פעמים רבות נתקלתי בתופעה הבאה: אתה נכנס לחנות או לעסק פלוני (בפרט אם מדובר בחנות שעומדת בבעלותו של יהודי מאחב"י הספרדים) ורואה לנגד עיניך דולר תלוי ומתנוסס על הקיר ממולך. בפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזאת, לא הבנתי את פשר הדבר. לאחר מכן הובהר לי כי מדובר בדולר הראשון שבעל החנות הרויח במקום הזה. הדולר שעל הקיר נועד להזכיר תדיר לבעל העסק "מאיפה הכל התחיל", שגם כאשר הוא יהפוך למליונר גדול לא תזוח עליו דעתו.
הרב ישראל לאו הרב הראשי של העיר תל-אביב שהוא הניצול שואה הצעיר ביותר ממחנה העבודה בוכנוואלד. מספר שכשהוא הגיע לארץ ישראל יתום מאבא ואמא כל הרכוש שלו באותה שעה הסתכם במזוודה אחת קטנה. מאז ועד היום חלפו שנים רבות, הוא עבר הרבה גלגולים, למד בישיבה, התחתן ועד שהפך לרב הראשי לישראל. לאורך כל השנים הוא שמר תמיד על אותה מזוודה קטנה איתה הוא הופיע בחופי הארץ. המזוודה הזאת הזכירה לו – ומזכירה לו עד היום – בכל רגע נתון, את חסדי ה' ואת הניסים הגדולים שהתרחשו עמו בכל ימי שנות חייו.
את ההנהגה הזאת אנחנו מוצאים למעשה כבר בזמן התנ"ך. המדרש (בראשית רבה ל"ט) מספר על דוד המלך: "ויצא שם דוד בכל הארצות" – "יצא לו מוניטין בעולם, ומה הי' המוניטין שלו מקל ותרמיל מיכן ומגדל מיכן". כידוע כל מלך או שליט מדפיס מטבעות ומנציח את הדמות שלו על המטבע, דוד המלך בחר להנציח את עצמו באמצעות מקל ותרמיל מצד אחד, ומגדל מלוכה מצד שני.
דוד בעברו היה רועה צאן ומשם הוא נלקח אל המלוכה, כמו שכתוב "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו וישראל נחלתו". לפיכך הוא רצה להזכיר לעצמו תמיד, גם בשעה שהוא ישב כבר במגדל המלוכה, את תקופת המקל והתרמיל, כאשר הוא היה רועה צאן.
ממשיך המדרש ומספר, שגם מרדכי החזיק מטבע משלו ואף היא בסגנון דומה: "כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות" אומר המדרש: "יצא לו מוניטין, ומה מוניטין שלו – שק ואפר מיכן ועטרת זהב מיכן". מרדכי רצה להזכיר לעצמו ולבני דורו שלפני שהוא נעשה למשנה למלך, הוא היה לבוש בשק ואפר, ומדוע הוא לבש זאת? משום שעם ישראל עמד כפסע לפני חורבן ואבדון, ולכן הוא רצה שתמיד יזכרו את הימים הקשים שהיו בעבר ולא יקבלו את הימים הטובים כדבר מובן מאליו בבחינת "כאן נמצא כאן היה", כאילו כך חייב להיות. תמיד ראוי לזכור שיכול ח"ו גם להיות אחרת, והזכרון הזה יביא את עם ישראל להודות תמיד על חסדי ה'. לכאורה הדברים הללו נכונים רק כלפי אותו דור או אותו אדם שעבר את הצרות בעצמו, שעבורו די להזכיר את מה שהיה בעבר וזה מספיק לו כדי להתעורר בתשובה משום שהוא חש זאת על בשרו. אבל מה עם הדורות הבאים? המחזה של לבוש שק ואפר אינו יכול לגרום לאדם שחי בימינו להרגיש את הצער ועגמת הנפש שהיו למרדכי היהודי בזמנו! הוא אמנם שמע את סיפור ההצלה של פורים, הוא קורא אותו בכל שנה במגילה, אבל הוא לא חווה את הסיפור על בשרו, ולכן קשה לתבוע ממנו שירגיש זאת.
שמעתי פעם שישנו קורס מיוחד שמיועד עבור הורים לילדים קטנים שרוצים להבין איך הילדים שלהם מרגישים בחיי היום יום שלהם. בקורס הזה מושיבים את ההורים על כסאות גבוהים כשהרגליים שלהם תלויות באוויר, וכן נותנים להם לשתות מכוסות גדולים, מזלגות וכפיות גדולים וכבדים מהרגיל, כדי שהם יפנימו ויחושו במדוייק איך מרגישים הילדים שלהם כשנותנים להם כוסות רגילים וכו'.
