איתותים משמים
אריה ובר, עיתון משפחה - פורסם באתר שטורם ז' בכסלו תשס"ט הקיבוצניק מגודל השיער שהשתרך אחרי האברך הצעיר בשדרה הראשית של ה'קולבה קוזווי' בהודו, שעות אחדות לפני התקדש ליל הסדר, שיווה לרחוב הפרוע גם כך מראה סוריאליסטי שאפילו הג'ונגל ההודי מתקשה לספק. בשעת אחר הצהריים המתקדמת הזו, עסוקים בכל תפוצות העולם היהודי בהשלמת ההכנות האחרונות לקראת ליל הסדר העומד לפרוס את כנפיו על היקום. חג החירות מורגש בכל מקום אשר דבר היהדות הגיע אליו.
כאן, בסמטה היורדת מרחוב פסטה ליין 4, מזדקר הבניין המפואר של בית חב"ד. חלונות הבניין ממורקים. צבעי הלבן והכחול המחפים את אבני הבניין בן חמשת הקומות, מחזירים צל רחב ידיים אל הרחבה הקטנה שמחוץ לבניין. המדורה הקטנה שהודלקה כאן הבוקר לצורך מצוות ביעור חמץ, דועכת לאיטה, מותירה שובל עשן סמיך. הרבה חמץ בוער כאן לאחרונה, בארץ האלילים והבודהיזם. בחדר האוכל שהוכשר לקבל אל תוכו למעלה ממאתיים מסובים, טורחת השליחה הנמרצת, בעריכת השולחנות הארוכים, כשהיא מסתייעת בסנדרה סמואלס, הגויה ההודית שקשרה את גורלה בגורל המשפחה.
"גבי", קוראת לפתע עקרת הבית, שומטת לרגע מידה את עלי החסה. בעלה, שהיה נתון בעיצומה של שיחה קולחת עם שני 'היפים' משוחררי צבא שהגיעו לכאן מישראל מסיבות שהם עצמם אינם יודעים, ניתר ממקומו על הספה בירכתי חדר האוכל.
"מה קרה?" הוא תוהה.
"אני חושבת שכדאי שתצא לסיבוב נוסף ברחבי העיר, לוודא שלא שכחת מלון או גסט-האוס".
הויכוח הבא היה בלתי נמנע כמעט. מראש חודש ניסן ועד ליל בדיקת חמץ, מסתובב ר' גבריאל נח הולצברג, השליח החב"די הפועל במדינה המסובכת ביותר לפעילות, ברחבי מומבאי, ותולה מודעות בבתי המלון ובגסט-האוס'ים (בתי הארחה הודיים), המזמינות את ציבור היהודים לליל סדר כהלכתו בבית חב"ד.
ר' גבריאל אינו מבין את הצורך בסיבוב נוסף: "אבל הסתובבתי אישית ותליתי בכל המקומות. כל בית הארחה זכה לביקור, כל יהודי הוזמן", הוא מסביר לרעייתו. אבל רבקה מתעקשת, ור' גבריאל נח יוצא לרחובותיה המנוכרים של מומבאי, בכדי לתפוס בחכתו נשמות יהודיות נוספות שתזכינה לחוג את חג הפסח באווירה יהודית אותנטית.
גבי מכיר את הרחובות הללו בעיניים עצומות. פחות מחמש שנים הוא כאן, וכבר נהירים לו הכוכים שהצעירים הישראליים נוהגים לבלות בהם. תוך כדי הסיור, מגלה גבי גסט-האוס שמשום מה פסח עליו בסיבוב הקודם ולא בדק אם שוהים בו אורחים יהודים.
עוד מעט ליל הסדר, הוא מהרהר לעצמו. אני מוכרח להזדרז, הוא קוטע את חוט מחשבותיו. אני חייב להכין את עצמי להנחיית אירוע בן מאות משתתפים. בצעדים נמרצים הוא נכנס ללובי הגסט-האוס ומבקש מהפקידה להראות לו את ספר האורחים. הוא לוקח לידיו את הספר, מעלעל בו קלות ומגלה שם בעל צליל ישראלי.
הוא רץ במדרגות, נוקש שוב ושוב על דלת העץ המעוצבת בסגנון הודי מוזר. משלא נשמעת תשובה הוא עוזב את הקומה ועושה את דרכו חזרה.
