"אני לדודי ודודי לי". כולם מכירים את הפסוק הזה. הוא מתנוסס על גבי הזמנות לחתונות, וישנם כאלו שחורטים את המילים הללו על טבעת הנישואין שלהם כביטוי של אהבה וחיבה. הפסוק הזה מופיע ב"שיר השירים". ישנו מנהג לקרוא את ספר שיר השירים בליל הסדר, בפרט בלילה השני. יש שנוהגים לקרוא זאת בשבת חול המועד פסח. אמנם אין זה מנהג חב"ד |ראה 'ספר השיחות' תש"נ עמ' 664 |, אבל קהילות רבות אחרות נוהגות כך.
ישנן חמש מגילות בתנ"ך, וכל אחת מהן קשורה לחג מסוים. המגילה המפורסמת ביותר היא "מגילת אסתר" אותה אנו קוראים בציבור בחג הפורים. את "מגילת איכה" אנו קוראים בציבור ביום תשעה באב. את "מגילת רות" נוהגים בקהילות רבות לקרוא בחג השבועות. את "קהלת" קוראים בחג הסוכות, ואילו את "שיר השירים" קוראים בחג הפסח.
ספר שיר השירים נכתב בסגנון של סיפור אהבה בין בני זוג. מאז ראשית ימי התורה שבעל-פה, דהיינו מתחילת תקופת בית שני, התקיים ויכוח בין חכמי ישראל האם ראוי להכליל את הספר הזה בין כתבי הקודש או לא.
רבים מחכמי ישראל סברו כי אין זה מתאים לכלול את שיר השירים בתוך שאר כתבי הקודש כחלק מהתנ"ך. הגמרא במסכת סנהדרין |קד, ב| מספרת שאנשי כנסת הגדולה חשבו ששלמה המלך עזב חלילה את דרך אבותיו וייתכן שבתקופה ההיא הוא כתב את שיר השירים. ב'אבות דרבי נתן' |א, א| מובא על המשנה "הוו מתונים בדין" - "בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם". כלומר, בתחילה סברו שהמגילות הללו הן בגדר ספרות רגילה שאינה קשורה לתורה, אבל לאחר עיון מעמיק הם גילו בסיפורים הללו מימד עמוק יותר, ובאו לכלל מסקנה כי הם צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהתנ"ך.
הויכוח אודות שיר השירים נמשך עד לאחר חורבן בית שני. עד שבא רבי עקיבא וקבע להלכה "שאין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים - קודש קדשים" |משנה מסכת ידים פרק ג|. רבי עקיבא מגלה לנו ששיר השירים אינו סיפור על אהבה שבין גבר לאשה, אלא יש לראות בו משל עמוק ונפלא על הקשר והאהבה העמוקה שבין הקב"ה לכנסת ישראל.
פעמים רבות מדמים את הקשר שבין עם ישראל לקב"ה לקשר שישנו בין בן לאביו או הקשר שבין עבד למלך - "אבינו מלכנו". ואילו כאן בשיר השירים מדמים את הקשר הזה לקשר ששורר בין איש ואשה.
מגילת שיר השירים מתארת בפרוטרוט את ההשתוקקות והחיזור בין בני הזוג, כל אחד מחפש את השני ומחזר אחריו. ואז לפתע מגיע הרגע שבו יש לבני הזוג את ההזדמנות למצוא אחד את השני ולהפגש פנים בפנים, "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי" |ה, ב|. סוף סוף הדוד הגיע ודופק על הדלת, הוא מתחנן ומבקש ממנה לפתוח לו ולהכניסו אל הבית. אבל אז הרעיה משיבה לו: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" - היא מתעצלת לקום ולפתוח את הדלת. אולם הדוד עדיין מתעקש, "דודי שלח ידו מן החור", עד לא מזמן המנעולים בדלת היו עם חור גדול שבו היו מכניסים את המפתח, והדוד מכניס את ידו דרך חור המנעול ומנסה לפתוח בעצמו את הדלת. לבסוף הרעיה מתעוררת "קמתי אני לפתוח לדודי", אלא שאז כבר מאוחר מדי, "דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני". זוהי ההחמצה הגדולה, אנחנו פותחים את הדלת רגע אחד מאוחר מידי...
כל הספר חותר והולך לקראת הרגע הגדול שבו יסתיימו החיזורים והחיפושים והזוג יתאחד. אולם כאן הספר מסתיים באמצע הסיפור, "ברח דודי ... על הרי הבשמים". בדרך כלל בכל סיפור יש סיום שמח, בסגנון: Happy Ending בסופו של דבר הזוג התחתן באושר ובעושר, והם חיים בשלווה עד סוף ימי חייהם. אבל כאן בשיר השירים אנו מגלים שהסיפור נשאר תקוע באמצע הדרך. מדוע?
אצל חסידים תמיד היתה אהבה עצומה כלפי הרבי. אני זוכר - בתור אחד שגר הרחק ממקומו של הרבי - שהיו לנו תמיד את הגעגועים הבלתי פוסקים לראות אותו. חסידים מאז ומעולם איחלו לעצמם "שנזכה להתראות עם הרבי". ימים ולילות חלמנו על נסיעה אל הרבי, וכשסוף סוף הדבר התרחש ונסענו אל הרבי השמחה היתה עצומה ביותר. לא פספסנו שום הזדמנות להיות במחיצתו ולראות אותו. כל תפילה וכל הזדמנות שבה הרבי נראה לעיני החסידים היתה מנוצלת על ידינו כדי להביט בו.
באותן הזדמנויות היינו שמים לב לתופעה מעניינת: דווקא האנשים שגרים בברוקלין, אותם ברי-מזל שנולדו וגדלו בשכונה של הרבי, דווקא הם היו רגועים ולא ניצלו בהכרח כל הזדמנות כדי לראות את הרבי. הם לא רצו לכל תפילה או לכל שיחה ולא יצאו מהכלים.
אותנו הדבר התמיה מאד: כיצד אותם אנשים שגרים בקרבת מקום לא מנצלים כל רגע להיות עם הרבי. החסידים היו ממליצים על כך את הביטוי הידוע: "ארום דעם ים איז טרוקען", שמשמעותו, דווקא מסביב לים החול יבש מאד. לכאורה החול הסמוך לים צריך להיות רטוב מאד, אבל המציאות היא שהחול שעל שפת הים הוא חם ויבש ביותר.
דווקא אלו שמסביב לים, מסביב לרבי, דווקא הם יבשים, הם לא מתלהבים, הם לא מתגעגעים, משום שהרבי נמצא ב"הישג ידם". זהו טבעו של עולם שאדם מתגעגע רק למשהו שאינו בהישג ידו, "מרחוק ה' נראה לי".
ניתן לומר כי זוהי הסיבה שמגילת שיר השירים מסתיימת בצורה כזאת, משום שביחסים שבין כנסת ישראל להקב"ה אין אף פעם התקרבות מושלמת, הקב"ה רוצה שתמיד תשרור בתוכנו אהבה "כרשפי אש", וכדי שתהיה אש צריך להיות געגוע תמידי אל הקב"ה. באותו רגע שכבר מגיעים לשם - מאבדים את ההשתוקקות והאהבה הבוערת כאש. כל תמצית עבודת ה' של יהודי היא החיפוש והמאמץ והגעגועים הבלתי פוסקים להדבק בהקב"ה. צמאה לך נפשי...