, אמר לי השואל שבסרט המפורסם על "עשרת הדברות" אין את החלק הזה. בסרט רואים שמשה רבינו שומע לבד על הר סיני את עשרת הדברות מהקב"ה, בה בשעה שבני ישראל עוסקים בעשיית העגל. הוא מעולם לא שמע אפוא שהיתה התגלות אלוקית שכולם זכו לראות ולשמוע בעצמם.
במרוצת השנים אנשים רבים הזכירו בשיעורים את הסרט הנזכר, בהקשר זה או אחר, אבל אף אחד לא העיר לי אודות הנקודה הזאת. שאלתי עוד אנשים רבים שצפו בסרט, וכולם כאחד אמרו שאכן כך הם פני הדברים. חשבתי לעצמי שזו תופעה מוזרה, כי באופן כללי הסרט הזה מציג את פני הדברים בצורה די נכונה, ויש שם מוטיבים שבנויים על דברי המדרש. אפילו מופיע בסרט ילד קטן ששואל את "משה": "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" – שפרט זה אינו מופיע בתורה, אלא דווקא מן ההגדה. ודוקא דבר חשוב ומרכזי כל- כך במעמד הר סיני הם החסירו, "העיקר חסר מן הספר", את כל היסוד המרכזי של היהדות עורכי הסרט פיספסו.
ואין מדובר במדרש עלום או דחוק שלא שמעו עליו, אלא מדובר בדבר שהוא כתוב בתורה במפורש והרבה יותר מפעם אחת. בחומש שמות מיד לאחר עשרת הדברות "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". ולאחר מכן בחומש דברים בפרשת ואתחנן שוב התורה חוזרת ע"ז כמה פעמים "וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (ד, י"ב). ושוב באותה פרשה: "השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי . . פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר". ועוד ועוד.
ואם-כן כיצד יתכן שדוקא את לב- לבו של הסיפור של יציאת מצרים פספסו עורכי הסרט בסיפורם?!
דמיינתי לעצמי את "משה רבינו" השחקן הראשי של הסרט נפגש פנים בפנים עם משה רבינו האמיתי, ואני מאזין לדו-שיח שביניהם, מה טיבו של דו-שיח כזה? כך חשבתי על חילופי הדברים ביניהם: ראשית משה רבינו היה מודה לשחקן על כך שהוא הנחיל את הסיפור שלו להמונים. אמנם התנ"ך הוא ספר הספרים, והוא הספר הנמכר ביותר בעולם ("בעסט סעלער"), מכל מקום, אינה דומה קריאה לראיה וצפיה מוחשית. כל אחד שלומד את הסיפור של יציאת מצרים מיד צפים ועולים במוחו התמונות שראה בסרט המדובר.
אבל מיד אחר כך משה רבינו היה בודאי שואל אותו: היתכן שפספסת את הנקודה הכי מרכזית של כל הסיפור? מדוע הסתרת מעיני הצופים את יסוד היסודות שכל היהדות עומדת עליו! כיצד היה השחקן מסביר לו מדוע הוא שינה מהטקסט המקורי? מן הסתם הוא היה משיב: תשמע, הסיפור כפי שאירע במציאות – חמור מאין כמותו! עם ישראל שמע באזניו את עשרת הדברות מהקב"ה, הם שמעו את הקב"ה אומר "לא תעשה לך פסל כל תמונה" וארבעים יום לאחר מכן הם עשו עגל, ללא ספק זהו דבר חמור מאוד ולא מובן כלל. לכן – ממשיך השחקן לתאר באוזני משה רבינו – הייתי חייב קצת "לשפץ" את הסיפור כדי להציג את בני ישראל לעיני העולם הגדול באור יותר חיובי, לפיכך הצגנו כיצד משה לבדו שומע את עשרת הדברות מפי הקב"ה, אבל בני ישראל מעולם לא שמעו בכלל שאסור לעבוד עבודה זרה, ולכן זה לא נשמע כל כך גרוע שהם עשו את העגל, בסופו של דבר הסרט עשה שירות טוב לעם היהודי.
בזמן התלמוד כשרוב מנין ובנין של ישראל גרו בבבל, היה להם מנהג שבכל בית- כנסת בשעת קריאת התורה בשבת היה עומד על הבימה "מתרגם" שתפקידו היה לתרגם את הפרשה לארמית שהיתה השפה המדוברת אז. וכמו שהרמב"ם כותב "מימות עזרא נהגו שיהא שם מתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים" (הל' תפילה י"ב, י). בימינו לא נוהגים כך, היות שיש ברשותו של כל אחד ספר שבו הכל מתורגם לשפה המדוברת. אצל יוצאי תימן עדיין נוהגים לתרגם בארמית ובערבית בשעת קריאת התורה אחרי כל פסוק. יש דיון בגמרא על סיפורים מסוימים בתורה שאותם קוראים אבל לא מתרגמים. מי שמבין ללא תרגום מבין, אבל הם דברים שלא מפרסמים ומתרגמים אותם. הגמרא אומרת שהיתה הוה אמינא לא לתרגם את הסיפור של חטא העגל משום "ליחוש לכבודן של ישראל" (מגילה כ"ה, ב). רואים מכאן שיש מקום להסתיר את הסיפור משום כבודן של ישראל.
את הרעיון הזה שלפעמים ראוי לשנות כדי שלא לבייש, אנו לומדים במישרין מהקב"ה בעצמו: בפרשת וירא אחרי שהמלאכים בישרו לשרה שהיא תלד בן נכתב "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" – היתכן שבעלי הזקן יוכל ללדת לי ילדים. הקב"ה "לא אהב" את הספקות של שרה והוא מיד אמר לאברהם "למה זה צחקה שרה לאמור האף אומנם אלד ואני זקנתי". אומר רש"י על אתר: "וֹאני זקנתי" – "שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדוני זקן".
כלומר, הקב"ה שינה את הסיפור מכפי שאירע באמת רק כדי שאברהם לא יפגע מזה ששרה אשתו חשבה בלבה שהוא "זקן". תארו לעצמכם, מדובר באדם שהוא כמעט בן מאה שנים, וסביר להניח שהוא לא יפגע יותר מדי מכך שאומרים שהוא זקן, ובכל זאת הקב"ה שינה מהאמת, רק כדי להבטיח שלום בית ביניהם.
או במילים אחרות, כפי שמובא בירושלמי (פאה פ"א, ה"א) "בוא וראה כמה קשה אבק לשון הרע שמדבר הכתוב לשון בדאי" שהקב"ה שינה ובלבד שלא לדבר לשון הרע.
מהי ההוראה בעבורינו? אדם רגיל בשעה שהוא מספר סיפור על עצמו הוא תמיד "מעגל פינות" כדי להשביח את מקחו ושהסיפור ישמע קצת יותר פיקאנטי. כשמספרים סיפור על יהודי שני – לא נורא אם קצת נגזים בטובתו ואולי אפילו קצת "נשקר" ובלבד שהוא יצא טוב וחיובי בסיפור.