כשהוא עומד בתחתית גרם המדרגות, נבהל ר' גבי קלות לשמע קריאה צווחנית. הדלת מאחוריו נפתחת ובחור נוטף מים בוהה בו בהלם.
"מי שלח אותך?" שואל הבחור. "הקדוש-ברוך-הוא", עונה גבי.
דקה ארוכה של שתיקה בלתי מוסברת נפלה במסדרון בית ההארחה. אורחים יצאו מחדריהם בכדי לחזות במחזה. רב חבד"י בשנות העשרים לחייו, עומד מול צעיר חיוור כסיד ושניהם שותקים. ההתקהלות שנוצרה בחוץ לא היתה לרוחו של הצעיר, שקרא לגבי להיכנס לחדרו.
"תשמע סיפור", פותח הבחור. "אני מגיע עכשיו מדרום הודו בדרכי לצפון. כלל לא תכננתי לעצור בעיר. באתי ברכבת והייתי אמור להחליף רכבות. כשירדתי בתחנה, גיליתי לחרדתי שאלמונים כייסו אותי. "התיישבתי על אבן מזדמנת, במרחק ניכר מתחנת הרכבת. הייתי אובד עצות, חסר אונים. בשביל מה הגעתי לכאן, הרהרתי נוגות. אני רוצה לחזור הביתה. אין לי מה לחפש במדינה המנוכרת הזאת, זרועת המוקשים ומורכבת הכייסים. הייתי בדיכאון מוחלט. לפתע ניגש אלי בחור צעיר בעל מבטא צרפתי מודגש. הוא שואל אותי מאיפה אני ומדוע אני מתייפח כך בראש חוצות.
"כשאני אומר שאני מישראל, הבחור מספר לי: 'גם אני יהודי. קח סכום כסף, סע לעיר ושכור חדר. בצאת החג התקשר הביתה, ותגיד להוריך שיפקידו כסף בבנק הדואר, ואז תמשוך את הכסף".
"כל התוכניות שלי השתבשו. ברירה אחרת לא עמדה על הפרק. עשיתי כפי שהציע הבחור הלא מוכר. אני מגיע לעיר, שוכר חדר ב"גסט-האוס" הראשון שאני רואה, נכנס לחדר שהוקצה לי וקורס על המיטה איך שאני, עם נעליים לרגליי הלאות ועם אינספור מחשבות.
"כך אני שוכב אפרקדן, מסתכל כלפי מעלה. פתאום אני מוצא את עצמי 'מדבר' עם אלוקים: 'אלוקים', אני שומע את עצמי אומר במעין זעקה אילמת. 'מה קורה? מה יהיה? מה אני עושה כאן במצב ביש שכזה?' "אתה קולט?" מחדד הצעיר באוזניי גבי הנדהם, דקות ספורות לפני ליל הסדר, "אני, הקיבוצניק שמעולם לא היה לו כל קשר עם 'ההוא מלמעלה', מדבר אליו פתאום. מנהל איתו שיחות, שופך בפניו את ליבי...
"פתאום מכה בראשי התודעה: אני קולט שהערב זה ליל הסדר. המונולוג שלי מתחדש: 'אני יודע שהקשר בינינו לא מי-יודע-מה', מסתננות מפי המילים. 'אבל אלוקים, אם אתה אוהב אותי, תן לי סימן. אל תתן לי להיות לבד הלילה. תן לי להיות בליל סדר אמיתי עם עוד יהודים, פה בארץ הזרה הזאת.
"סיימתי את המונולוג, נכנסתי לחדר הרחצה, פתחתי את המים ופתאום אני שומע לחרדתי דפיקות בדלת. חשבתי שאני מדמיין, אבל לא, הדפיקות חזרו שוב ושוב. אני פותח את הדלת ורואה מישהו שנראה כמו רב יהודי, הנעלם בקצה המדרגות. וכשאני שואל אותך לזהותו של מי ששלח אותך, אתה עונה לי: 'הקדוש-ברוך-הוא'..."
הצעיר סיים את סיפורו המרגש וזכה לחיבוק חם מהרב החב"די שנשלח על ידי הקדוש-ברוך-הוא. "אין זמן עכשיו", הוא פוסק. "בעוד חצי שעה יפרוס ליל הסדר את כנפיו על היקום. בוא אחריי".
הנשמה התועה הזו, הצטרפה לכמאתיים יהודים נוספים שהחלו את פסיעתם הראשונה בארץ החיים של היהדות בליל השימורים ההיסטורי במחיצתם של הרב גבריאל ומרת רבקה הולצברג.
