מסופר על יהודי בשם מושקה שהיה חוכר מהפריץ המקומי את הפונדק שלו. יום אחד שמע הפריץ מאחד מחבריו שאצל היהודים ישנו חג הפסח שהוא חג מעניין מאד. כל המשפחה יושבת מסביב לשולחן הסדר, אוכלים מאכלים מעניינים ועושים מנהגים שונים, מדובר בחוויה שאסור לפספס בשום אופן...
יום אחד לפני פסח, פונה הפריץ למושקה שלו ומבקש ממנו להצטרף לשולחן ה'סדר' שלו. מכיון שלפריץ אי אפשר לסרב, הוא השיב שהוא ישמח מאד לארח אותו בביתו בליל פסח. ואכן בליל הסדר הגיע הפריץ כשהוא לבוש בבגדים חגיגיים, התיישב ליד השולחן וצפה בהנאה בכל מהלך ה'סדר'. בכל שלב הסביר מושקה את הנעשה, הוא הסביר מה זה קידוש, וגם הסביר שטובלים את הכרפס במי מלח שמזכיר לנו את הדמעות של היהודים שסבלו במצרים, ואח"כ הסביר את מהותה של המצה שזהו אותו לחם שאכלו אבותינו במצרים. הפריץ כולו יושב ומתפעל שעדיין אפשר להשיג את אותו הלחם מלפני 3330 שנה...
מושקה ממשיך עם המרור, הפריץ טועם ומביע את דעתו: "לא רע, לא רע"... את החרוסת הוא ממש אהב וביקש מנה נוספת. וכך בילה הפריץ את כל הערב בהנאה מרובה תוך חלוקת שבחים לחג היפה הזה. מושקה זרח מאושר, הפריץ אהב מאד את סעודת החג והנה כבר שותים את הכוס הרביעית.
בסוף הערב נעמדו כולם והכריזו כנהוג "לשנה הבאה בירושלים". הפריץ הופתע לשמוע זאת, והוא שאל את מושקה: "אתה אכן מתכונן לעזוב את המקום? ככה סתם בלי הודעה מוקדמת? מה רע לך פה?".
מושקה השיב בהתלהבות שאכן משיח עומד לבוא ואז אנחנו נעזוב את הכל ונעלה לארץ ישראל. "אם כך", אומר לו הפריץ, "תיכנס אלי מיד לאחר החג, אני רוצה לתת לך מתנה ולהשתתף בהוצאות הדרך. כל השנים עשית עבורי עבודה נהדרת ואני רוצה לתגמל אותך על זה. פרט לכך, צריך גם להסדיר את החוזה עבודה שלך על הפונדק, כי אם אתה עוזב אני צריך למצוא מישהו אחר שימלא את מקומך ויחכור את זה".
עברו ימי הפסח, עברו שבועות וחודשים רבים, והפריץ לא שומע ממושקה היהודי שום דבר. שוב התקרב חג הפסח של השנה הבאה. הפריץ זכר כמה הוא נהנה בשנה שעברה בביתו של מושקה, והזכיר לו שלא ישכח להזמין אותו פעם נוספת גם השנה. ואכן גם השנה מושקה הזמין את הפריץ אחר כבוד להשתתף בביתו בשולחן ליל הסדר. הפעם הפריץ כבר היה מעודכן, הוא כבר ידע שלא כדאי להרבות באכילת מצה ומרור, שכן מוטב להמתין לארוחה שתבוא לאחר מכן.
ושוב בסוף הסדר כולם נעמדים כנהוג ומכריזים בקול רם: "לשנה הבאה בירושלים". שואל אותו הפריץ: "מושקה, כבר בשנה שעברה אמרת שאתם עוברים לגור בירושלים - מה קרה?" עונה לו מושקה: אמנם נכון ציפינו שהמשיח יבוא שנה שעברה, אבל משום-מה הוא לא בא, אבל השנה ללא ספק הוא יגיע! "טוב - השיב לו הפריץ - אבל תזכור שבחוזה השכירות שלנו כתוב שאתה צריך להודיע לי שלושים יום מראש על ביטול החוזה, תהיה בן אדם ואל תפתיע אותי"...
וכך חולפת לה עוד שנה, והפעם הפריץ הוא כבר חלק מהמשפחה, שר עם כולם מה נשתנה, מנסה לאתר את האפיקומן כמו אחד מהחבר'ה, סוף ה'סדר' מתקרב ועוד רגעים ספורים כולם עומדים להכריז "לשנה הבאה בירושלים", ומושקה נזכר כיצד הפריץ הגיב שנה שעברה ולפני שנתיים. לפתע מושקה פונה אל הקב"ה ומתחיל לצעוק: "רבונו של עולם, מילא אותנו אתה לא גואל, אנחנו נוותר לך, אבל זה פשוט בושה וחרפה לפני הפריץ..."
הטענה הזאת אינה חדשה כלל. כבר משה רבינו השתמש פעמיים בטענה דומה. פעם ראשונה בחטא העגל כאשר הקב"ה רצה חלילה להתחיל את הכל מחדש, משה מיד טען "למה יאמרו מצרים", מה יאמרו המצריים שבני העם הנבחר שאתה הוצאת ממצרים עם כל הניסים והנפלאות - בסוף אתה הורג אותם? ואכן טענתו פעלה את פעולתה ואנו קוראים ש"וינחם ה'" (שמות לב, ד).
בפעם השניה היה זה בחטא המרגלים, שוב פעם אנחנו שומעים ש"אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול", ממש אותו סיפור, ומשה רבינו משתמש באותה טענה "ושמעו מצרים ... והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם" )במדבר יד, טו(. וגם כאן אנחנו קוראים "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".
דוד המלך אומר בספר תהלים "למה יאמרו הגויים לאמר איה אלוקיהם" )תהלים קטו, ב(, גם הוא משמיע את אותה טענה, מילא אנחנו נשארים נאמנים אליך לנצח, אבל מה יאמרו הגויים? איזו בושה זו תהיה...
אצל הקב"ה הדברים הם בבחינת "מדה כנגד מדה". אם אנחנו רוצים שהקב"ה יקבל את הטענה של "מה יאמרו הגויים" גם אנחנו צריכים להיות רגישים לכך. כשאנחנו שוקלים אם לבצע מעשה מסויים או לא, עלינו להכניס למכלול השיקולים לא רק את השיקול האם אני חושב שזהו דבר שנכון וראוי לעשותו, אלא עלינו לשאול את עצמנו "מה יאמרו הגויים", כיצד זה ייראה ברחוב הכללי, מה יגיד השותף הגוי שלי, האם הפעולה הזאת תרומם את כבודו של היהודי או שמא תדרדר את מעמדו של היהודי בעיני הגויים.
כל אחד צריך להעמיד לנגד עיניו את דברי הגמרא במסכת יומא )פו, א(: "ואהבת את ה' אלוקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך ... ויהא משאו ומתנו באמונה ודבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו".
אנו עומדים כעת לפני תפלת יזכור. אלו רגעים ספורים שבהם המחיצה בין החיים לחיי החיים נופלת, ואנו מתקשרים יותר עם האנשים שאנו אומרים את היזכור בעבורם. ברגעים אלו יש לשאול את עצמנו מה יאמרו ההורים, איך האבא היה מגיב, האם הוא היה מסכים להתנהגות כזאת, האם האמא היתה גאה בי אילו הייתי עושה כך. כשאדם מעמיד זאת לנגד עיניו - מובטח לו שבדרך כלל הוא יימנע משגיאות וטעויות.