הדרך האחת והיחידה שמאפשרת לנו להבין ולחוש מה הזולת מרגיש, היא רק כשאתה עצמך חווה את הדברים על בשרך. גם אדם שהוא רגיש מאד לסבלו של השני לא יכול להצליח להבין את תחושותיו במדוייק בכל עוצמתן. לכן אנו רואים שקבעו את תענית אסתר יום אחד לפני פורים, כי כדי שאדם יוכל באמת ובתמים להודות לה' על נס פורים. עליו לחוש ולהרגיש בעצמו, ולו במשהו, את החוויה שעברה על עם ישראל באותם ימים. ולכן בזה שאנחנו צמים ומתענים יום קודם – אנו מנסים להרגיש לפחות במעט את הצער הגדול שהיה לאבות אבותינו ביום י"ג אדר כשהם נלחמו באויביהם. רק אז אנו ביכולתנו לשמוח ולהודות לה' על נס פורים.
וכמו שהגמרא (במסכת תענית ל, ב) אומרת על ירושלים "שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". אין הכוונה שמי שלא מתאבל – ייענש ולא יראה בשמחתה, אלא הכוונה היא פשוטה: מי שהחורבן לא הכאיב לו – לא יצליח לשמוח בשלימות כאשר תבוא הגאולה, משום שלא היה חסר לו מאומה בזמן החורבן, גם אז היה לו טוב. רק מי שמרגיש את החסרון ואת החורבן על בשרו, יכול להעריך את השמחה ואת הגאולה בשלימותה.
את אותה תופעה אנו מוצאים בחג הפסח. בליל הסדר אנו אוכלים מצה ומרור: מצה אנו אוכלים "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ... כי גורשו ממצרים", המצה מזכירה לנו את יציאת מצרים – כלומר את הצד הטוב והחיובי. אבל ביחד עם זה אנחנו אוכלים גם מרור שנועד להזכיר לנו את ה"וימררו את חייהם".
שוב אנו רואים שכדי להרגיש ולהעריך את הטעם של הגאולה, אתה חייב בעצמך לטעום את טעמה המר של הגלות. לא מספיק שסיפרו לך את התלאות של הגלות שהתרחשו בעבר, אלא אתה בעצמך מחוייב להרגיש זאת כאן ועכשיו. ולכן אנו חייבים בעצמנו לאכול מרור בפסח. בנוסף לזה, בא הלל ואומר שיש לכרוך את המצה והמרור ולאכלם ביחד. למעשה כוונתו של הלל מקבילה לתובנה של המטבע של דוד המלך; מצד אחד הוא הנציח את התרמיל והמקל ומצד שני את מגדל המלוכה, מצד אחד שק ואפר ומצד שני עטרת זהב. לא מצאנו שהם עשו שתי מטבעות נפרדות אלא שני המוטיבים הקוטביים הללו מונצחים באותה מטבע! כך גם כאן בפסח – מצד אחד מצה ומצד שני המרור, באותו סנדוויץ. רק כך ניתן באמת להעריך ולהודות לה' על נס יציאת מצרים.
מהי ההוראה מכך לימינו? אנחנו חיים בעולם שיש בו כל טוב גשמי וחומרי. ניתן להעריך כי מיציאת מצרים לא היה דור שחיו בשקט ובשלוה כמו בדורנו אנו. לא היתה תופעה כזאת בהיסטוריה שיהודים יהיו במעמד חברתי גבוה מאוד כמו שהם נמצאים היום בארצות הברית, וללא ספק אנו צריכים להודות לה' על כל מה שיש לנו. אולם קשה להרגיש כמה טוב יש לנו כאשר אף פעם לא הרגשנו שחסר לנו משהו, כמו הביטוי הידוע (באידיש): "השבע לעולם לא יצליח להבין את הרעב".
אולי זוהי הסיבה שבתקופה האחרונה חלו "תנודות קלות" בכלכלה העולמית, בכדי שנדע להעריך את הטוב והחסד שהקב"ה משפיע עלינו מלמעלה. כעת אנו פונים לה' ואומרים לו: "אכן, כבר קיבלנו שיעור טוב! אנו כבר באמת מעריכים את הטוב והחסד, ומכאן ואילך נהיה תמיד אסירי תודה על הכל"...
המדרש בילקוט אומר שלעתיד לבוא יתבטלו כל הקרבנות פרט לקרבן תודה שלא יתבטל לעולם, וזהו גם הקרבן היחידי שלכבודו נאמר מזמור תהלים מיוחד הוא פרק ק' "מזמור לתודה". כל חייו של יהודי צריכים אפוא להיות שיר הודאה אחד גדול על כל הטוב שהקב"ה משפיע עלינו בדורנו.
הרבי היה מצטט תמיד את הגמרא הידועה על חזקיהו המלך: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח" אלא "שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה... חזקיהו שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך" (סנהדרין צ"ד, א).
כשאנו נודה לה' – נזכה במהרה לביאת משיח צדקנו, בקרוב בימינו ממש.