זהו אחד מני אלפי סיפורים שסופרו השבוע בכל קרן רחוב ישראלית. תל-אביב של מטה-מטה, אינה זוכרת גדודים של מספידים המבכים את הסתלקותו של רב יהודי, כפי שקרה בה השבוע, לראשונה בתולדותיה. בוגרי הודו התקבצו כולם ובאו להלוויה של הזוג שהעניק להם את מתנת הנצח של חיי התורה והמצוות. האוטובוסים הרבים שעשו את דרכם מיישובים בלתי צפויים בואכה הר הזיתים בירושלים, העידו כאלף עדים על המפעל הגדול של עשיית הנפשות לתורה ולמצוותיה.
עיבוד נוסף - בשבע
עודד מזרחי, ערוץ 7 י"ג ניסן תשס"ט בימים שלפני ליל הסדר תשס"ה, הסתובב גבי הולצברג, שליח חב"ד במומבאי בהודו, ותלה מודעות בבתי המלון ובבתי הארחה ברחבי העיר, המזמינות כל יהודי לליל סדר כהלכתו בבית חב"ד, ללא תשלום, כמובן. בית חב"ד שכן אז בקומת הגג של מלון 'שליז'. אסור היה לגבי לשים שלט 'בית חב"ד', ובמקומו הניח חנוכייה קבועה על המרפסת בקומה הרביעית.
בערב פסח, כמה שעות לפני כניסת החג, היו ההכנות לליל הסדר בעיצומן. רבקי, אשתו של גבי וסנדרה, העוזרת ההודית, עשו את ההכנות האחרונות לחג. גבי ביקש לעזור להן ורבקי אמרה לו לפתע:
"תעזוב עכשיו הכל, ולך להסתובב בעיר. תראה אם לא שכחת איזה מלון או בית הארחה".
"אבל כבר הסתובבתי בעצמי ותליתי מודעות בכל המלונות ובתי ההארחה", תמה גבי.
רבקי התעקשה וגבי יצא לרחוב כמצוות רעייתו. תוך כדי סיורים ברחובות, גבי גילה בית הארחה, שפסח עליו בסיבוב הקודם ולא תלה בו מודעה. הוא נכנס פנימה וביקש מפקידת הקבלה לראות את ספר האורחים. הוא עלעל בספר וגילה שם שנשמע ישראלי. הוא בירר היכן נמצא החדר, והיא ענתה לו "למעלה. בקצה המדרגות". גבי עלה במדרגות, הקיש בדלת שוב ושוב, ומשלא נשמעה תשובה, הסתובב והחל לרדת. כאשר הגיע למדרגה התחתונה, נפתחה הדלת מאחוריו ובחור נוטף מים בחלוק רחצה הסתכל עליו במבט מופתע.
"מי שלח אותך?" שאל הבחור בעברית.
"הקדוש ברוך הוא", ענה גבי בטבעיות.
הבחור הזמין אותו לבוא לחדרו. גבי נכנס, ולאחר שהבחור התלבש, אמר לו:
"בוא תשמע סיפור. אני קיבוצניק שנמצא בטיול בהודו. היום הגעתי מדרום הודו. הייתי בדרך צפונה, בכלל לא תכננתי לעצור במומבאי, פשוט באתי ברכבת והייתי צריך להחליף כאן רכבות".
"כשירדתי בתחנה ובאתי לקנות כרטיס. גיליתי לתדהמתי שכייסו אותי. אין ארנק, אין דרכון, אין כלום. ישבתי על איזו אבן והתחלתי להיכנס לדיכאון. פתאום ניגש אלי אדם צעיר שהיה עם בת-זוגו. הוא דיבר אלי באנגלית במבטא צרפתי ושאל אותי מאיפה אני ולמה אני יושב ככה בדיכאון. כשאמרתי לו שאני מישראל, הוא אמר לי בעברית 'גם אני יהודי, מצרפת'. הוא הרגיע אותי ואמר שזה לא סוף העולם. עכשיו ערב פסח. והקונסוליה הישראלית סגורה במומבאי. אחרי החג הם יהיו פתוחים ותוכל לטפל בעניין של הדרכון. הוא נתן לי סכום כסף הודי ואמר: 'תיסע באוטובוס לעיר ותשכור חדר בבית הארחה. אחרי החג תתקשר הביתה ותגיד להוריך שיפקידו עבורך כסף בבנק הדואר, ואז תמשוך את הכסף באמצעות ווסטרן יוניון'".
