הסנטור ג'ו ליברמן סיפר פעם על אותה תקופה בשנת אלפיים שאז הוא נבחר ע"י אל גור כמועמד לסגן הנשיא שלו. הוא סיפר שהוא עצמו לא האמין שאל גור יבחר בו כמועמד לסגן הנשיא מטעמו. הוא אמנם ידע ששמו מופיע בתוך הרשימה המצומצמת שמתוכה אל גור עשוי לבחור את המועמד, אבל הוא לא חלם שזה באמת יקרה והוא יבחר דווקא בו.
לילה לפני ההודעה המפורסמת, הוא שמע מחוגים מסוימים שאל גור החליט לא לבחור בו והוא אמר לעצמו "גם זו לטובה" והלך לישון רגוע.
הוא התעורר למחרת בבוקר של יום שני באוגוסט שנת 2002 , הוא האזין למהדורת החדשות ושמע שהוא נבחר לרוץ לבחירות ביחד עם אל גור. הוא הציץ מחלון ביתו וראה גדוד של עיתונאים וצלמים ממתינים לו מחוץ לבית. ראשית כל, הוא בירך את ברכות השחר והוסיף תפילה מיוחדת שה' יתן לו את הכוח ואת השכל לעשות את כל ההחלטות הנכונות.
התמונות הראשונות שלו לאחר ההודעה היו מהנשיקה למזוזה במפתן דלת ביתו.
באותה הזדמנות הוא סיפר שהקשר שלו עם אל גור התחיל שנים רבות קודם לכן. בשנת 9191 כשהוא נבחר בתור סנטור, התקיימה הצבעה כלשהי בסנאט ביום שישי וההצבעה הלכה ונתמשכה, עד שהוא שם לב שהוא לא יצליח להגיע לביתו לפני כניסת השבת. הוא החליט אפוא לשבות בסנאט, בג'ים של הסנאט ישנם מזרונים קטנים והוא החליט שהוא ינום בלילה בג'ים וישבות את השבת בסנאט.
לפתע ניגש אליו אל גור - שבאותה תקופה גם היה סנטור - ושאל אותו: הרי עוד מעט השבת שלך נכנסת, מה אתה מתכונן לעשות? ג'ו ליברמן השיב לו שהוא מתכנן לישון בג'ים. אל גור אמר לו שזה לא ייתכן, הוא המשיך ואמר לו שלהורים שלו יש דירה קרובה לסנאט ומכיון שהם לא נמצאים בה כעת הוא יסדר לו שם מיטה לישון בתחילה ליברמן סירב פעם ופעמיים (כמנהג היהודי המוכר), אך בפעם השלישית הוא נענה להצעתו של אל גור. באותו לילה הוא זכה שאל גור שימש כ"שבת גוי" שלו. מאז ג'ו ליברמן טוען שהיה לו את ה"שבת-גוי" הכי מפורסם מאז ומעולם...
הוא הוסיף לספר שהרבה "מומחים" ו"מבינים" יעצו לאל גור לא לבחור אותו בתור סגן הנשיא. הם טענו שבאמריקה ישנה אנטישמיות רבה שרוחשת מתחת לפני השטח וכשאנשים יעמדו בבחירות מאחורי הפרגוד כאשר אף אחד לא רואה ולא שומע אותם הם לא יבחרו בו בגלל יהדותו.
אבל אל גור לא התפעל מהדברים הללו. הוא אמר שהוא נפגש עם הרבה אזרחים יהודים ולא יהודים והוא מאמין באזרחי ארה"ב שהמוצא או הדת של המועמד לא יפריעו להם לבחור בו.
הם יבחרו בוודאי במועמד שהם מאמינים בהתאמתו לתפקיד הבכיר ללא כל קשר לאיזה דת או לאום הוא משתייך. הוא אף הוסיף והתבטא שהוא הגיע למסקנה שמספר האנשים שדואגים שהאמריקאים לא יבחרו ביהודי הוא הרבה יותר גדול ממספר האנשים שאכן לא יבחרו ביהודי בפועל...
בחג הפסח אנחנו מציינים וחוגגים את יציאת עם ישראל מארץ מצרים. הסיפור התחיל בהתגלותו של ה' למשה בסנה כאשר במשך שבוע שלם הוא ניסה לשכנע אותו ללכת לגאול את עם ישראל ממצרים. התורה מספרת לנו שמשה רבינו טען "והן לא יאמינו לי" - עם ישראל לא יאמין לי שה' התגלה אלי. וה' אמר לו: "מה זה בידך ויאמר מטה... ויאמר השליכהו ארצה... ויהי לנחש". מסביר רש"י: "רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל באומרו והן לא יאמינו לי ותפש אומנתו של נחש" (שמות ד, ג).
