הרבה פעמים אנשים אומרים לי שארבעה חודשים בשנה הם עובדים נטו בשביל "אונקעל סאם" – הדוד סאם, עבור הממשלה. דהיינו, אם אתה משלם שלושים וחמש אחוז מיסים עבור הממשלה נמצא שכמה חודשים טובים בשנה אתה באמת עובד אך רק בשביל הממשלה.
בשנות התשעים עלו הרבה רוסים לארץ ישראל אך לא כולם היו יהודים. העולים נדרשו אפוא להוכיח את יהדותם. הרב לאו מספר בהגדה שלו על יהודי מרוסיה שבא לבית הדין בתל אביב כדי לקבל אישור ליהדותו. הלה היה רופא בגיל 42 שעלה עם אשתו ושתי בנותיו לישראל, הוא הביא עמו שני עדים, אחד מהם העיד בצורה ברורה שהוא היה נוכח בברית המילה של אותו רופא לפני ארבעים ושתים שנים.
העד השני היה חסיד חב"ד יהודי מבוגר עם זקן לבן ארוך. הוא סיפר שהוא מכיר את האמא של אותו רופא שהיתה מנהלת מחלקה בבית רפואה במוסקבה. היא היתה מעשנת כרונית, שתיים- שלוש קופסאות סיגריות ביום, אבל מדי לילה היא היתה לוקחת סיגריה אחת ומניחה אותה בתוך קופסה מיוחדת שהונחה בחדר השינה. פעם בשנה – מיד אחרי פורים – החבדני"ק הזה היה מגיע לביתה והיא היתה מוסרת לו 350 סיגריות שאספה במשך כל השנה, והוא היה משיג לה – תמורת הסיגריות – בשוק השחור כמה קילוגרמים של קמח, כדי שהיא תוכל לאפות בביתה מצות לחג הפסח.
האשה הזאת לא שמרה על שום מצוה אחרת ביהדות שכן זה לא התאפשר לה, אבל על דבר אחד היא מסרה את נפשה: שיהיה בביתה 'ליל הסדר' ושכל משתתפיו יאכלו מצות בפסח. כשהרב לאו שמע את הסיפור הזה, הוא התקשר לאמא הזאת ואמר לה באידיש: "אנחנו מקיימים מצוות מצה פעם אחת בשנה, אבל את קיימת את המצוה הזאת בכל לילה ולילה שלוש מאות וששים ימים בשנה"! ('יחל ישראל' עמ' נד).
אנו מוצאים סיפור דומה לזה בגמרא (במסכת חגיגה ה, ב). הגמרא מספרת על אמורא שהתגורר בארץ- ישראל בשם רב אידי שהיה הולך שלשה חודשים לעסקיו. הוא נהג להכנס ליום אחד ללמוד "בבית הרב" בבית המדרש, ושוב נסע לעסקיו ושוב חוזר חלילה ונכנס ליום אחד לכותלי בית המדרש ללמוד וחוזר לעסקיו. תלמידי בית המדרש היו קוראים לו בלגלוג "בר בי רב דחד יומא" – תלמיד ישיבה ליום אחד (מהרש"א שם).
רב אידי – שהיה איש קדוש – כנראה נפגע מעט מיחס הזלזול שהופגן כלפיו. הגמרא מספרת שרבי יוחנן חשש שאם רב אידי יכעס – הוא עלול להעניש את התלמידים באמצעות כוחו הרוחני והדבר עשוי חלילה להזיק להם. רבי יוחנן ביקש ממנו "במטותא מינך לא תעניש להו רבנן". בכדי לתקן את ההנהגה הזאת, נכנס רבי יוחנן לבית המדרש ודרש לפני החכמים שאם יהודי "עוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה". כלומר, אם כל השנה הוא רץ לעסקיו ועובד, אך כל מטרתו ומגמתו היא כדי שהוא יוכל להתפנות ליום אחד ללמוד תורה – הרי זה נחשב כאילו הוא למד תורה במשך כל ימות השנה.
ואת הענין הזה אנחנו מוצאים בסיפור שלנו: אותה אשה מרוסיה שבמשך כל יום ויום במשך השנה הכינה את עצמה לקראת חג הפסח – הרי שכל יום נחשב כאילו היא קיימה את מצות אכילת מצה.
הדברים הללו נכונים למעשה לגבי כל אחד מאתנו. אם יהודי רץ במשך כל ימות השבוע כדי שיוכל לחגוג את השבת בשלווה ובמנוחת הדעת, הרי שכל השבוע הוא בעצם חוגג את השבת. וכמו שמובא במכילתא שכאשר אדם סופר את ימי השבוע באופן של יום ראשון יום שני וכו', כמו שאכן מכנים את ימי השבוע בעברית (משא"כ בשפות אחרות) הריהו מקיים בזה את המצוה של "זכור את יום השבת לקדשו".
ואפילו יהודי שבא פעם אחת בשנה לבית הכנסת – המכונה "יוכ"פ איד" – היות שכל השנה זהו הדבר שמקשר אותו אל היהדות – הרי אצלו כל יום הוא מעין "יוכ"פ קטן".
והדברים נכונים בוודאי בקשר למצוות צדקה. בשעה שאדם נותן מעשר לצדקה, הרי לא זו בלבד שעשרה אחוז מעבודתו ועמלו הם נחשבים למצוה ואילו השאר הם לעצמו, אלא ההיפך הוא הנכון: כדי שהוא יוכל להעניק עשר אחוז מכספו לצדקה עליו להתייגע ולעבוד קשה כדי להרוויח מאה אחוז! ולכן כשהוא מפריש עשר אחוז מכספו לצדקה, הוא גורם למעשה שכל דקה ודקה מעבודתו ועמלו שבהם הוא שקוע כדי להרויח את שאר התשעים אחוז – הרי הם נחשבים לו לחלק מעבודת ה' שלו.
אצל יהודי כל רגע זוהי עבודת ה'.