אמרתי לאיש תודה, ועשיתי בדיוק כמו שהציע. הגעתי לעיר, שכרתי חדר ליומיים בבית הארחה הראשון שראיתי, נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה. הסתכלתי כלפי התקרה והתחלתי לדבר עם אלוקים: 'אלוקים, מה קורה פה?! בכלל לא תכננתי להגיע לכאן. מה אני עושה כאן במצב הגרוע הזה?! מה יהיה?!'
"אתה קולט?!", המשיך הבחור לספר לגבי, "אני, הקיבוצניק שמעולם לא היה לו שום קשר עם ההוא מלמעלה, מדבר אליו. פתאום נזכרתי שהיום בלילה יהיה ליל הסדר. המונולוג שלי התחדש:
'היהודי הזה שפגשתי ברכבת אמר לי שהערב זה ליל הסדר. אני יודע שהקשר ביני לבינך הוא לא מי יודע מה... אבל אלוקים, אם אתה אוהב אותי בכל זאת, תן לי סימן שאתה מכיר אותי! אל תניח לי להיות לבד הלילה, תן לי להיות בליל סדר אמיתי עם עוד יהודים כמוני...'
"סיימתי את המונולוג, ואחר כך נכנסתי למקלחת, פתחתי את המים ופתאום אני שומע דפיקות בדלת. חשבתי שאני מדמיין, אבל לא, הדפיקות חזרו שוב. סגרתי את המים, שמתי חלוק וניגשתי לפתוח את הדלת. אני פותח ורואה בקצה המדרגות מישהו עם חליפה וכובע שנראה כמו רב יהודי. וכשאני שואל אותו 'מי שלח אותך?' אתה עונה לי 'הקדוש ברוך הוא'..."
אותו קיבוצניק הגיע כעבור כמה שעות לבית חב"ד במומבאי, וחגג בשמחה ליל סדר כהלכתו עם יהודים נוספים רבים, בדיוק כפי שביקש.
עיבוד נוסף - שיחת השבוע
נקישות מלמעלה
שיחת השבוע 1474 הגבר בעל ההופעה החסידית היה בהחלט חריג בנופה של מומביי שבהודו. זקנו, הכובע השחור שלראשו והציציות המשתלשלות מחולצתו משכו מבטים רבים באזור המלונות והעסקים.
הוא התרוצץ בקדחתנות בין הבניינים, מחזיק כרזות מאירות עיניים, בא ויוצא בשערי אכסניות ובתי מלון ומפיץ את הבשורה לתיירים ולאנשי העסקים השוהים בעיר – סדר פסח כהלכתו בקומת הגג של מלון 'שליז'. אין שלט, זַהוּ את המקום לפי החנוכייה שבמרפסת הרביעית.
האיש פילס את דרכו בזריזות בין דרי הרחוב ומזי הרעב, הממלאים את הסמטאות הצפופות. מדי פעם עצר ליד עובר אורח, על-פי רוב תייר, שהתעניין בו ובמעשיו. "הרב גבי הולצברג", חייך במאור פנים, "שליח חב"ד במומביי. אתה מוזמן לעשות איתנו את הסדר".
מי שהביט בעיניו של הצעיר הבחין במבט הנחוש שניבט מהן. נחישות הייתה תכונה הכרחית כדי להקים בית חב"ד במומביי, ולבני הזוג גבי ורבקי הולצברג הי"ד היה הרבה ממנה. זה היה סוד הצלחתם, עד אותו יום מר בראש חודש כסלו תשס"ט, שבו נהרגו על קידוש השם בהתקפת מחבלים רצחנית.
מחוגי השעון התקדמו במרץ. במלון התנהלה תכונה ערה. מטיילים הפשילו שרוולים והושיטו עזרה. על השולחנות נערמו ירקות קלופים, על הכיריים הונחו סירים מהבילים, והשולחנות סודרו ועליהם מצות ובקבוקי יין. בעוד זמן קצר יפרוש החג את כנפיו על מומביי.
פתאום הבחין הרב גבי בבית הארחה קטן. במהירות דילג פנימה, וביקש מפקידת הקבלה לעיין בספר האורחים. עיניו צדו שם בעל צליל ישראלי. הוא שאל היכן חדרו של האורח, ונענה: "למעלה בקצה המדרגות".
