בערב פסח שנת 1948 ירושלים היתה עיר נצורה וסגורה. היה זה מיד לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב 29 לנובמבר 1947. באותם ימים החל השלב הראשון של המלחמה בין היהודים לערבים בארץ ישראל. המלחמה העיקרית היתה על הדרכים שמובילות ומקשרות בין הערים הגדולות.
אחת מחזיתות המלחמה העיקריות היתה לאורכו של הכביש לירושלים, בחודש מארס 1948 כל הדרכים לירושלים היו מנותקות ובעצם החל מצור על ירושלים.
בירושלים היו באותם ימים שמונים אלף יהודים, ומשמעותו של המצור היא שאין אוכל, אין דלק, אין נשק ואין תרופות וכו'. המצב הלך והחמיר והמצור הזה העמיד בסכנה את כל המערכה והמלחמה על ארץ ישראל.
הנהגת הישוב החליטה אפוא כי חייבים לעבור מהגנה להתקפה ולפתוח את הדרך לירושלים. הם ארגנו מבצע ראשוני של 1500 לוחמים וזה היה המבצע החלוץ של המלחמה. במושגים של הימים ההם מדובר היה בכוח גדול מאד. הלוחמים הצטיידו בנשק חדיש ובתוך 12 יום הם אכן פרצו את הדרך לירושלים והצליחו להביא לשם 900 טון של אספקה חיונית ונחוצה, ובכך הצילו את העיר.
שמו של המבצע הזה היה "מבצע נחשון" על שם נחשון בן עמינדב. מי הוא אותו נחשון של שמו נקרא המבצע? היום אנחנו חוגגים את שביעי של פסח שבו התרחש הנס של קריעת ים סוף. כשבני ישראל הגיעו לים סוף וראו את הים מולם ואת חיל מצרים רודף אחריהם, התורה מספרת ש"ויצעקו אל ה'". המדרש מספר שהיו ארבע מפלגות על הים, וכל אחת מהמפלגות נתנה עצה אחרת כיצד ראוי לנהוג עתה. אבל בסופו של דבר הקב"ה פנה למשה רבינו ואמר לו "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", ואומר רש"י " אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם כדאי זכות אבותיהם להם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם את הים" )שמות יד, טו(.
ה' אומר לבני ישראל להמשיך ליסוע, כלומר, להמשיך ללכת קדימה ולקפוץ לתוך הים. אבל מי היה הראשון שהיה מוכן לקפוץ באומץ לב לתוך הים? מספר המדרש "וכבר היה ר' טרפון וזקנים יושבין בצילו של שובך ביבנה, אמרו לו ילמדנו רבנו באיזו זכות זכה יהודה למלכות, אמר להם כשעמדו ישראל על הים זה אומר איני יורד וזה אומר איני יורד שנאמר 'סבבוני בכחש אפרים', מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לגלי הים" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מס' דויהי פרשה ה').
כמו תמיד כשמגיעים למשהו שקשה לבצע אותו, כל אחד מכבד את השני במצוה הזאת. מסופר שפעם אבא ישב עם עשרת ילדיו מסביב לשולחן. הוא פנה לבכור וביקש ממנו כוס מים, הבכור פנה לאחיו שישב לצדו ואמר לו כיבוד אב זוהי מצוה חשובה ביותר ולכן אני רוצה לזַכות אותך במצוה הזאת! השני פנה לשלישי באותן מילים, וכך המצוה עברה מאחד לשני מסביב לשולחן. בסוף כשהגיעו לילד הצעיר וכולם ציפו לשמוע כיצד הוא יגיב, הוא פנה לאביו ואמר "אבא, אם זו מצוה כל כך גדולה - תעשה אותה בעצמך!"
כך גם קרה פה: אף אחד לא רוצה לקפוץ לתוך הים. משה רבינו אומר לכולם שהקב"ה אמר "ויסעו" וצריך להתקדם ולהמשיך הלאה, אבל המציאות מול העיניים שונה לחלוטין והים סוער וגועש. ולכן כל אחד ניסה 'לכבד' את השני במצוה הזאת. לפתע קם חסיד אחד בשם נחשון בן עמינדב והוא קפץ לים, "ואחריו כל ישרי לב", שבט בנימין ושאר השבטים, ובזכותו הים נבקע.