ושוב הקב"ה אמר לו: "הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו והנה ידו מצורעת כשלג". וגם כאן אומר רש"י: "רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי לפיכך הלקהו בצרעת". מהיכן אנחנו יודעים שזה אכן היה לשון הרע? משום שכאשר משה רבינו בא לבשר לבני ישראל שהוא נשלח אליהם ע"י הקב"ה כתוב: "ויאמן העם" (ד, לא).
משה רבינו אהב את בני ישראל וגילה אכפתיות אליהם, אבל הוא לא האמין בהם. הוא לא האמין שאחרי 092 שנות גלות ועבודת פרך יהיה לבני ישראל את הכוח והרצון להאמין שה' שלח להם את הגואל ושיהיה להם את הרצון לצאת לחירות )ראה 'התוועדויות' תנש"א כרך ב עמ' 942).
ואת אותו הסיפור אנחנו מוצאים שוב בפרשת בשלח. מיד לאחר שהם יצאו ממצרים הם התלוננו למשה "תנו לנו מים ונשתה", ואז "ויצעק משה אל ה' לאמור מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני" (שמות יז, ד). ה' מיד השיב לו "עבור לפני העם", מבאר רש"י: "וראה אם יסקלוך למה הוצאת לעז על בני". ואכן משה עבר לפני העם, ובלשון המדרש: "התחיל לעבור עמדו כל ישראל לפניו ונהגו בו כבוד ומורא" (מדרש תנחומא בשלח כב).
הרי שוב אנחנו רואים שמשה התנהג עם בני ישראל כמו אבא שמספק את הצרכים של ילדיו, הוא דאג להם למן ולמים, הוא מסר את נפשו עבורם, הוא הגן עליהם ולימד עליהם סנגוריא לפני הקב"ה אם בחטא העגל ואם בחטא המרגלים. אבל הוא לא האמין בהם, הוא לא האמין בכוחות הנעלמים שיש ליהודי שכאשר מגיע רגע קשה הוא אכן יעשה את רצונו של הקב"ה. ואולי ניתן לומר, שזוהי גם הסיבה שמשה לא זכה להכניסם אל הארץ. אנו קוראים בפרשת חוקת בסיפור של הסלע שמשה פנה לבני ישראל ואמר להם "שמעו נא המורים", ואומר המדרש: "על יד עוון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בני ישראל ואמר להם שמעו נא המורים יסרת אותו והוכחת אותו" (מדרש רבה דברים ב, ב).
היות שמשה לא האמין שעם ישראל יהיה מוכן להלחם בדרך הטבע כדי לכבוש את הארץ, לכן נמנע ממנו להיות המנהיג שיכניס אותם ארצה. שכן המנהיג צריך לעורר בקרב העם את הרצון ואת המוטיבציה ללחום עד הנצחון. אבל אם הוא בעצמו לא מאמין שיש להם את הכוח לעשות זאת, בוודאי שהוא לא יצליח לעורר בהם כוחות שהוא לא מאמין שיש להם אותם. בימים האחרונים חגגנו את יום הולדתו של הרבי. הרבי תמיד חזר ואמר שהיהדות מאמינה באנשים ובכוח שלהם להשתנות ולחולל תמורות ומהפכות. הרבי דיבר רבות על הפוטנציאל העצום הגלום בתוך כל אדם, וזוהי האמונה שברגע שיהודי יעמוד בנסיון כלשהו הוא בוודאי יעשה את הדבר הנכון.
התנאי הראשון כדי להצליח לעורר אנשים לעשיה ולפעולה הוא להאמין שהם מסוגלים לחולל זאת ובתוך תוכם הם גם רוצים לעשות זאת, ואז באמת ניתן לעורר אותם ולהניע אותם לפעולה ממשית.
אנחנו רואים זאת אצל הרבה הורים. הם נותנים לילד שלהם את הכל ומגינים עליו, אבל לא מאמינים בכוחות שלו. לעתים קרובות כשהורים באים עם ילדיהם לפגישת הכנה לבר-מצוה, מיד בתחילת הפגישה הם אומרים שהם רוצים שהילד שלהם יקרא מהתורה רק קטע קטן היות שהם לא מאמינים שיהיה לו את הרצון ואת היכולת לקרוא את כל הפרשה. עוד לפני שמתחילים לדבר עם הילד הם כבר מתפשרים. קורה לעתים קרובות שמדובר בילד שיש לו את הכשרונות והאפשרויות להגיע להישגים גבוהים, אבל הבעיה היא שההורים לא מאמינים בכוחות של הילד שלהם.
עלינו להתחיל להבין שיהודי שמאמין בה', צריך להאמין שה' נתן לו כוחות נפש גדולים להתמודד ולהתגבר על כל המכשולים והמהמורות, והוא יכול לפעול בעולם הרבה יותר ממה שהוא חושב שהוא מסוגל לבצע.