הרב גבי נקש על דלת החדר, אך שום מענה לא בא מתוכו. ניסה שנית ושלישית, ואין קול ואין עונה. "חבל", חשב באכזבה, סב על עקבותיו והחל לרדת במדרגות. פתאום שמע את הדלת נפתחת. גבר, שנראה כמי שהתעורר משינה עמוקה, הביט בו במבט מופתע. "מי שלח אותך אליי?", שאל בעברית.
"הקדוש-ברוך-הוא", ענה הרב הולצברג בטבעיות.
"המתן כאן רגע", ביקש האיש. הוא נכנס לחדרו, וכעבור כמה רגעים יצא והזמין את הרב להיכנס. דמעה בצבצה בזווית עינו. "אני רוצה לספר לך סיפור", אמר. השעון נקף, אך הרב הקשיב כאילו יש לו כל הזמן שבעולם.
"אני בן קיבוץ ומטייל להנאתי בהודו", פתח האיש בסיפורו. "היום באתי למומביי, אחרי שהייה ארוכה בדרום המדינה. האמת היא שכלל לא תכננתי לעצור בעיר. נסעתי ברכבת, ירדתי בתחנה והייתי אמור לעלות על רכבת אחרת, העושה את דרכה צפונה. אך כשניגשתי לקופה כדי לקנות כרטיס, גיליתי לתדהמתי שארנקי נגנב ממני. הייתי שרוי בהלם. אין לי ארנק, אין לי דרכון – נותרתי חסר כול! התיישבתי על אבן והתכנסתי במחשבות עגומות. מה עושים עכשיו?
"פתאום ניגש אליי אדם צעיר, שהיה מלוּוה באשתו, והחל לשוחח איתי באנגלית במבטא צרפתי כבד. הוא התעניין מדוע אני נראֶה עצוב כל-כך. כששמע שאני מישראל, אורו עיניו. התברר שהוא יהודי צרפתי. 'לא נורא', ניחם אותי. 'היום ערב פסח, הקונסוליה הישראלית סגורה, אבל אחרי החג יהיה אפשר לטפל בדרכון'. הוא נתן לי כסף הודי ואמר: 'סע באוטובוס לעיר, שכור חדר בבית הארחה, ואחרי החג תתקשר הביתה ותבקש מהוריך שיפקידו בעבורך כסף בבנק הדואר, ואז תמשוך את הכסף באמצעות שירות העברת כספים בין-לאומי".
הצעיר הוסיף וסיפר לרב הולצברג: "הודיתי למיטיבי. בזכות הכסף שהעניק לי הגעתי לכאן ושכרתי חדר ליומיים במלון. מצב רוחי היה ירוד. שכבתי על המיטה, הבטתי בתקרה והתחלתי לדבר עם אלוקים. אמרתי לו: 'מה קורה כאן? לא תכננתי להגיע הנה. מה יהיה?'. הייתי נואש.
"פתאום אני, הקיבוצניק, שמעולם לא תקשרתי עם היושב במרומים, מוצא את עצמי מדבר אליו!
"ואז נזכרתי שהלילה ליל הסדר, והמונולוג שלי התחדש: 'אלוקים, היהודי שפגשתי בתחנת הרכבת אמר לי שהערב ליל הסדר. אני יודע, הקשר שלי איתך הוא לא מי-יודע-מה, אבל אלוקים, אנא, אם אתה אוהב אותי בכל-זאת – תן לי סימן שאתה מכיר אותי! אל תניח לי להיות בודד הלילה.
"מותש נרדמתי. פתאום אני שומע דפיקות בדלת. חשבתי שאני חולם, אבל הדפיקות שבו ונשנו. פתחתי את הדלת, וראיתי מולי רב. כששאלתי אותך מי שלח אותך, ענית לי: 'הקדוש-ברוך-הוא'... זה מדהים!".
בליל הסדר, בין המוני החוגגים – צעירים ומבוגרים, אנשי עסקים מכל העולם ומטיילים, היה גם קיבוצניק אחד. ובזמן פתיחת הדלת לאליהו הנביא והציפייה לכניסת מבשר הגאולה, הצטלבו מבטיהם של הרב הולצברג והצעיר, מבט שרק הם הבינו את משמעותו.
(תודה לעודד מזרחי, שהביא את הסיפור ב'בשבע')