השבוע כשסיפרתי את הסיפור הזה ליהודי אחד, הוא אמר לי שלדעתו נחשון בן עמינדב לא קיבל מספיק 'קרדיט' ביהדות. הרי הוא קפץ למים ובזכותו התרחש הנס הכי מופלא בהיסטוריה. והנה הסיפור הזה לא מופיע בפסוקים עצמם, וגם אנחנו לא מוצאים איזו תפילה או חג שנקראים על שמו, כאילו שהיה זה דבר שבשגרה.
הגמרא במסכת בבא בתרא (צא, א) אומרת שהבן של נחשון היה אלימלך, בעלה של נעמי. מי היה אלימלך?
בחג השבועות אנחנו לומדים את מגילת רות שהיתה הגיורת המפורסמת ביותר בעם ישראל.
כל הסיפור התחיל עם מנהיג יהודי בשם אלימלך ואשתו נעמי ובניהם מחלון וכליון שירדו מהארץ בעקבות הרעב שהתחולל בארץ. אלימלך היה איש עשיר והוא דאג שמא הוא יצטרך עכשיו לבזבז את כל כספו בתמיכה בעניים הרעבים בארץ ישראל, ולפיכך הוא מיהר לקחת את משפחתו ולהתגורר בארץ מואב. בסופו של דבר, אלימלך ושני בניו מתו תוך עשר שנים בגלות.
ישנם שני סוגים של מסירות נפש ישנה מסירות נפש של אדם שעושה מעשה הרואי חד-פעמי, כמו נחשון שקפץ לים. זוהי אכן מסירות נפש עצומה וכבירה אבל אין זה אלא מעשה חד פעמי.
לעומת זאת ישנה מסירות נפש מתמשכת ויום יומית כמו היהודים ברוסיה שחיו בתנועה תמידית של מסירות נפש בכל יום ובכל שעה. הם לא שלחו את ילדיהם לבית הספר המקומי בשבת ובחג, ובכל שבוע נקלעו למריבות בלתי פוסקות עם מנהל בית הספר, ועוד כהנה וכהנה.
השבוע סיפר לי יהודי מרוסיה שבשנות השמונים הוא נקרא למשרד של מנהל האוניברסיטה שבה הוא למד, והמנהל שאל אותו מדוע הוא הולך לבית הכנסת. כשמיודענו ניסה להכחיש ולטעון שהוא לא הולך לשם, המנהל שלף תמונה שבה הוא נראה בבית הכנסת...
הרבה יותר קשה למסור את הנפש בצורה עקבית ותדירה יום אחרי יום. כדברי הרבי שמסירות נפש יום יומית היא שלא בערך גבוהה יותר מאשר מסירות נפש של רגע אחד (ראה 'שיחות קודש" תשל"ב כרך א עמ' 1).
נחשון בן עמינדב מסמל את הפעולה החד פעמית. אלימלך שעזב את ארץ ישראל והשאיר את צאן מרעיתו בבית לחם יהודה משום שלא היה יכול לעמוד בנטל - הוא לא הצליח לעמוד בנסיון של מסירות נפש יום יומית.
ואולי יש לומר, שזוהי אכן הסיבה מדוע לא עושים "עסק גדול" מהמסירות נפש של נחשון. משום שהיהדות לא מושתתת ולא מבוססת על מעשה הרואי חד פעמי שמתרחש לעתים רחוקות ונדירות ליהודי אחד מתוך כל העם.
אבל מסירות הנפש היום יומית שמצריכה להתמודד בכל יום עם הקשיים הרגילים, לא ללכת לעבודה בחג למרות שכבר הפסדנו יומיים של עבודה בגלל החג של שבוע שעבר, והשבוע צריכים שוב להפסיד עוד שני עבודה - זוהי מסירות נפש שלא מקבלים עליה מדליות, זוהי מסירות הנפש האמיתית.
אני שמח להתפלל היום במחיצתם של יהודים שעוסקים היום במסירות נפש. עליהם אמנם לא יכתבו כלום בספרים ובמדרשים, אבל בזכות אותם יהודים עם ישראל חי...