אנו עומדים כעת בתחילת ימי ספירת העומר. ההלכה היא שצריך לספור כל לילה, אם שכחת בלילה אתה יכול לספור במשך היום בלא ברכה ולהמשיך בלילה הבא עם ברכה. אבל אם פספסת לגמרי – עליך להמשיך לספור אבל בלי ברכה משום שכבר אין לך את השלמות של חמישים יום.
לכן אנחנו מכריזים על פתיחת קלאב שנקרא "עומר קלאב" – אלו שסופרים ספירת העומר בכל יום יכולים להצטרף לקלאב, וכל אלו שיצליחו להגיע לשלימות ולספור חמישים יום בברכה, דהיינו שלא פיספסו יום אחד – נצטרף וניסע יחד לאיזהו מקומן… לא ידוע לפי שעה לאן ומתי, אבל דבר אחד בטוח, זה יהיה על חשבונכם…
ימי ספירת העומר נחשבים בעם ישראל גם כימי אבלות, לא עורכים בהם חתונות ולא תספורת, וכן לא מנגנים בכלי זמר וכו'. מהי הסיבה לאבלות הזאת? הגמרא מספרת (יבמות סב, ב): "אמרו שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה . . תנא כולן מתו מפסח ועד עצרת". הרי שהסיבה לאבלות של ימי הספירה היא מיתתם של עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא.
אבל לכאורה זה לא מובן לגמרי: מפני מה זכו תלמידי רבי עקיבא שעם ישראל כולו יתאבל עליהם לדורי דורות במשך שבעה שבועות? הרי יהודים רבים נהרגו רח"ל במשך כל הדורות ואין אפילו יום אחד של אבל עבורם, ודוקא עליהם מתאבלים שבעה שבועות?!
יתרה מזו: אפילו על חורבן בית המקדש – שהיה ללא ספק טרגדיה לאומית – אנו מתאבלים בסך הכל שלשה שבועות, ומדוע דוקא על תלמידי רבי עקיבא כל עם ישראל לדורותיו מתאבל במשך שבעה שבועות? ובכלל ניתן לשאול, מה היה כל- כך גרוע בהתנהגותם של תלמידי רבי עקיבא עד שהם נענשו בעונש כה חמור?
אולי אפשר לפתור תעלומה זו על-פי סיפור הגמרא במסכת נדרים (מ, א): "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חי', א"ל רבי החייתני, יצא ר"ע ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים".
מסיפור זה אפשר להבין שהיחס ההדדי של תלמידי ר' עקיבא אחד לשני, היה קצת יותר חמור מאשר "לא נהגו כבוד זה בזה". הם לא דאגו אחד לשני, כשאחד מהם שכב חולה חבריו לא הלכו לבקרו, זה היה למטה מכבודם לטפל בדברים כאלו, עד שמורם ורבם ר' עקיבא עצמו היה צריך ללכת לבקר אותו ולטפל בו.
אבל עדיין צריך עיון: ישנם היסטוריונים שרוצים להסביר שמיתתם של תלמידי רבי עקיבא קשורה למלחמת בר- כוכבא. רבי עקיבא חי בתקופה שלאחר חורבן בית שני, ועם ישראל תכנן לבנות מיד בית- מקדש נוסף. כמו ששבעים שנה לאחר חורבן בית ראשון בנו את בית המקדש השני, כך גם לאחרי חורבן בית שני, הם תכננו לבנות בית מקדש שלישי.
היה זה חמישים שנה לאחר חורבן הבית השני, קם אז גיבור בשם שמעון בר כוכבא, והוא פתח במרד נגד הרומאים שהחריבו את בית המקדש ולא הרשו לבנות אחר תחתיו. בהתחלה הוא מאוד הצליח במרד שלו, ורבי עקיבא עצמו היה מנושאי כליו, הוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח (רמב"ם מלכים י"א ג). רבי עקיבא היה אפוא הראשון שתמך במלחמה שלו, ומובן מאליו שתלמידיו הרבים התגייסו מיד לצבא בר כוכבא והם נהרגו במלחמה. בסופו של דבר, בר כוכבא הפך את עורו ודיבר נגד ה' ר"ל, חכמי ישראל הורידו את התמיכה בו, הוא נהרג, ועם ישראל נחל תבוסה במלחמה.
זהו אמנם הסבר יפה אבל אין שום הוכחה תלמודית או היסטורית שקושרת את מיתתם של תלמידי ר' עקיבא למרד של בר כוכבא.
אולם ישנו מקור קדום ובר סמכא המעיד על הקשר שבין מיתתם של תלמידי רבי עקיבא למאבק שניהל רבי עקיבא נגד הרומאים: בתקופה המדוברת אסרה מלכות רומי את לימוד התורה וגזרה אשר כל מי שיתפס מלמד תורה יהרג. וכידוע הסיפור על פפוס בן יהודא שהיה מלשין לרומאים על אנשים שמלמדים תורה. פעם הוא שאל את רבי עקיבא: כיצד אתה מסכן את עצמך ללמד תורה בו בזמן שאתה יודע בצורה ברורה שאם יתפסו אותך יהרגו אותך?! החזיר לו רבי עקיבא: אם יתפסו אותי או לא – זה ספק, אבל בלי תורה חיי אינם חיים. ואכן רבי עקיבא נתפס כשהוא מלמד תורה ברבים והוצא להורג. והוא אחד מ"עשרה הרוגי מלכות" המפורסמים.
באגרת של רב שרירא גאון שהיה מגאוני בבל שחי לפני יותר מאלף שנה מובא כך: "ומסר ר' עקיבא עצמו להריגה . . ונהרג ר' חנינא בן תרדיון ונתמעטה החכמה אחריהם והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא . . דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולם מתו מפסח ועד עצרת".
מדבריו אנו לומדים שהתלמידים לא מתו במגפה, אלא פשוט הלכו בדרכו של רבי עקיבא; אחרי שהם ראו שהוא מסר את נפשו כדי ללמד תורה ובשביל כך נהרג, גם הם הלכו בדרכו של רבם ומסרו את נפשם כדי ללמוד וללמד תורה, והוצאו להורג על ידי הרומאים.
כמו שהמדרש מספר על תקופה זו במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצוותי": "מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני; מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה"!
דורות רבים לאחר מכן חסידי חב"ד ברוסיא הלכו במסירות נפש בעקבות הרבי הקודם עד שהרבה מהם הומתו במיתות משונות במרתפי הקג"ב בגלל שלימדו תורה במחתרת והכניסו ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו וכו' וכו'. אותו דבר קרה עם תלמידי רבי עקיבא בשעתו, הם הלכו אחריו באש ובמים ולכן גם הם נהרגו כמותו.
ואולי יש לומר שזהו הטעם שעם ישראל מתאבל על מותם בכל שנה במשך שבעה שבועות, היות שהם היו אלו שמסרו את נפשם על הפצת התורה והחזקת היהדות ואף נהרגו בגלל זה, לכן עם ישראל זוכר להם את חסדם זה ומתאבל על מותם.
בדורנו אנו שזכינו שאין שום מקום בעולם שבו מפריעים ליהודים ללמוד תורה ולקיים מצות – ללא ספק עלינו לנהוג כרבי עקיבא ותלמידיו ולמסור את זמנינו ורצוננו לחלוק את התורה שכבר למדנו עם יהודים אחרים.